מיתר קרוע- פרק 32- פרק לפני אחרון

נטע:
עמדתי על הבמה וכיוונתי את המיקרופון. נעלתי נעלי עקב בצבע חום חצי בהיר חצי כהה, מכנסיים שחורים, וחולצה אפורה עם קצת קישוטים עליה. לא התאפרתי יותר מידי, כשאתה עומד די קרוב לאנשים על הבמה, אין צורך באיפור מוגזם. רק שמתי משהו שיבליט את העיניים. עשיתי חמישים תמונות לפני שעליתי על הבמה, ואף אחת מהן לא הצליחה לשדר את מה שאני מרגישה, את החלחלה, את הפחד, אבל גם את ההתרגשות שעמדה בפניי. שני הרסיטלים שהיו לפניי היו מדהימים, באחד ישבתי בקהל, בשני רק שמעתי חלקים ממנו כי התארגנתי, השקטתי את ההתרגשות. עליתי בצעדים נרגשים לבמה, אחרי שישבתי לא קרוב להורים, ולא לחברים. הם התמקמו בשורות קצת מעל, החברים לפחות. ההורים, שורה שלישית באמצע, עם מצלמה בידיים. גם האחים הקטנים שלי ניסו לשמור על השקט. אני חויבתי לשבת קדימה כדי שיהיה לי קל לעלות לבמה.
כל החזרות שהתכוננתי בהן, ושבשישי נתתי להן שקט, את השקט שבדיוק צריך לפני הופעה, הביאו אותי לרגע לזה. לרגע שהכי חיכיתי לו. רגע שאני אסיים בו משהו שבחלומות הכי ורודים שלי חשבתי לסיים. ניתקתי את המוח שלי מהמחשבות על הצבא, על זה שבעוד פחות מחודש החברים הכי טובים שלי על מדים, וגם אני בעצמי. ניתקתי את עצמי מכל מה שעובר עליי מסביב, חברים, חברות, מערכות יחסים ושלל עיסוקים אחרים. ניתקתי לעצמי את המוח מהספר שבדיוק התחלתי לקרוא, ומהמבחן המסכם הזה שבדיוק התחלתי ללמוד אליו. ניתקתי לעצמי את המוח מהחישוב הלא נכון של העודף שהיה לי בחנות היום כשקניתי כמה דברים לחזרה, או לגלידה שאכלתי בבוקר כי האחים הקטנים שלי ממש רצו גלידה. ניתקתי את עצמי מכל משימה, מחשבה אחרת שלא אמורה להיות שם ושלא קשורה למילים של השיר, וניתקתי את עצמי מהסביבה. זה בסך הכל אני שרה, עומדת על במה. לא, לא עליתי עליה יותר מידי בחיים שלי שאני יכולה להרשות לעצמי לא להתרגש.
"שלום לכולם," אמרתי בחיוך, "אני האמת בחושך אז אני כמעט ולא רואה מי מולי, אבל אני בטוחה שאתם נהנים עד עכשיו, באמת היה מדהים, מקווה לשמור על הרף הזה." חייכתי וצחקתי, שומעת גיחוכים קטנים בקהל, וממשיכה להתאפס. "אני נטע רפאל, ואני אתחיל עם השיר הראשון ואחר כך נדבר." חייכתי אליהם, שומעת את מחיאות הכפיים, ומסתובבת אל המתופף שיכתיב את הקצב. המורה המנחה כבר הציג את הנגנים קודם לכן, אני אחר כך אציג אותם שוב ואודה להם על הבמה, הכל לפי התסריט.
חייכתי ונשמתי אחרי מחיאות הכפיים של השיר הראשון והמשכתי, לדבר תוך כדי המילים, לגרום לחצי השעה הזו להיראות כאילו עברה ברגע, כי הכל התקשר להכל, והיה כיוון. אחרי השיר השני גם הסברתי למה בחרתי דווקא בשירים שלי, ולאיזה כיוון לקחתי את כל הרסיטל, אל ההתבוננות הנפשית הפנימית, מול ההתבוננות החיצונית, לשירים שהתחברתי אליהם כי הם נגעו בי, וכאלה שגם אמרתי לעצמי שיש לי את היכולת להתחבר למילים שלהם ולהצליח לבצע אותם ווקאלית. סיפרתי להם סיפור אישי על בחירת אחד השירים, לא השיר של עידו, אלא השיר הראשון, וכמה עוצמתי הוא. אחרי השיר השלישי גם סיפרתי להם למה אני אוהבת לשלב בין האנגלית לעברית.
"במעבר חד, לפני חצי שנה קרה אירוע שטלטל את כל החברים הקרובים, החברים הכי טובים שלי יושבים פה איפשהו. במבצע האחרון נהרג עידו אולשטיין, שהיה אחיו של אחד החברים הכי טובים שלי. השיר הבא מוקדש לו." חייכתי חיוך קטן בפרצוף עצוב, נרגעתי, נשמתי עמוק, הסתובבתי שוב אל המתופף שהסתכל עליי בפנים מאמינות, ושמעתי את הצלילים הראשונים של "שלחי אותו". לקחתי את המיקרופון מהסטנד שמחזיק בו, והתקרבתי בצעד אחד יותר אל הקהל, עומדת בקו של הבמה, רגע לפני התאורה. הסתכלתי ישר אל החושך, לא מחפשת להסתכל בעיניים של אף אחד, לקלוט אף אחד. זה הרגע שלי ושל עידו, זה רגע שאני רוצה לסכם בו תקופה שנשברתי בה לא מעט, המון בגלל שהוא חסר.
"תני לו לחיות כפי שחי. אל תתעצבי עוד כי הוא הלך, בין ציפור לדרור, שובי לימי החול, כי את יודעת…", ועצרתי, כמו שהמורה המנחה אמר ששווה לעשות, והסתכלתי על הקהל, ושמעתי את המוסיקה לאט עוצרת, "אהובך לא יחזור אלייך". לקחתי צעד אחד אחורה, קדה קידה קטנה אל הקהל, שומעת אותו לאט לאט מגביר את קצב מחיאות הכפיים. השורה הראשונה קמה, ואחריה גם השאר, יכולתי לזהות רק את זה מתוך ההתרגשות ומאורות הבמה. נשמתי נשימה עמוקה נוספת, נותנת להתרגשות לא לצאת כדמעות מהעיניים, ומניחה את המיקרופון על הסטנד שלו. חיכיתי שתי דקות עד שהם התיישבו בחזרה עד שהמשכתי.
"לשיר האחרון שלי, בחרתי עוד שיר בעברית, שנותן את התקווה של אחרי. הנה ה"גנג", החבורה כמו שאהבנו לומר, בשיר האחרון שלנו, "לתת ולקחת"." זה קשה להגיע לרמה של שני הזמרים שמבצעים את השיר הזה במקור, וקשה גם למצוא לו גרסה משלנו, אבל במחשבה עם כל הלהקה, הבנו שחייב להישאר עם הטעם האופטימי. כבר אמרתי אז, ואומר שוב, "לא לפחד מהפחד", תקף להכל, לכל זמן, ולכל מקום.
הרסיטל שהיה אחריי הדהים אותי יותר מכל רסיטל שאי פעם ראיתי. ישבתי ונדהמתי, מרמת הרצינות ורמת ההשקעה ומרמת הביצוע. לא היה שיר שלא רציתי לקום בו ולמחוא כפיים. בסופו של דבר קמו אחרי השיר הרביעי ונשארו לעמוד גם בחמישי. היו לי כמה חיבוקים מחברים שהיו חייבים לצאת, חברים לשכבה. אל המשפחה והחברים שלי עוד לא הלכתי. רציתי שיחוו את הכל ממש כמו מופע. רק כשהמורה המנחה סיכם את הערב, ערב הרסיטלים האחד לפני אחרון, והאורות נדלקו, יכולתי להסתובב ולחפש את כל מי שהבאתי לפה.
"הנה היא!" שמעתי את אורי צועקת. חייכתי והתקדמתי אליהם, נותנת לה חיבוק חזק. כל המשפחה והחברים התאספו סביבי, ואני ראיתי שכל שניים מהם מחזיק זר פרחים. הם לא נורמליים, הם השתגעו. נתתי חיבוק לכל מי שהיה שם, למשפחה שבאה מהצפון ומהדרום, ולחברים הקרובים, ולחברים של החברים הקרובים. החזקתי בזרי הפרחים והרגשתי באהבה הענקית שהם נתנו לי. הרגשתי שעשיתי מעשה. כל אחד מהם ציין כמה זה היה מדהים ומרגש, וכמה חלק מהם הזילו דמעה בחלק שבו הם כנראה היו אמורים להזיל דמעה. אני לא כיוונתי לדמעות, כיוונתי למציאות.
"ברצינות," אמר דניאל, "זה היה ברמה אחרת לגמרי, מכל החזרות ששמעתי אותך שרה אלפי פעמים. יש לך את זה על הבמה, כבשת גם בדיבור שאמרת, גם באומץ שלך לשיר את השירים שבחרת. אני יודע שעבדת על זה קשה. איך את?"
"צריכה לגרום ללב להפסיק לדפוק כל כך מהר, ואז אני אהיה בסדר. היה מדהים, גם מהצד השני." חייכתי אליו.
"איפה דן? הוא לא בא?"
"השאירו אותו בסוף בבסיס בהפתעה, הוא היה אמור להיות פה," אמרתי לו עצובה, "אבל זה בסדר, זה הצבא. הוא אמר שהוא מצטער והתנצל אלפי פעמים, אבל שהוא חייב להישאר עם החיילים שלו בשבת הזו."
"בקרוב אצלנו הא?" הוא חייך אליי.
"כן…" נאנחתי והסתכלתי סביב, "איפה פלג?" דניאל הרכין את ראשו ותחב את הידיים לכיס המכנסיים.
"הוא היה פה, לכל אורך הזמן. הוא היה צריך ללכת בשנייה שזה נגמר."
"ילדה שלי!" שמעתי את אמא קוראת, "בואי נעשה לך תמונה פה עם החברים, תתפסי את כולם." ניסיתי לחייך, לעבוד על כולם שבא לי לחייך, אבל לא היה בא לי לחייך. הוא היה צריך להיות פה, אני חייבת לשמוע מה יש לו לומר. דיברנו נורמלי לחלוטין בחמישי ביציאה, כבר הכל בסדר. מה, לא? טוב. אין טעם להתעסק בזה עכשיו.
יצאו לנו תמונות משפחתיות, גם אני עם הזרים, גם אני עם החברים, גם אני עם המשפחה, וגם אני לבד. הם רצו שיהיו מיליון תמונות כדי שאזכור את הרגע הזה לנצח, אבל הם לא הבינו שהתמונות זה לא מה שיזכיר, אלא זה הרגעים הקטנים שלי היו במופע הזה, שאני לא אשכח לעולם. בעיקרם, הנשימה לפני ההתחלה, לפני השלום הראשוני.
"מישהו ידע על כל השירים ששרת?" שאל אותי אבא בדרך לחנייה.
"דניאל ידע על הרוב, פלג ידע על שניים. אורי ידעה על אחד כי היא עזרה לי לבחור אותו. מעבר לזה כלום, אתם ידעתם על אחד כי שמעתם אותי שרה אותו."
"זה באמת היה מדהים, כל כך מרהיב, כל כך עוצמתי, גם נראית כל כך טוב על הבמה, בטוחה כל כך."
"אני אוהבת אתכם." אמרתי להם בחיוך. נכנסנו לאוטו, עם שבעה זרים בידיים, אחרי מאות תמונות, אירגונים אחרונים, ומפלס לחץ והתרגשות שהתחיל לרדת.
בשעה שתיים בלילה, כשאני מורידה את כל התמונות כבר למחשב כדי שיהיה לי, מתעדת מה היה לי בכל המופע, אוכלת משהו, ואחרי מקלחת, קיבלתי הודעה. פלג. בדיוק הייתי עסוקה בלשמוע מוסיקה בשקט כי ההורים כבר הלכו לישון, ולעבור על משהו באינטרנט. כל מה שהוא כתב בהודעה היה בואי. נשמתי נשימה עמוקה, שמתי מכנסיים קלים וחולצה נוחה, לקחתי את המפתחות של האוטו משולחן האוכל, ומפתחות של הבית. הרגשתי שמשהו קרה. אחד הדברים שהבנתי עם עצמי, זה שכשחברים טובים שלי יגידו לי לבוא, אני אבוא, אני אתייצב, אני אהיה שם בשבילם כשהם צריכים. על אחד כמה וכמה, כשמישהו עדיין נמצא בתקופה של משבר, אני אתייצב אפילו שלוש דקות מהר יותר. פלג הוא אחד כזה. הרצון שלי לעזור לפלג ולהיות שם בשבילו, חזק יותר משאני יכולה לפעמים להבין את זה. מזל שהוא לא גר כל כך רחוק ממני.
דפקתי בדלת הבית של פלג בערך עשרים דקות אחרי שהוא התקשר. שמעתי את הצעדים יורדים במדרגות, ומתקרבים אל הדלת. כשהוא פתח את הדלת ראיתי שהוא בכה, מזהים את זה בשנייה.
"תודה שבאת." הוא אמר ראשון. הסתכלתי עליו בפנים עצובות והחזקתי בבטנו, מקרבת אותו אליי ומחבקת אותו, והוא עוטף אותי בחיבוק שלו. נכנסנו פנימה, וראיתי על השולחן של הסלון שלו זר פרחים זרוק, לא בתוך אגרטל. הוא קלט לאיפה הסתכלתי, וגיחך גיחוך קטן. הוא התקדם אל עבר השולחן והביא את זר הפרחים.
"שכחתי להגיד לדניאל להביא לך את זה ממני," הוא אמר לי בחיוך קטן, "היית מדהימה."
"פלג מה קורה?" שאלתי וליטפתי את ידו, "למה בכית? זה בגללי?"
"לא," הוא אמר לי מהורהר, "כששרת עליו ודקרת את המילים הכואבות האלה, לא בכיתי. הסתכלתי עלייך כל כך נרגש ויודע יותר מכולם מה עברת בתקופה האחרונה. ישר אחרי השיר שלך קיבלתי הודעה מאבא שהוא צריך שאחזור הביתה כי אמא קורסת. היא החליטה שהיא מרגישה שעבר מספיק זמן, והיא נכנסה לחדר של עידו והתחילה לקפל דברים. בואי נגיד ככה, החדר של עידו לא נראה כל כך מסודר כרגע."
"מה היא עשתה?"
"היא זרקה חולצות על הרצפה, היא החזיקה בתמונות שלו, היא חשבה שהיא התגברה. היא הייתה בטוחה שחצי שנה אחרי, וכבר קל יותר. אבל משפחה שכולה אנחנו לעולם נהיה, והזמן לא יעזור, ולא ירחיק את הכאב שאנחנו חווים באופן יומיומי. ואנחנו חצי שנה אחרי וחשבנו כולנו שאנחנו כל כך חזקים, ודבר קטן מפיל אותנו. לקפל בגד שהוא לא כבר לא יילבש, או לקרוא דברים שכתב בכתב יד. זה לא משנה עכשיו שנה, שנתיים, עשר אפילו. הוא היה כאן, חי כאן, נשם כאן והתהלך כאן, והוא כבר לא. אבא ביקש ממני לחזור כי כל מה שהיא רצתה היה לראות אותי."
"היא רצתה לראות את מי שכן פה, מי שכן חי פה?". הוא הנהן בשקט.
"אני חושב המון, אם לא הגיע הזמן, שבועיים שלושה לפני הגיוס, להגיד שההורים לא מאשרים גיוס לקרבי. חזרתי הביתה וניחמתי אותה, ואת אבא, שתמך בה כל כך יפה, ושאלתי את עצמי אם לא נכון לוותר על הדרך שרציתי להשיג, כי אני לא מוכן שהם יתמודדו עם המחשבה המפחידה שיכול להיות שגם אני אלך. כולנו לא רואים מלחמה בדרך, אבל מלחמות תוקפות כשאתה לא מתכנן אותן. אז במקום להתרכז בכמה ריגשת אותי, ולהגיד לך כמה היית מדהימה וכמה ידעתי שהגשמת את עצמך, הגעתי לפה, להתמודד עם מה שאני מתמודד איתו כל יום, ואתמודד איתו עד לסוף שארית חיי."
"אמא שלך כבר ישנה עכשיו?" אמרתי לו חנוקה מהדמעות שבגרון.
"כן…" הוא נאנח וגירד בראשו, "כבר שעתיים בערך, שלוש. אני נכנסתי לחדר של עידו קצת לסדר, אבל גם אני לא יכולתי לגעת בדברים האלה." התרחקתי ממנו קצת ולקחתי נשימה עמוקה, מסתכלת עליו מיואש, עצוב.
זה לא ייגמר. העיסוק במוות לעולם לא ייגמר, ומהרגע שנכנסתי, אני כבר בפנים, ואין אפשרות יציאה. המסע שאני ופלג עוברים עם המוות של עידו, זה מסע שלא ייגמר, לא יכול להיגמר. ההתמודדות האין סופית עם האובדן, היא דבר שלא ייגמר, ולא יכול להיגמר. אולי שיחררתי, אולי השלמתי עם זה שזה כבר מאחוריי, אבל זה לעולם לא יהיה מאחוריי, ואני לעולם לא אפסיק להיות חלק פעיל מזה. אני פה בשביל פלג, לא רק כאוזן התומכת, אלא כמי שהוא מרגיש הכי בנוח איתה, הכי בנוח לחשוף איתה דברים. אני לא יכולה ללכת, אני לא יכולה להתרחק, אני לא יכולה להאשים אותו שהוא מפיל עליי את הדברים האלה, כי אני רוצה שהוא יפיל עליי את הדברים האלה. האמון שהוא נותן בי הוא חסר כל תקנה, הוא ענק בצורה מוגזמת, ומיוחד בצורה אחרת. וזה הקשר שלנו, וזו החוזקה שלו.
"פלג," אמרתי והסתכלתי עליו, "להישאר פה הלילה?".
"כן," הוא אמר לי אחרי כמה דקות שקטות, "אל תלכי."