מיתר קרוע- פרק 8

נטע:
בשעה עשר בבוקר הכיתה כולה שתקה. כולם התחילו לקרוא את הבחינה שהייתה מולם. המורה לקחה אחרי חמש דקות את הילדים שהיו צריכים שיקריאו להם בע"פ את טופס הבחינה, ואני נשארתי יושבת, מביטה במבחן, ומתחילה לחשב צעדים ראשונים. בדרך כלל במבחנים האלה, אתה צריך לדעת טוב לתכנן את הזמן שלך. אתה חושב שיש לך את כל ים הזמן שבעולם כדי לחפור בתשובות, ויש לך את המקום הענק להתפלסף ולחזור על אותם דברים בשלושה משפטים שונים שמנוסחים אחרת, אבל הטקטיקה, שהובילה אותי תמיד ללאהוב את המקצוע הזה, ולאהוב את הכתיבה הזו, היא לדעת כמה מאמץ, וכמה דפים, להשקיע בכל תשובה.
בחינה בספרות, לרבים, היא הבחינה המדכאת ביותר. כשאתה רגיל באופן כללי לכתוב, ורגיל להתבטא בכתב, אז הבחינה הזו לא מפחידה יותר מידי. זה היה המזל הגדול שלי. הבנתי המון מהסיפורים שקראתי, מהרומנים שקראתי, מהשירים ומהמחזות, ותמיד היה לי מה להגיד, גם אם לא אמרתי את זה בקול רם בכיתה. במבחנים תמיד הוצאתי את זה החוצה. ידעתי לתכנן את הזמן שלי כך שלתשובות הארוכות, יהיו שלושה עמודים, ולשירים יהיה עמוד אחד, ולמה שבא בין בין, נקדיש בדיוק מה שצריך. שמרתי על הפרופורציה, בדיוק כמו שהתחלק הניקוד.
לאחת השאלות במבחן התחברתי במיוחד, היא עסקה איך לא, במלחמה. לתוכנית הלימודים החדשה, החליטו להכניס ספר שנכתב לפני עשר שנים, ומדבר על התקופה שישראל הייתה בלבנון. זה היה שונה מכל השירים הישנים של האנשים שהספיקו לחיות ולמות שש מאות שנה לפני שהגעתי לאוויר העולם. הם החליטו, שבשביל עניין התלמידים, יביאו משהו שהרבה יכולים להתחבר אליו. מעטים באמת קראו את הספר, ולא קראו את התקצירים שמתפרסמים על ימין ועל שמאל באינטרנט, אבל אני שקעתי בו. אני זוכרת את זה טוב, יום שבת אחד, קריר, ואני יודעת שאני צריכה להתחיל במטלה של ספרות. התחלתי לקרוא, ולא באמת הפסקתי לקרוא עד שסיימתי. סיימתי אותו באותו יום, שלוש מאות עמודים ביום. שלוש מאות עמודים סוחפים, מדהימים, שמתארים כל כך טוב את האנשים שאנחנו נהיה בעוד פחות משנה. הילד שיושב משמאלי, או מימני, יכול להיות החייל הבא שיהיה שם.
השאלה ביקשה לתאר דינמיקה בין אנשים, בסיטואציות מסוימות. ביקשו להציג גם את הדעה שלנו, שתהיה כתובה היטב, וגם לבסס את הטענות שלנו, עם ציטוטין מתוך הספר עצמו, מן הכתובים. החזרתי את עצמי אחורה בזמן, חושבת על ההלם שהיה כשקראתי חלק אחד, או על ההקלה שהייתה לי בחלק אחר. על הבכי שכמעט תקף כשאחד נהרג, או על הרגעים שבהם הלב לא הפסיק לדפוק.
בשאלות מהסוג הזה אפשר בקלות יותר מידי גדולה ללכת לאיבוד. מה שאני עושה כדי לא ללכת לאיבוד, זה לכתוב בצד את הנקודות שאני רוצה להתייחס אליהן ומאיזה נקודת מבט אני מדברת עכשיו. הספר מדבר ברובו מנקודת מבט אחת, אם לא כל הזמן, אבל אני תמיד אוהבת להיזכר איך אני הגבתי לכתוב, איך הגבתי למציאות שעלתה לי מול העיניים. שמרתי בכוונה את השאלה הזו לסוף, הרי הסדר במבחן לא חשוב, העיקר שענית על כל השאלות שהיית צריך. הרבה היה מונח על הכף- זו לא הייתה סתם בחינה, זו הייתה בחינת מתכונת. כולם היו לחוצים, השקט שהורגש באוויר רק חידד את זה. זה המקצוע שרבים נופלים בו.
עידו, אח של פלג, יכול היה בקלות ליפול באחד מההפצצות האלה, מהמארבים שגילו בהם את מקום המסתור. עידו יכול היה בקלות להיות ההוא שהראש שלו היה נעלם במנהרה, ואף אחד לא היה מוצא. את הגוף השלם של עידו, יכול מאוד להיות שבקלות לא היו מחזירים לאמא. מאז שהתחלתי להיפגש עם פלג, ומאז שהתחלתי להתעסק הרבה יותר במוות של אחיו, התחלתי לחשוב הרבה יותר על החיילים שלנו. חצי שנה מהיום אני על מדים, משרתת את המדינה שאני כל כך אוהבת. ואיפה? את זה תשאלו את צה"ל. עד הרגע האחרון אני לא באמת אדע איפה מציבים אותי. אבל ההורים אמרו לי לא לדאוג- הם בטוחים שלא משנה איפה, אני באמת אסתדר. לא משנה להם אם מצד אחד הפרופיל שלי יביא אותי להיות בבסיס שיסגור עשרים ואחת, או בבסיס שייתן לי יומיות. הדבר האחרון שמשנה לי כרגע, זה איפה אני אשרת, אני פשוט בטוחה שאם אהיה עם חבר'ה טובים, זה יכול להרים ולהפיל תפקיד. בכל מקום בחיים התייחסתי לזה ככה- שהחברה היא מה שבאמת משנה. אני יכולה להיות בתפקיד חיי, ולשנוא את האנשים שסביבי שמזלזלים ושלא אכפת להם. כשפגשתי את המפקד של פלג, ראיתי כמה היה לו טוב בחברה שבה הוא היה. זה לא רק האופטימיות שתמיד החזיקה בו, בעידו, זו גם החברה שבה הוא סבב תוך כדי השירות.
"סיימת?" שאלה אותי המורה כשהבאתי את המבחן קדימה, מחייכת אליה, מרגישה שכתבתי את האמת שלי. הנהנתי אליה בשקט. זה היה אחרי רבע שעה משהנחתי את העט, אני פשוט תמיד קוראת שוב את כל המבחן, מביטה בשאלון, בודקת אם לא פספסתי סעיף שראוי להתייחס אליו. זה המקום שתמיד אפשר ליפול בו. בבחינות במתמטיקה הייתי מוצאת שהעתקתי דברים פשוט לא נכון, ופותרת מההתחלה, שוב. חזרתי למקום לקחת את הדברים, מחזיקה שלושה עטים ומרקר בידיים, את התיק על כתף אחת, ויוצאת מהכיתה, מאושרת, מחויכת. הלכתי החוצה, מתיישבתי על הספסל, מחכה שאחד מהחברים שלי יצטרף אליי, אנחנו תמיד קובעים פה אחרי מבחנים, הולכים לאכול משהו, או מתפזרים לבית של אחד האנשים. אחרי מבחנים יש הכרח להיות ביחד, לסמן עוד וי של מבחן עד לסיום י"ב.
"חפרת את החיים שלך?" שמעתי את הקול של ליר אומרת בערך עשר דקות אחרי שהתיישבתי על הספסל. חייכתי אליה והיא התיישבה לידי, מחויכת ומניחה את הראש על הכתף שלי. מתוקה, היא התעייפה. אמרתי לה שחפרתי מספיק, שממש אהבתי את המבחן, היו לו שאלות ממש מעניינות. היא אמרה שהיה בסדר, אבל רק בסדר, שאני סתם אוהבת יותר מידי ספרות בשביל לאהוב את כל החומר הזה. צחקתי ואמרתי שמבחינתי זה פשוט לכתוב עוד שיר, ולמצוא עוד משפט קולע.
"כתבת משהו חדש לאחרונה?" היא שאלה והעבירה את השיער שלה הצידה, נהנית מהשמש שהחליטה לבוא היום במיוחד בשביל הבחינה בספרות.
"לא ממש," אמרתי לה, "פחות היה לי זמן, פחות השראה. לא היה משהו מיוחד לכתוב עליו, לא איזה פרידה, סיפור, שיחה."
"אתם לא מדברים בכלל?" היא שאלה. הסכתלתי עליה וצחקתי, מנידה את ראשי מצד לצד. למה שאני אדבר איתו? זה לא נגמר כל כך יפה, אז זה לא שווה את זה.
"הוא המשיך הלאה לירצ'ו, אסור להיתקע בעבר. אני גם לא רואה אותו כל כך מסתובב, הוא לא היה מהמסתובבים, תמיד היינו בבית. אני כבר כמעט ולא חושבת עליו." אמרתי לה.
"למרות הכל?" היא שאלה. הסתכלתי עליה ושאלתי מה זה אומר הכל, והיא אמרה שהיא זוכרת שהחיבור בינינו היה היסטרי, שלא היו יכולים להפריד אותנו כל כך בקלות, שידעתי לשלב בין החבורה לבינו, אבל זה אף פעם לא בא ביחד. אהבנו את השקט שלנו, את הפרטיות שלנו, הפוכים מאוד מפלג ואורי באותה תקופה.
קיבלתי הודעה ורטט מהכיס האחורי, והוצאתי לשנייה לקרוא מי כתב הודעה. צחקתי כשראיתי שדניאל כתב ושאל אם כבר סיימתי, ואם אנחנו בכל זאת קובעים למרות שהיה מבחן. נכון, רביעי היום. ביקשתי סליחה מליר ואמרתי שדניאל כתב, והיא נאנחה ואמרה שאנחנו כבר חייבים לצאת, וצחקתי ואמרתי שזה לעולם לא יקרה. הגבתי ואמרתי שאני שכחתי שזה בכלל רביעי בגלל שלמדתי הרבה ביומיים האחרונים, ושאני אשמח לראות אותו מאוחר יותר. החזרתי את הטלפון לכיס האחורי, וליר נאנחה ואמרה שהיא שמחה שאני ודניאל עדיין בקשר. ליר ידועה בזה שהיא מחליפה נושאים מהר, היא לא תדבוק בנושא אחד עד הסוף. משהו קטע את השיחה, אז כנראה שיש סיבה שהיא נקטעה.
"ממש נהניתי כשיצאנו עם החבורה, באמת התגעגעתי אליהם. זה שפלג ואורי נפרדו לא אומר שאפשר באמת לנתק את הקשר שלנו. הם דפוקים בשכל אבל אני מתה עליהם." היא אמרה בצחוק. חייכתי ואמרתי שדניאל ממש הרגיש שהוא מלך העולם כשהוא הצליח לגרום לזה לקרות. היא חייכה ואמרה שבאמת מגיע לו, כי זה הראה שכבר עבר מספיק זמן, כך שאפשר לחזור למפגשים עם החבורה החזקה הזו.
"את חושבת שנשמור על קשר אחרי תיכון?" שאלתי אותה והתבוננתי לרגע על דלת בית הספר נפתחת, רואה שני ילדים מחויכים יוצאים ממנה. לא חברים שלנו, אבל גם הם סיימו עכשיו את המתכונת ומרגישים הקלה.
"אין לי שמץ של מושג," היא אמרה, "אבל אני מניחה שבכל מקרה נראה אחד את השנייה בכל מיני סיטואציות בצבא. תארי לעצמך את פלג לוחם, את דניאל משרת בסיס לידו, או עולה איתו על אותו האוטובוס לדרום הארץ בבקרי יום ראשון, אותנו משרתות כמשקיות בבסיסים שלהם. הכל יכול להיות כשצה"ל יחליט על השיבוצים שלו."
"מעניין אם הם ימשיכו להיות שטותניקים גם אחרי שהם יתגייסו." נאנחתי בחיוך לליר וראיתי את אורי צועדת לקראתנו, צוחקת, הולכת בזיגזג כמו שהיא תמיד הולכת.
"הם לא, לא עד כדי כך," היא אמרה בצחוק כשאורי הגיעה ונתנה לה חיבוק מלמעלה, "הם יתבגרו קצת."