want to fly
כולנו צריכים דייט יום רביעי

מיתר קרוע- פרק 30

want to fly 01/08/2016 904 צפיות תגובה אחת
כולנו צריכים דייט יום רביעי

נטע:
יצאתי עם האוטו בשעה עשר לכיוון הבית של דניאל. יום רביעי היום, זה דייט יום רביעי. בדייט יום רביעי האחרון, הוא הפיל עליי פצצה, פצצה שלא יכולתי להתמודד איתה. ביום רביעי האחרון חשבתי על כל ההתרחשויות שיכולות לקרות, אם במקרה מדינת ישראל תחליט שהיא רוצה להיכנס לעוד מלחמה, או שהאויבים שלה יחליטו שהם רוצים לפתוח במלחמה, ומה היה קורה אם החברים הכי טובים שלי היו נשלחים לחזית. ביום רביעי האחרון, כל מה שרציתי לעשות זה להישאר מחובקת בתוך החיבוק של דניאל, כי הפחד הזה שבעוד חודש הוא על מדים ויילך לשרת ביחידה שהכי מפחידה אותי, הצליח לגבור עליי. אבל אני שבוע אחרי. אני שבוע אחרי ואני עם תחושות מדהימות. נשארתי אתמול עד קצת אחרי חצות ביחד עם דן באיזה פארק, צוחקים ואוכלים פיצה, והבנתי כמה בקלות אפשר לדחוק את המציאות המעצבנת הצידה. ובכל מקרה, כבר אין לימודים וכבר אין כלום, ויום רביעי היה ידוע תמיד בתור היום שבו יש הפסקה מכל החזרות, ותכננתי נסיעה נורא כיפית לי ולדניאל ליום רביעי.
"בוקר אור מתוקה." הוא אמר בחיוך כשהוא התיישב במושב שליד הנהג. הוא חייך אליי ונתן לי חיבוק, שם חגורה וחזרתי אל הכביש. הוא אמר שאני נראית מאושרת, ושטוב לו לראות אותי ככה. אני מצידי אמרתי לו שבינתיים שום דבר לא גרם לי למצב רוח אחר, ושהייתי צריכה משהו טוב שיפסיק לי קצת את המתח.
"במוצ"ש הא?" הוא שאל בחיוך. הנהנתי בשקט והנמכתי קצת את הרדיו באוטו. במוצאי שבת אני אעלה שנייה על הבמה, ואתן את ההופעה של החיים שלי. דניאל התחיל לצחוק ואמר שהוא פשוט סופר את הזמן ומרגיש שהוא סופר את הזמן יותר ממני, כי הוא כל כך מחכה לזה. הוא אמנם מכיר כמעט הכל, ויודע כמעט כל דבר שהולך לקרות בהופעה הזו, אבל מול החזרות על המיטה בבית או בפארק או בים, לבמה שבאמת מופיעים עליה, יש פשוט הבדל ענק.
"מה הכי נכון להביא לך אחרי ההופעה?"
"בקבוק מים." צחקתי מיד. הוא צחק וחייך, אומר שהגיוני שהדבר שיהיה הכי חסר לי זה קצת מים אחרי שעייפתי את הקול, "ומאוורר חשמלי, כי בטח יהיה לי חם מהאורות שעל הבמה ששורפים אותך, ומהלחץ."
"ברצינות נטע," הוא חייך, "מה להביא?"
"תביא את המצלמה שלך, תצלם תמונה או שתיים, הרי כרגע יש לי את התמונה של לפני, ואני צריכה את התמונה של אחרי. זה ברור שהתמונות הכי יפות יישארו אצלי בזיכרון כתמונות מהצד השני, כזאת ששרה, לא כזאת שצופה בהופעה, אבל עדיין."
"באיזה צבע את רוצה את הפרחים שלך?"
"אני רוצה שתסתום את הפה ותפסיק לדבר שטויות." אמרתי בחיוך, "לא הבנת שאתה לא צריך להביא כלום חוץ מלבוא? אגב, אני אוכל לראות אתכם רק אחרי שזה יסתיים, אז בבקשה אל תעשו פאדיחות, תגיעו בזמן, תהיו בשקט, ואל תשחקו במשחק מטומטם בטלפון כשאשיר."
"רעש בקהל מוציא אותך מריכוז?" הוא שאל מתעניין.
"זה מעולם לא הפריע לי כי אני נכנסת לתוך השיר, ואני רואה רק שחור. אף פעם לא עמדת על במה וראית שלא רואים כלום?" הוא הניד את ראשו לשלילה. סיפרתי לו שכשכל האורות מכובים, והאורות של הבמה מופנים אל הזמרים, פשוט לא רואים כלום. מצליחים אולי לקלוט פרצוף אחד או שניים שיושבים קרוב, אבל הכל רחוק, ואתה פשוט צריך להיות בטוח שמי שחשוב, יהיה שם. מעבר לזה, כל ההתרגשות בלעלות על הבמה, בלכבוש את מי שנמצא מולך, זה מה ששווה, זה מה שעוזר.
"נטע…" הוא התחיל להיאנח בשקט כשהתחלתי להגיע לשכונה שרציתי להגיע אליה, "אני לא בטוח שפלג יבוא." העברתי את מבטי אליו לרגע והנהנתי בשקט, בחיוך קטן.
"לגיטימי, באמת," אמרתי בחיוך קטן, חצי אמיתי, חצי מבין שאין מה לעשות, "זו בחירה שלו. אל תנסה לשכנע אותו, אל תדבר איתו אפילו על זה. אני מניחה שהוא יחליט מה שיהיה לו נכון."
"הוא מידי פעם מעלה את השם שלך לשנייה, שואל אם הכל בסדר, אני אומר מיד שכן כשאני מחליף הבעה, והנושא נשכח. הוא עדיין דואג לך ועדיין אכפת לו, אני מקווה שאת יודעת את זה."
"זה הדדי לחלוטין, אתה אפילו יכול למסור לו שאני מתעניינת בשלומו ובטוחה שהוא בסדר, אבל אני די בטוחה שהוא יודע שאכפת לי ממנו. זו אחת הסיבות שאנחנו מתרחקים, כי אכפת לנו."
"הוא במקום יותר טוב אבל, שתדעי." הוא אמר, ואני חייכתי אליו חיוך רגוע, ואמרתי לו שזה טוב לשמוע, ופה הייתי מאה אחוז אמיתית. הוא אמר לי שהוא מרגיש שהתקופה הרעה כבר די חלפה, וכבר קל לו יותר, עם הכל. שאלתי אותו אם הם דיברו שוב על הגיוס, והוא אמר שזה בערך הדבר היחיד שהם מדברים עליו, ושבכל שיחה זה עולה כי הם כל כך מחכים לזה.
"אני לא סיפרתי לך בתקופה הזו כי היו כל כך הרבה דברים שהוציאו אותי מריכוז, אבל קיבלנו שיבוצים הבנות, כבר לפני שבועיים, שלושה. לפניכם אני חושבת."
"ורק עכשיו נזכרת להגיד?!" הוא התמתח פתאום והסתכל עליי מופתע, "את מטורפת."
"הדיבור שלי על הצבא היה שונה מהדיבור שלך על הצבא. לא התרגשתי כל כך מכל העניין של הגיוס אלא יותר חששתי ממנו, בגללכם."
"ומה? איפה שיבצו אותך?"
"אני אהיה מדריכת חי"ר," חייכתי אליו, "אשתבץ לטירונות לא קלה, ואעבור אחר כך לבסיסי לוחמים בצהל, הם כבר יגידו לי אני מניחה אחרי הטירונות או הקורס, לא בטוחה איך זה הולך, איפה הם רוצים למקם אותי."
"זה תפקיד גדול אחותי," הוא נאנח מיד, "בנות חולמות עליו. זה אומר שגם סומכים על הכושר שלך ועל היכולת שלך להתמודד פיזית, גם שיש לך משהו כשאת מדריכה מול אנשים, וגם שאת די טובה."
"תודה רבה באמת." צחקתי וחייכתי אליו, מסובבת את ההגה ימינה ומתקרבת לחנייה. הוא חייך ושם לי יד על הכתף, ואני הסתכלתי עליו מחויכת.
"אני באמת גאה בך, את תהפכי את התפקיד שלך למדהים, ואני חושב שיבינו כמה את מדהימה עם ובלי קשר לתפקיד שלך." חייכתי אליו כשהחניתי את הרכב, והסתכלתי עליו לעוד חצי מבט.
"יאללה עוף לי מהרכב," צחקתי, "לפני שאני אתרגש."
צעדנו קצת ברחוב כשהוא שואל לאן אנחנו בכלל הולכים, ואני צחקתי ואמרתי שאירגנתי לנו יום כיף. זה היה יום קיץ כיפי של סוף יוני, ואני הבנתי שגם אני צריכה קצת להשתחרר ולנקות את הראש. הגענו לדלת של בית בתוך שכונת מגורים, ואני הוצאתי מהתיק מפתח. דניאל הסתכל עליי משועשע ומחויך, כשהכנסתי את המפתח ופתחתי את הדלת. נתתי לו להיכנס ונכנסתי אחריו לתוך הבית, דואגת להדליק אורות, אבל לא את כולם, בכל זאת הבית גדול ובחלק ממנו אין לי כרגע שימוש. הנחתי את התיק שלי על הכיסא ליד השולחן, והלכתי בתוך הבית כאילו הוא שלי. דניאל עדיין לא יצא מהשוק שהוא חטף, ואני הסתובבתי אליו צוחקת ואמרתי שיירגע, שאם היה לי מפתח, רוב הסיכויים שלא פרצתי לבית הזה.
"נטע של מי הבית הזה?" שאלתי צוחקת.
"של חברה שהייתה חייבת לי טובה," אמרתי מיד בצחוק וחייכתי אליו, "תוכל להודות לה ביום שבת בערב ברסיטל."
"ומה אנחנו עושים פה?" הוא שאל בצחוק כשהתקרב ביחד איתי לגינה, רואה כמוני טרמפולינה גדולה בחצר ומחצלת פתוחה, ושולחן ישיבה לארבעה. אם הייתה בריכה בחוץ, הוא כבר היה חושב שזה רומנטי מידי. ידעתי לבחור את הבית הנכון. יש לי כבר בית כרעיון לפגישה עתידית שלי ושל דן, בתקווה שהעסק הזה יצליח.
"מה שאנחנו רוצים," אמרתי לו בחיוך והסתובבתי אליו, "זה פשוט מקום שלא נשלם שקל על לשבת בו, שהוא גם בפנים וגם בחוץ, שאפשר לשבת ולראות סרט, או לקפוץ בטרמפולינה, או לשכב על המחצלת ולהסתכל על השמיים, ולהירגע כי שנינו צריכים את זה. אני מבטיחה שאני לא אעשה לך דרמות, ולא אתעצבן עלייך, ולא אהיה בשוק שאתה מספר לי דברים שכבר מזמן היית צריך לספר. אני יודעת שבתקופה האחרונה לא הייתי כל כך קלה, והעמדתי אותך בהמון סיטואציות שלא הייתי צריכה להעמיד אותך בהן. חלק מהן זה לנסות לבחור לפעמים בין הידידה הכי טובה שלך, לחבר הכי טוב שלך, דברים שאם היו עושים לי, הייתי נשברת. ואני מרגישה שלאורך כל התקופה הזו המשכת להיות הבנאדם הכי נאמן והכי נחמד, ותמכת בי גם כשפשוט הרגשתי שאני מתחרפנת. והקשר שלנו חשוב לי יותר מהמון קשרים אחרים שיש לי, אז אם אני יכולה מידי פעם להפתיע אותך באיזה דייט רביעי שלא דמיינת אפילו, אז אני אעשה את זה. אנחנו נזכור את הרגעים האלה גם בעוד עשר שנים בתור הרגעים הכי יפים שהיו לנו, אז למה לא בעצם?"
"וואו," הוא נאנח והסתכל עליי, "וואו נטע זה… חכי שנייה." הוא צחק והתרחק ממני קצת. חייכתי אליו והסתכלתי עליו הולך לרגע וחושב, ראיתי את גלגלי המוח שלו חושבים כשהוא שם את הידיים מאחוריי העורף שלו והלך כמה צעדים ימינה ושמאלה. בשנייה אחת הוא חזר אליי ועטף אותי מהר בתוך החיבוק שלו, ואני אחרי שהופתעתי, רק החזקתי חזק בגבו וצחקתי.
"הבהלת אותי מטומטם." צחקתי כשאני מסתכלת עליו.
"מטומטם הידיד הכי טוב שלך." הוא חייך אליי.
"בדיוק מה שאמרתי."


תגובות (1)

חחחח יום רביעי זה פשוט יום מושלם לפגישות! XD
אני כל כך אוהבת את הקשר שלהם ביחד, כל דבר אצלם צועק "החברים הכי טובים"
יש לך כתיבה מדהימה ומאוד התגעגעתי! מחכה להמשך ♥

03/08/2016 11:25
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך