want to fly
"תן לי עכשיו להכיר אותך בלי להכיר קודם את מה שאח שלך השאיר לך."

מיתר קרוע- פרק 31

want to fly 13/08/2016 1070 צפיות תגובה אחת
"תן לי עכשיו להכיר אותך בלי להכיר קודם את מה שאח שלך השאיר לך."

פלג:
הגעתי לבית שלה בשעה תשע וחצי בערב. ידעתי מדניאל שהיא בחזרות אחרונות, ורוב הסיכויים היא תחזור יותר מאוחר. חוץ מזה ידעתי שהיא אמורה להגיע הביתה בין החזרות לבין היציאה שלה לבר. החבורה קבעה היום, יציאה שהתכוונתי להבריז ממנה. פשוט ישבתי בשקט, לא רוצה לדפוק בדלת כדי לא להפריע. לא ידעתי אם ההורים בבית, האחים בטח בבית. לא רציתי לחכות לה בתוך הבית, מי יודע מה הם כבר יודעים וכמה הם יכולים להסתכל עליי מוזר. הייתי פשוט צריך לדבר איתה. ישבתי ולא הייתי עצוב, ולא הייתי מתוח. ישבתי כי רציתי לדבר עם איתה, רק איתה, לא עם מישהו אחר.
היא הגיעה לרחוב עם האוטו אני לא יודע כמה זמן אחר כך, לא באמת ספרתי. היא חנתה את הרכב בחנייה שלא הבנתי איך היא הצליחה לעשות, ויצאה מהאוטו, מחזיקה במפתחות האוטו על האצבע. היא התקדמה לעבר הבניין, כשהיא מרימה באיזשהו שלב את ראשה ומבחינה בי. היא נעצרה, כשאני מרים את ידי בחיוך קטן ומניף אותה לשלום. היא התקדמה אליי בחיוך קצר, עולה כמה מדרגות, נעצרת מולי.
"הייתי אמורה לראות אותך רק עוד שעה וחצי, למה אתה פה עכשיו?" היא שאלה.
"לא התכוונתי לבוא," אמרתי מיד, "ראית אותי ביציאות האחרונות שאירגנתם?" אמרתי לה.
"למה לא נכנסת הביתה?" היא שאלה שוב, העיניים שלה קצת אבודות.
"העדפתי לחכות לך פה. אני יכול או ש?…"
"בטח," היא אמרה מהורהרת, לא מסתכלת עליי, "בוא תעלה."
כשנכנסתי לחדר שלה הכל היה דומה, דומה אבל מוזר. היא התקדמה בתוך החדר והלכה לפתוח את החלון, וקיפלה שלושה בגדים שהיו זרוקים על המיטה. היא רצתה לגרום לי להרגיש יותר בנוח, למרות ששנינו ידענו שהסיטואציה הזו מביכה את שנינו. הייתה לי את התחושה שהיא ציפתה לראות אותי, שהיא ציפתה שאני אבוא ואנסה לדבר, לפחות לדבר על מה שהיה בינינו, או יותר נכון מה שלא יכול לקרות בינינו, והייתה לי את התחושה שהיא חשבה שזה לא יישאר פתוח. לא התכוונתי בכלל לדבר איתה על זה.
"עליתי לירושלים היום בבוקר," אמרתי לה, רואה שהיא מסתובבת אליי באחת, מביטה בי מופתעת, "הלכתי לבקר את עידו." היא הביטה בי כאילו היא רואה רוח, ואני הסתכלתי עליה מפוחד. מה כבר אמרתי שהיא מגיבה ככה? היא המשיכה להסתכל עליי, ואז התיישבה בשקט על המיטה, כשאני עדיין עומד וידיי בכיסי הג'ינס, מסתכל עליה ולא מבין את התגובה שלה.
"אתה לא יכול," היא אמרה אחרי שתיקה, "אתה לא יכול להמשיך לבוא לכאן ולהפיל עליי את הדברים האלה, ולהכניס אותי שוב למצב שאני אחשוב רק עליו. מאז שהפסקנו לדבר התמקדתי במה שהכי חשוב לי, במוסיקה שלי, בדברים אחרים. אני לא יכולה לדבר יותר על כמה הוא חסר ועל כמה כואב שהוא לא פה, והוא חסר וכואב שהוא לא פה! ואני כל כך מרגישה את זה ביומיום, ואני לא מסוגלת. פלג אני לא מסוגלת להתמודד יותר."
"תקשיבי…"
"פלג הרסיטל בעוד יומיים, אני חוזרת מחזרות שלא נגמרות, אני נשאבת לתוך כל מה שאני אמורה להרגיש בזמן הזה, ואתה בא ומערער את הכל שוב. רק לראות אותך מקפיץ אותי, גורם לי לחשוב שוב על אם הבחירה שלי הייתה נכונה. אז אל תדבר איתי על מה שהכי קשה לי להתמודד איתו, אני לא במצב לזה."
"נטע…"
"ובטח מה שיש לך להגיד זה שדיברת איתו, והקראת לו את מה שכתבנו, ובכית איתו, ושאלת את עצמך שוב את מיליון השאלות למה הוא לא נמצא, ולמה הוא לא קיים, ומה היית עושה אם הוא היה כאן," היא אמרה וראיתי דמעה אחת יורדת לה מהעין, "ואני לא מסוגלת לשמוע את זה יותר כי אני אתפרק. ואני לא בתקופה להתפרק, אסור לי לחזור ולהתפרק כמו בזמנים שהתפרקתי." היא הרכינה את ראשה ובכתה בעוד בכי קטן, וראיתי כמה כל דמעה כזו מכאיבה לה. התקדמתי אליה והתיישבתי לצידה, מחבק אותה חזק, מרגיש בהתחלה את הרתיעה שלה, ואז את החיבוק החזק בו חיבקה אותי. ליטפתי את ראשה כשהיא ממשיכה לבכות על כתפי. הרגשתי הבנאדם הכי רע בעולם שגורם לה להמשיך לבכות ככה רק בגלל שהיא רואה אותי, אבל היא כנראה הייתה חייבת להתפרק.
"נטע לא בכיתי, אפילו לא לשנייה," אמרתי כשאני מרחיק את ראשה ממני, "עמדתי שם, מחויך, חזק פי כמה מכל התקופות האחרונות שהייתי שם, מכל הפעמים הקודמות, ורק עידכנתי אותו בכל מה שחדש. החודשים שבהם חקרנו עמוק את מה שעובר עליי ואת מה שאני מרגיש רק חיזקו אותי. כשעמדתי שם לא הרגשתי שאני צריך לבכות או צריך לעכל את זה שהוא כבר לא נמצא. חשבתי המון עלייך, על מה תרמת לי ומה לקחתי ממך, מהעניין שלך בכל ההתעסקות הזו, מזה שתמיד היית לצידי ודיברת איתי, והבנת את מצבי הרוח המשתנים שלי, ונאנחתי וסיפרתי לו על כל מה שחדש, על כל מה שהוא מפסיד פה, וזהו, לא הייתי עצוב, הייתי שלם עם המצב."
"סיפרת לו שאחיו הקטן הולך להיות צנחן בצבא?" היא שאלה. הסתכלתי עליה מופתע, מתרחק מעט ומרכין את הראש.
"דניאל מספר לך הכל הא?" נאנחתי.
"אני שאלתי אותו על השיבוץ שלך," היא אמרה, "מיד אחרי שהוא סיפר לי שהצבא הגאון הזה החליט לשים אותו, ביחידה שהרגה את האח של החבר הכי טוב שלו."
"אל תעשי מזה סיפור, אף אחד לא אומר שניקלע לתקופה של מלחמה עכשיו. אנחנו נהיה בסדר, את סתם עושה לעצמך יותר רע."
"את השיחה הזו כבר ניהלתי איתו, אין לך טעם להילחם במלחמות שלו."
"סיפרתי לו כן," אמרתי לה, "הייתה לי תחושה שהוא אפילו צוחק עליי קצת וקורא לי מתנשא, בגלל המדים המיוחדים, בגלל המסלול, בגלל הסיכות. חוץ מזה הרגשתי שהוא רוצה להעיף לי מכות ולרתק אותי לרצפה, ולהכין אותי לחרא שאני הולך לעבור בהתחלה. אחר כך הרגשתי שהוא גאה בי."
"זה מה שרצית?" היא שאלה אותי.
"כן," אמרתי לה, מביט בעיניה, "זה מה שהכי רציתי." היא נאנחה והנהנה, מביטה למקום בלתי מוסבר בחדר שלה, ונושמת כמה נשימות עמוקות. אני יודע, אני יודע כמה קשה לה. ידעתי שהדברים האלה לא יהיו קלים לה. מכל המושג הזה של הצבא היא למדה לפחד מאז המוות של עידו. פשוט לא ידעתי שעל השיבוץ שלי היא יודעת. בשיחות שלה ושל דניאל הייתי בטוח שאת השיבוץ שלו היא כבר יודעת, והייתי בטוח שעם זה היא כבר למדה להתמודד. לא חשבתי שבתקופה הזו הם בכלל דיברו עליי. ידעתי שדניאל לא יזכיר את השם שלי בשיחות שלהם, כי הוא יודע כמה כל העניין הזה קשה, ולא חשבתי שהיא כל כך מתעניינת. כל מה שהיא הייתה צריכה בזמן הזה היה מרחק, גם מהמחשבות. ולשאול עליי, בטח לא היה עוזר לה.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" שאלתי אחרי שהיא הלכה רגע לשירותים לשטוף פנים, להירגע.
"דבר." היא אמרה.
"יש לי תחושה שכל התקופה הזו הייתה קשה לך הרבה יותר ממני, שההתמודדות עם המוות של עידו הייתה משום מה אצלך, קשה יותר מאצל כל האחרים. יש משהו שאני לא יודע? יש סיבה שהגבת בצורה כל כך כואבת ואחרת מהאחרים?"
"אתה מתכוון שכידידה שלך, הגבתי יותר קשה משחברים שלך הגיבו?"
"בין היתר," אמרתי לה, "אולי יש משהו שאני מפספס."
"אתה זוכר שהתקשרת אליי, כשרק התחלנו לדבר ככה, ואמרת לי שאתה רוצה לכתוב על עידו כי אתה מרגיש שזו דרך להתמודד עם כל מה שקרה? אז עד אז הייתי כמו כולם. הגבתי כמו שדניאל הגיב, כמו שאורי הגיבה, כמו שכל החבורה הגיבה. הגבתי בדרך של 'אם תצטרך לדבר- נהיה הראשונים שתפנה אליהם', וחשנו בכאב שלך, כולנו כאחד. מהרגע שהתחלנו לעבוד לבד, והכרתי בזכותך יותר ויותר צדדים טובים בעידו, אז הרגשתי שאני מתחברת אליו הרבה יותר. מכל סיפור התחלתי לאט לאט להישבר, ולשאול המון שאלות של למה, ואיך לקחו אותו, ולמה דווקא הוא, כמו שכל אחד שואל. בגלל האינטימיות של הכתיבה אז הקושי וההתרסקות כבר היו בלתי נשלטים. כשאתה נכנס לפן היצירתי, כשאתה מתחבר לצד הכואב והפנימי של בנאדם, של יוצר, אז כל העולם מתחיל להיות לפי הרגשות שבפנים. הכל היה מוחצן יותר, הזכירו את עידו ומיד התפרקתי, הזכירו חיילים ומיד דאגתי, וזה היה משהו בלתי נשלט. המרחק שהייתי צריכה לתפוס ממך, היה כדי להשקיט את הקושי הגדול שחוויתי, את תחושות האובדן. הרגשתי שאיבדתי אח, את אח שלי, והייתי חייבת להרפות."
"תני לי לספר לך עוד משהו עליו." אמרתי אחרי שתיקה.
"אוקיי." היא אמרה בלחישה.
"אחי לפני שהוא התגייס עשה טיול עם חברים שלו. הם עשו בתיכון טיולים לאיים ביוון ולמסיבות, אז הם לא חיפשו את זה דווקא באותה נקודה. הם הלכו לעשות טיול בהרים, טיול תרמילאים, של שבוע, לא משהו ארוך. הוא ישב וכתב לי מכתב כשהוא היה באיזה איזור עם נוף מדהים, על המשמעות של הכל, על הפרופורציה של החיים, על זה שהטבע יוצר ובורא דברים שלפעמים אנחנו לא מבינים איך הם קיימים, ומגע אנושי לא הרס אותם, והם פשוט נשארים. אני חושב שהוא היה על איזה הר גבוה משקיף על נוף מטורף. וכשהוא נתן לי את זה הוא אמר שהוא לא מבין איך הוא הצליח לכתוב את זה, אבל שמהרגע שהוא התחיל לכתוב, המילים פשוט הגיעו, והוא נכנס עמוק יותר ויותר אל תוך הכתיבה והמילים, וזה בא לו בקלות. הוא הרגיש שזה רגע אינטימי שלו עם עצמו ועם המחשבות, כדי לחשוף אותי לחוויות שלו."
"הוא כתב עוד?"
"אז זהו שלא. הוא לא מהאלה שכתבו בכלל, גם לא איזה ברכות יום הולדת מפוארות. היה משהו ברגע הספציפי הזה, שחיבר אותו כל כך לטיול שלו, ולמחשבות על הבית. אני מבין מאיפה את יוצאת, אני מבין את האינטימיות של הכתיבה שחווית. אחי לקח את זה למקום אחר לגמרי, לא הפסיק לחייך אחרי שהוא כתב, אחרי שהוא פרק את מה שהמחשבות שלו העבירו לכתב. אצלנו זה היה כתיבה מהמקום הכואב, ומשהו שגרם לי להתעצם ולהתחזק, אבל אותך הפיל. נטע אני מצטער אם כל המסע הזה היה גדול עלייך והכאיב לך הרבה יותר, זה לא הגיע לך."
"יצאו ממנו גם דברים טובים, רובו היה דברים טובים. שנינו יכולים להעיד שהשיחות שלנו נתנו לנו הרבה חומר למחשבה, ולמדנו הרבה יותר להעריך את החיים בזכותן. אבל הוא לא היה קל, והוא הפיל אותי לעצב ולקושי, ולא סתם כשקלטתי אותך, או כשהתחלת לדבר, הבכי כבר היה בלתי נשלט. תן לי עכשיו להכיר אותך בלי להכיר קודם את מה שאח שלך השאיר לך. בוא נדבר כמו שני חברים טובים, כשהמוות הוא לא הנושא העיקרי שנגיע אליו. פלג אני מתגעגעת לעידו בלי שהחלפנו יותר מכמה משפטים, וברור לי שאתה מתגעגע אליו יותר מכולם, ועוד נמשיך לדבר עליו, ולחשוב עליו לנצח, אבל החיים ממשיכים. יותר מתמיד הם עכשיו צריכים להמשיך. אני, למחשבות שלי, ולרוגע הנפשי שלי, צריכה מנוחה מלחשוב על האובדן."
"אני מסכים איתך." אמרתי לה מיד, מביט בה.
"אז במקום להבריז בערב, תבוא?" היא שאלה בחיוך.
"תחליפי בגדים, תתארגני, כבר ניסע יחד באוטו."
"יופי, ככה דניאל יוכל לשתות, ואני לא אצטרך להגיד לו שהוצאתי רכב." היא חייכה. צחקתי ונתתי לה עוד חיבוק, מרגיש לרגע שוב את הריח שלה שהיה חסר לי, ואת המגע שלה שהיה חסר לי. נרגעתי קצת בתוך חיבוקה וחשבתי על הימים האחרונים. הרי כבר עשיתי הכל- הקראתי לאמא את השיר שעבדתי עליו במשך כמה חודשים, ועליתי לעידו לספר לו שעכשיו כבר הבנתי שהוא לא יחזור. אני חזק הרבה יותר, אני חצי שנה אחרי ואני הרבה פחות מתפרק, והרבה יותר מבין. צריך לעבור הלאה, צריך להמשיך בחיים. אני מתגייס בעוד חודש, אין לי זמן לחשוב יותר מידי על מה שאיבדתי. אני צריך לחשוב על מה שכן השגתי ומה שכן יש לי. לקטגוריה הזו אני יכול להכניס גם את הקשר שלי עם נטע.


תגובות (1)

זה משפט כל כך עוצמתי! ^
אני מתרגשת בשבילה לרסיטל XD
מחכה לעוד מהכתיבה שלך♥ (וסליחה שהגבתי באיחור:/)

14/08/2016 20:57
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך