מיתר קרוע- פרק 28

נטע:
"תסיע אותי הביתה." ביקשתי מדניאל אחרי שתיקה. הוא הרים את ראשו והסתכל עליי מופתע, ופתח ורצה להגיד משהו, אבל שתק. אני התבוננתי בו עצובה וצפיתי שוב בירקון, במים שלו שזרמו מקצה אחד לקצה השני, או עמדו לשנייה, כי שום דבר לא הזיז אותם, שום כוח לא רצה שיזוזו. הסתכלתי לרגע על האישה שטיילה עם הכלב, ועל המשפחה שיושבת ואוכלת יחד בפיקניק, ועל הזוג החמוד שבדיוק מתנשק בקצה השני של הפארק הזה. ואני רציתי הביתה, יותר מכל דבר רציתי הביתה, רציתי להיבלע בתוך החדר ופשוט לחשוב.
"נטע…"
"דניאל תסיע אותי הביתה." אמרתי לו עם עיניים נוצצות מדמעות. הספקנו לשבת מעט, מעט על המחצלת היפה שהוא הביא מהבית, אפילו את האוכל שהביא לא הספקנו לפתוח. לא כעסתי עליו על כלום, הרגשתי שגוון הקול שלי מסמן שכן, אבל בכלל, על מה יש לכעוס? הוא בחר בזה? הוא רצה בזה? שמו אותו, מיקמו אותו, הוא מחויב.
"לא." הוא אמר לי מיד. הסתכלתי והתבוננתי בו, בביטחון שהיה לו מול המילה לא. הוא נאנח והתקרב, יושב יותר קרוב אליי, ואני כשהרגשתי את ריח הכביסה שלו מתקרב אליי, ואת האפטר-שייב שלו שתמיד אהבתי, התחלתי לבכות. קברתי את פניי בין הידיים ובכיתי כי זה כבר היה בלתי נשלט, כמה כבר אפשר להיות חזקים, כמה כבר אפשר לתת למציאות החיים לעבור בצד בלי לתת לה שנייה אחת לחדור פנימה. אז שאני לא אתפרק מזה שהידיד הכי טוב שלי הולך למקום שיהרוג אותו? ברור שאני אבכה.
"נטע…" הוא נאנח וליטף את ראשי, ואני בכיתי, והתקרבתי אליו, מניחה את ראשי בתוך החיבוק שלו וממשיכה לבכות. בין הדמעות מלמלתי שאני רק רוצה הביתה, ושאני לא רוצה לשבת פה ולדמיין שהכל טוב והכל יפה, ולא רוצה לשבת פה ולדמיין שהטבע בחוץ כל כך פורח וכל כך מקסים. ולא רוצה לחשוב שקיץ ושחלק מהאנשים עובדים, וחלק מהאנשים מבלים, ושהרוב כבר צריכים כל כך שחופשת הקיץ תתחיל. אני רוצה הביתה.
"אני לא יכול לקחת אותך הביתה, לא עד שנדבר. נטע בבקשה, תפסיקי לבכות."
"ומה?" שאלתי אותו בין הדמעות, "להשלים עם זה? להשלים עם זה שלוקחים את הידיד הכי טוב שלי למקום שהרג את האח של החבר הכי טוב שלו? ליחידה הזו שכל כך מתגאה במה שהיא, במסעות שלה, בקושי שלה, שיכולה לשבור אותו? למקום הזה שבגללו אני לא אראה אותך כל כך הרבה, ואדאג לך כמו אמא דואגת? דניאל אף אחד לא מבטיח לנו שלא תקרה עוד מלחמה," נאנחתי והסתכלתי עליו, מביטה בו חזק עם שתי עיניי, רואה אותו מתבונן בי מפוחד, "אף אחד לא מבטיח לנו שלא אתה זה שתצא ללחום בפעם הבאה על הזכות שלנו כעם למדינה הזו, ופאקינג מישהו יכול להחליט שבא לו להסתתר דווקא שם מאחורי מבנה ולהרוג אותך! אנחנו חיים בעולם הזה, וברור שאתה צריך לצאת ולהגן, אבל למה דווקא שם? למה דווקא מכל המקומות שיש? מי קבע את זה?"
"אני שלם עם זה," הוא נאנח, "אני שלם עם זה ואני מחכה לזה. נטע אף אחד לא יכול להבטיח לנו שלא יקרה משהו רע, אף אחד לא יכול להבטיח שהממשלה לא תחליט שיוצאים למלחמה נוספת כדי להגן על עצמנו, בטח אם האויבים יחליטו שבא להם לתקוף. אף אחד לא אומר שאני לא אכנס ללחום ויכול לאבד יד, או רגל, ואולי גם למות…" הוא נאנח והבכי חזר. אני לא אתמודד עם עוד דבר כזה, אני לא אתמודד עם זה ששכבת הגיל שלי הולכת עכשיו להיכנס לצבא ואין שום דבר שיגן עליהם. הם יגנו אחד על השני בגופם, יגנו על החברים הכי טובים שלהם, מי שבמשך חמישה חודשים יתאמנו, יאכלו, ישתינו, יחרבנו ויעשו כל דבר איתם, וירצו לשמור קודם כל על החיים של חברים שלהם לפני החיים שלהם עצמם, אבל יש חיים בבית, יש אנשים שכל כך מפחדים לאבד אותם בבית, ומה זה שווה? מי יאמר לי ומי יבטיח לי שאף אחד מהם לא ייהרג אם יקרה משהו?
"נטע בחייאת אני יכול ללכת ברחוב ולעבור מעבר חצייה, ומכונית תסטה מהמסלול ותהרוג אותי. אז דווקא מלחמה? מזה את מפחדת? זה לא זה… את פשוט לא רוצה שהשם שלי יהיה קשור תחת השם של גולני."
"אני לא רוצה שהגורל שלכם יהיה דומה," אמרתי לו בבכי, "אני לא רוצה להפסיד אותך, לא רוצה להרגיש שאיבדתי עוד משהו מהשפיות שלי. דניאל, אמצע יולי זה עוד חודש, חודש, מה זה חודש, זה כלום. הגיוס עוד דקה וחצי ומבחינתך הכל טוב. מבחינתי אני כל כך לא מכירה את המסגרת הזו שאני כל כך מפחדת ממנה, אני לא רוצה, לא רוצה שאתם תיכנסו לצבא, לא רוצה להיות חלק מהצבא, לא רוצה להרגיש שיש לי את הסיכוי לאבד עוד אנשים."
"את יודעת שאני לא יכול להבטיח לך כלום, לא יכול להבטיח לך שלא יקרה מה שעלול לקרות. אני יכול להבטיח שאנסה לשמור על עצמי הכי הרבה שרק אוכל, ולזכור שמעל הכל, ואולי אפילו מעל אמא, יש לי נטע דואגת בבית, שהיא יותר מבת זוג ויותר ממשפחה. אבל אני שלם עם הדרך הזו, אני רוצה בזה, אני מחכה לזה. תסתכלי על זה ככה, זה כמו שפלג נלחם להגיע לקרבי למרות שיכול היה להיחשב כבן יחיד, והוא ידע, הוא היה בטוח בזה שהוא רוצה מסלול קרבי כמו של אח שלו."
"פלג קיבל שיבוץ?" שאלתי אחרי כמה שניות כשנפל האסימון. דניאל הנהן אליי בשקט.
"אתה לא הולך לספר לי?" שאלתי. הוא התלבט עם עצמו עד שאמר שהוא לא יודע מה יותר כדאי, אם שאשמע את זה ממנו, או שזו תהיה אחת הסיבות לדבר איתו, לנסות לבדוק מה קורה.
"פלג משובץ לצנחנים." הוא אמר לי אחרי כמה דקות של שקט, בהן כנראה חשב עם עצמו המון. הסתכלתי עליו מופתעת וחייכתי חצי חיוך קטן. זה קשה בדיוק כמו אחרים אם לא אפילו יותר, ויש להם את הגאווה המעצבנת הזו, ואת ההתנשאות הזו של ללכת עם המדים אחרת, ולענוד סיכות של צניחה. אבל מתאים לו, כל כך מתאים לו, הוא בטוח ימצא את עצמו שם.
"מתי הגיוס?" שאלתי אותו, רגועה יותר, נושמת ומנגבת דמעות אחרונות.
"בערך שבוע אחריי, לקראת סוף יולי. עשרים ומשהו ביולי."
"אפשר הביתה?" שאלתי אחרי עוד שתיקה. לעזאזל, זה היה אמור להיות יום קל, הוא התחיל כל כך קל והיה בו כל כך טוב. למה להרוס? למה לתת לי מכה אחרי מכה אחרי מכה?
"כן," הוא נאנח עצוב, "בואי נלך." אספנו את הדברים בשקט והלכנו אחד ליד השני, חוזרים לאוטו, שותקים. נכנסנו לאוטו, וכשהתחיל לנסוע הדליק את הרדיו, שומע כמה שירים שהיו ברקע. רציתי לשיר את כולם, אבל לא הייתי מסוגלת לפתוח את הפה. הוא נסע בשקט עד הבית, ועצר ליד הבית, קרוב למדרכה.
"אתה עולה?" שאלתי והתבוננתי בו.
"את רוצה?" הוא שאל חושש. הנהנתי בשקט בפרצוף עצוב, והוא הנהן אליי, החנה קצת יותר טוב את האוטו, והוציא את המפתח. הוא לקח את הטלפון ואת המפתח של האוטו, ועלה אחריי הביתה, עדיין בשקט. נכנסנו הביתה, בכניסה קלטתי פתק מההורים שהלכו לעשות קניות של יום שישי. שאלתי את דניאל אם הוא רוצה לשתות משהו, הוא ענה בשלילה. הלכתי לכיוון החדר, והוא הלך אחריי, עדיין שותק. הורדתי נעליים בכניסה לחדר ועליתי על המיטה, מבקשת ממנו להצטרף אליי. הוא הנהן בשקט, עדיין עצוב, ועשה כבקשתי. שמתי ראש על הכרית והסתובבתי לצד שמאל, מרגישה את היד של דניאל עוטפת אותי מאחורה, מחבקת אותי. הוא ליטף את ראשי כשבהיתי בשמיים מהחלון, מרגישה את הדמעות שוב מאיימות לבוא. הוא החבר הכי טוב שלי, הוא מקור הרוגע וההיגיון שלי, הוא הדבר שבלעדיו באמת אני לא יודעת מה אני עושה. וכל השנה הזו וכל התקופה הזו, שכחתי שהוא עוד שנייה לא זמין כל כך הרבה, ולא יהיה לידי בכל דקה שאצטרך, ולא ידבר איתי כל יום, כל היום. הוא לא יהיה במרחק יריקה ואני לא אוכל לראות אותו, והוא לא יוכל להגיע בשתיים בלילה עם האוטו סתם כי משעמם לי ואני לא מצליחה להירדם. הוא לא יחליט שבא לו לראות את כל החבורה ויארגן מפגש, כי כל אחד מהחבורה יהיה במקום אחר, ביחידה אחרת, בצה"ל שונה. הוא לא יכתוב שוב בקבוצה שהוא צריך עזרה בחומר למבחן, ושלושה חברים יקפצו לעזור לו. הוא לא יראה את הבית בכל שישי, את ההורים בכל שישי, אותי. הוא יסגור עשרים ואחת, ויקפוץ מעל אבנים, ויחפש נקודות ציון באמצע מדבר שומם מלא בכלום. הוא ישמור עליי מרחוק, ויעלה לשמירה בארבע בלילה כי ככה הכריחו אותו. הוא יהיה חייל טוב ולא יעלה לשמירה עם הטלפון, ויצליח להעביר שעות בסתם להסתכל על הנוף, כי זה מה שמתאים לו, כי הוא ילד של טבע. הוא יחיה על האוכל של הצבא ולא על אוכל של אמא, ויסתדר עם מקלחת שהיא בעצם סתם צינור. הוא יצבע את הפנים בצבעי הסוואה כשילמדו אותו איך לא להתגלות, ולא יעז להתחצף למפקדים שלו. יהיו לו שלושים חברים להתקשר אליהם בשעת ט"ש, אבל הוא יתקשר בכל יום להורים ולחבר אחר, מקווה שיהיו לו כמה דקות בשבילי. הוא ישרוד גם אם יגידו שהתחילה מלחמה, ואם יוציאו אותו לשדה הקרב, ואם הוא יצטרך לרוץ יותר מהר משאי פעם רץ, או להיות ליד אש חיה ולהרגיש כדור עובר לו ליד הראש. הוא ילחם כדי להגן על הבית, על המדינה, על איפה שגדל ועל איפה שהתחנך. מצידו, הוא ישלם בחייו כדי להרגיש שנלחם בשביל מה שהוא מאמין בו.
"דניאל." אמרתי בקול חושש, מרגישה את הדמעות חונקות אותי ואת המחשבות חונקות אותי, וכל מה שאני רוצה זה להירדם ולחשוב על דברים טובים יותר, ולהתעורר לעולם שאני אהיה בטוחה שלשלוח ילד לצבא זה כמו לשלוח אותו לקנות חלב במכולת שליד.
"מה?" הוא שאל אותי בשקט, כשאני מרגישה את הנשימות שלו קרובות אליי, את הקול הרך שלו מדבר אל האוזן שלי.
"תשמור על עצמך, בסדר?" שאלתי אותו עצובה, ממשיכה לבכות בלי שהוא רואה, אולי רק שומע.
"אם אני אשכח לשמור על עצמי, את תשמרי עליי? מרחוק?" הוא אמר בקול שבור. הסתובבתי אליו, קולטת את פניו עצובים, מסתכלים עליי במבט עצוב, מבט ריק.
"למה שתשכח? מה יגרום לך לשכוח שהכי חשוב זה שתשמור על עצמך חי?"
"מי יודע לאיזו סיטואציות אני אקלע או מה אראה, מי יודע אם אני לא ארצה לזנק קדימה כדי להציל חבר, או שאעדיף להקריב את עצמי, כי לו יש ילדה בבית, כי לו יש אמא חולה, או כי הוא סתם החבר הכי טוב שלי? אני אשמור על עצמי מכל דבר עד לרגעי קיצון. שם, רק בסיטואציה עצמה אדע איך להתנהג."
"אני לא מוכנה שתלך לי," בכיתי וחיבקתי את בית החזה שלו, כשהוא מחבק אותי חזק ומנשק לראשי, מרגיע אותי בעדינות שלא באמת מצליחה להרגיע אותי, "אני אבכה בכל יום הגיוס שלך, אבכה מהתרגשות ואבכה מבכי. זו התקופה הכי גרועה להתגייס בה."
"נטע די, בואי נירגע, יש כל כך הרבה אירועים שמחים עוד שמצפים לנו בחודש הקרוב, מה זה הגיוס שלי? זה רחוק, זה עוד נצח, זה עוד ים זמן. יש לנו מספיק זמן לבכות על זה אחר כך. אני נשבע לזכור את השיחה שלנו ואת הבכי שלך בכל פעם שיהיה לי קשה, כי את דווקא נותנת לי את ההרגשה למה אני יותר צריך את זה ורוצה את זה."
"וזה למה?" שאלתי, עדיין עטופה בו, מנועה מלהסתכל עליו.
"כי אני אחכה לרגע לומר לך שאני בסדר, שעברו שלוש שנים, ושאני עדיין חי וקיים, ושרדתי את גולני. אני אחכה לומר לך שהגורל הוא לא אותו דבר, ושמה שהיה שם, היה צירוף מקרים מזעזע, טיימינג רע לילד טוב מידי. אני אחכה לומר לך שעברנו גם את זה, ויאללה לדרום אמריקה."
"ואם לא?" שאלתי אותו אחרי שתיקה.
"גם אני סוחב טראומה, טראומה שקשה להתאושש ממנה, טראומה של לאבד מישהו שהיה כמו החבר הכי טוב, רק אח שלו, ואני מבין את הפחד שלך, כל כך מבין שזה מטריף אותי. אבל אני לא רוצה לחשוב על מה אם, את לימדת אותי להימנע מהעולם הזה. בואי נתחיל את השירות, נתפלל שלא תהיה איזה מלחמה, והדבר הכי קשה שאתקל בו יהיו שמירות ביישובים הזויים בשלוש וחצי לפנות בוקר."
"אני אקפיץ לך שוקו ולחמנייה לאחרי שמירה הזויה, ואבדר לך את השבתות אם צריך."
"גם את תהיי בצבא גברת," הוא צחק ונישק לראשי, "אבל אם לא תסגרי- את תמיד מוזמנת."