מיתר קרוע- פרק 9

want to fly 09/04/2016 904 צפיות 2 תגובות

נטע:
ביום חמישי בערב היו לי שעתיים לעצמי. סגרתי את הדלת, לקחתי את הגיטרה, פתחתי את המחברת של השירים, שרובם שירים מחוקים, ברמה שיש שורה, והשורה שאחריה מחוקה. היא המחברת של הטיוטות, של הדברים שעולים למוח בשנייה, ומנסים להתנגן. יש מחברת אחרת, יפה יותר, מעוצבת יותר, של השירים המוגמרים. לקחתי גם עט, והתחלתי לפרוט על המיתרים. בהתחלה שיר מוכר, קצת אביתר בנאי כדי לחמם את הגרון, ולחמם את הידיים. אחר כך הסתכלתי סביב על החדר, הסתכלתי מהחלון, וניסיתי למצוא מילים ראשונות. הרגשתי שאני צריכה את החופש הזה לעצמי, את החיבור העצמי. אף אחד לא יכול היה להפריע לי. אפילו את הטלפון שמתי על שקט.
המילים הדהדו לי במוח, אבל שום דבר לא יכולתי לכתוב. חשבתי על המון דברים, על המשפחה, על פלג, על אח של פלג, על אורי, על היציאות. חשבתי על הדברים שלא האמנתי שיקרו. אפילו חשבתי על השיחה עם ליר, חשבתי על אדם. אדם ואני היינו כמה חודשים טובים ביחד, והיה לנו טוב, היה לנו אפילו יותר מטוב. היינו אנשים כל כך חמים, והקשר שלנו היה כל כך מלווה בזה. הבנו אחד את השני יותר משהרבה אנשים שראיתי הצליחו להבין אחד את השני. הבנו אחד את השני גם בשתיקות, גם בהרהורים, הייתי יכולה להניח את הראש על הבטן שלו, והוא ליטף לי את השיער, והיה אומר "גם אני חשבתי על זה", ואז הייתי מסובבת לרגע את מבטי ומסתכלת עליו, והוא היה אומר מיד את הדבר שחשבתי עליו. היה לנו קשר שלא היה צריך הרבה מילים, אבל גם היו לנו שיחות מדהימות, אמיתיות, כנות.
התחלתי לכתוב עליו, כי המחשבות כבר הלכו לחלוטין לכיוונו. הרבה זמן לא חשבתי עליו, ופתאום, דווקא בנקודה הזו, כל כך התגעגעתי. התגעגעתי למגע, התגעגעתי לשיחות, התגעגעתי ללדעת שאפשר להתקשר אליו כשאני צריכה. לא אני יזמתי את הפרידה שלנו, והיא לא הייתה כל כך יפה. היא לא הייתה מכוערת ברמה שהוא בגד, או שהוא נפרד בצורה לא יפה, אבל היא לא הייתה יפה כי היא השאירה צלקת. יצא לי להתחרט על דברים שנחשפו בפניו, על דברים שאמרתי, על האינטימיות שנכנסנו אליה. לא רק אינטימיות פיזית, שגם היא כבודה במקומה מונח, אלא אינטימיות נפשית.
"מול המילים שלך
ידעתי שלי אין מה להוסיף
תמיד פעלת, דיברת
ידעת להקשיב.
בנקודה בזמן שבה עצרת
הרגשתי שיש עוד חיים שלמים,
הלכת, הדחקת
חזרת לחיים ביתיים.
ובנקודה הזו,
קצת בהמשך, קצת מהוססת,
זה כמו להביט לחלון של השכן.
קרוב, רחוק, משחק מרחקים
כמו שני זרים
תיירים."
שלוש פעמים מחקתי שורות, שיניתי מילים, ניסיתי למצוא מה בדיוק לומר. זה לא שאני מרגישה שעכשיו אנחנו לחלוטין לא קשורים, זה לא שההיסטוריה שלנו תימחק, שהדברים שכן קרו, והמעשים שעשינו, ייעלמו, יפוגו. זה לא שהזיכרונות ימחקו מהמוח. אבל עכשיו, בנקודת החיים הזו, הוא פיסה בהיסטוריה, הוא כבר לא חלק ממה שקורה.
באופן מדהים, כמה דקות אחרי שסיימתי לנגן, והמשכתי להנאתי לפרוט, חשבתי על עידו. כשבנאדם נפטר, בטח כשזה בנאדם קרוב, הזיכרונות ממנו הופכות להיות פיסה בהיסטוריה, הופכות להיות משהו להיאחז בו, לזכור אותו, משהו שאתה מפחד שהזיכרון יישכח. כשסבתא שלי נפטרה, פחדתי לשכוח את הקול שלה, פחדתי לשכוח את הצחוק שלה, את הדברים שתמונות לא יכולות להעביר. פחדתי לשכוח את ריח הבישולים שהיו כשהייתה מבשלת, את האופן המדהים שבו התחילה שיחות בטלפון. פחדתי לשכוח את כל מה שאי אפשר היה לתעד, את השיחות שלנו כשהיא סתם הלכה לרגע לקנח את האף ועברתי בסביבה. היא כבר הייתה מאוד מבוגרת כשהיא נפטרה, והכנו את עצמנו, נפשית, הבנו שזה הולך לשם. הבנו שבנאדם לא יכול להישאר חזק לנצח, לא יכול לעצור את הזיקנה, לא יכול לעצור את זה שהגוף שלו ירגיש חלש.
אבל פה, החיים נקטעו באמצע. הוא לא היה חלש, הוא לא היה חולה, הזיקנה לא תקפה אותו. מישהו החליט לקחת חיים מהפרח הזה, ממישהו שאני רק נחשפת יותר ויותר, לכמה היה משמעותי בחיים של כל כך הרבה אנשים. להתבטא בכתיבה זה דבר אחד, זה יכול להיות הדבר הכי נוח והכי זמין לעשות, במקום לשבת ולחשוב, ולמחות דמעה פה, ודמעה שם. הדרך שבה פלג מתמודד עם הדבר הזה, היא בעלת הערכה שאי אפשר אפילו לתאר במילים. אני כבר מעל לשבועיים מתעסקת באובדן שלא קשור אליי, וכל חלק בגוף חושב על הסיפורים, חושב עליו, חושב על המציאות. אני חושבת שאני חושבת עליו יותר משפלג חושב עליו ביומיום, כי הוא כבר למד להשלים, אני עוד לא.
"הלו" עניתי בקול שקט לטלפון ממספר לא מזוהה שצלצל אליי.
"נטע?" שמעתי קול מהצד השני. עניתי וביקשתי שהצד השני יזדהה.
"היי, זה ניר, המפקד לשעבר של עידו, אח של פלג." חייכתי לעצמי חיוך קטן ונגעתי קצת במיתרי הגיטרה, מחכה לשמוע למה התקשר.
"אני מניחה שקיבלת את המספר מפלג. קרה משהו? הוא בסדר?"
"פלג?" הוא שאל, "כן, הוא בסדר גמור." הוא צחק, "התקשרתי בכלל בנוגע למשהו אחר."
"דבר." אמרתי מיד.
"רציתי לשאול אולי את רוצה להיפגש מתישהו הסופ"ש, לשבת לאכול משהו."
"וואלה," צחקתי וחייכתי, "אני אשמח. אתה בבית בכלל? אתה לא אמור לסגור?"
"לא, יצא ככה. מוצ"ש מתאים?" הוא שאל מהצד השני של הקו, ואני הרגשתי את החיוך על פניו.
"בטח, תגיד לי שעה ולאן להגיע, אני כבר אגיע לשם."
"מצחיקה," הוא צחק, "אני אבוא לאסוף אותך. שכחת כבר מה זה לצאת? החברים בפלוגה היו יורדים עליי לגמרי אם הייתי מספר שלא באתי לאסוף את הבחורה שאני יוצא איתה."
"אז אני צריכה להתכונן נפשית שאהיה הסיפור הכי חם שירוץ בפלוגה שלך ברגע שתחזור לבסיס בראשון?" צחקתי. הוא צחק כתגובה לדבריי, ואני חייכתי, נשכתי את שפתי, וחיכיתי שיענה. הוא צחק ואמר אחד אפס, ואני צחקתי אז יותר.
"בקיצור קבענו?" הוא שאל. צחקתי ואמרתי שכן, שידבר איתי כבר ביום שבת ונקבע פרטים אחרונים. השיחה התנתקה כמה דקות אחר כך, ואני המשכתי לשבת לרגע ולצחוק, לחייך, להיות מופתעת. אני אוהבת את הקלילות שלו, זה הדבר שהכי שובה אותי. זה בלי מאמץ, אבל יודעים כמה אומץ זה דורש לעשות צעד כזה. מעניין אם בכלל יש לו זמן תוך כדי הצבא, להתחיל משהו חדש.
כמה דקות אחר כך ניגנתי שוב, את מה שיצרתי, ואז עוד שני שירים ישראלים. באמצע השיר השני, שמעתי דפיקות קלות בדלת, ונתתי אישור להיכנס, החלשתי את הקול שיצא מגרוני, ופריטה הייתה קצת יותר חלשה על המיתרים. אבא הציץ מהדלת, וחייך אליי, אמר שהוא התגעגע. חייכתי אליו ואמרתי שגם אני התגעגעתי, והוא נכנס קצת לחדר, נשק לראשי, ויצא.


תגובות (2)

ידעתי שהוא יתקשר,פשוט ידעתי!חחח תמשיכי

09/04/2016 20:45

אני חושבת שאני מאוד אוהבת את הדמות של נטע (כמו את כל הדמויות שלך), יש בה משהו מאוד מקסים וחמים ואמיתי..
תמשיכי ♥

09/04/2016 22:08
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך