מי אני בכלל ? 2

06/04/2012 1168 צפיות תגובה אחת

למחרת העירו אותי בשבע וחצי והכניסו אותי למכונית. ישבתי שם לצד מזוודות שלקח לי זמן להבין שהן בעצם שלי. לא רציתי אותן, לא עניין אותי לדעת מה יש שם בפנים. כשהגענו לבית החדש, הרגשתי אותו. ידעתי שהוא שם. מיהרתי לצאת מהמכונית ולהיכנס לבית, אבל לאונרד צעק לי שאעצור כדי שאחכה להם, כי אנחנו צריכים לעבור על כל הרישומים ושטויות כאלה. מאז ועד הצהריים המאוחרים של אותו יום נגררתי ברחבי הבית הגדול בסיורים וקשקושים על כמה שהכל טוב ויפה כאן, ואז עוד קצת רישומים ועוד קצת חפירות.. האח הגדול, ככה קראו למני כולם, הסביר לנו שהבית ריק בגלל שהיום הוא יום הטיול החודשי, וכולם מטיילים. הרגשתי שאני משתגעת. הבית נחמד בסך הכל. אבל התחושה שאפפה אותו הייתה פשוט הדבר הכי מדהים בחיים שלי.
בכניסה היו שתי דלתות גדולות, והדבר הראשון שרואים כשנכנסים הוא החלל הגדול, שבו בעצם כולם מעבירים את הזמן בין השיעורים והארוחות והפעילויות. יש בכל פינה ספסלים עם שולחנות, פופים, שטיחים יפים וצבעוניים ועוד כמה פינות מרבץ של הקבוצות כאן. בצד ימין של החדר מוקמו שתי טלוויזיות במרחק סביר זו מזו עם ספה בצורת ח' מול כל אחת, ושולחן מולה. בין הטלוויזיות הייתה כניסה לשירותים התחתונים. בצד השני של החדר היה שולחן ארוך ועליו חמישה מחשבים, מול כל מחשב שני כסאות עגולים בכל מיני צבעים מחוברים בבסיסם. על הקיר ממול הדלת היו מדפים עמוסים ספרים על גבי ספרים. המון ספרים. ידעתי שאני אוהב את זה. אני אוהבת לקרוא.
שמתי לב לפתע שזו העובדה הראשונה שאני יודעת על עצמי מאז שקמתי באותו בית חולים.
בפינה השמאלית של קיר הספרים הייתה הכניסה למטבח. המטבח גם הוא היה צבעוני ושמח. האמת שהבית הזה נתן אווירה טובה. הוא היה חדר מוארך שהצבע השולט בו היה צהוב. הקירות היו צבועים בצהוב חיוור ויפה, וכל הצלחות והכוסות והקערות היו בצבעים שונים ושמחים. הקיר השמאלי היה הארון הגדול של המטבח, בו הוחזקו כל כלי האוכל. מול הדלת היה שיש ארוך וכל התנורים, הכיורים, מיקרוגל וכו'. הקיר הימני מצא חן בעיני. הוא היה פשוט חלון גדול שהשקיף לחורשה שהייתה מסביב הבית. רציתי כבר לצאת לשם ופשוט לטייל. החלטתי שבהזדמנות הראשונה אני אמצא לי פה חבר או חברה נחמדה ואלך איתו לשם. ואז נזכרתי בו, והחלטתי שאני חייבת ללכת איתו לשם. לפני שנכנסנו חשבתי ששמעתי פכפוך של איזה נחל, ועכשיו זה נראה לי הגיוני. הקיר של הדלת נצבא בצבע מגנטי מיוחד ועליו היו המון מגנטים ומלא תמונות של כל הילדים בבית הזה. הרשיתי לעצמי להשתהות על התמונות, ואז ראיתי אותו. הייתי בטוחה שזה הוא. הוא הופיע לי בחלומות בבית החולים. גבוה, קצת מאיים בהתחלה, אבל אחרי שהוא חושף חיוך הוא הדבר הכי מדהים שיש. פה קטן עם שפתיים אדומות ודקות ושיניים לבנות, אף עם מעט נמשים, עיניים חומות בהירות שנראו כמעט זהובות, ותלתלים מדהימים בצבע חום בהיר עם נגיעות צהוב שנשפכו לו על המצח. נגעתי בתמונה, ואפילו שזו הייתה רק תמונה, הרגשתי פרפרים בבטני. אחרי המטבח והמבואה עלינו למעלה דרך גרם מדרגות שנמצא בפינה הימנית של קיר הספרים.
הקומה העליונה הייתה בעצם החדרים. זה היה מסדרון בצורת ח' שעבר מעל קיר הספרים, הטלוויזיות והמחשבים ומשקיף למבואה. בצד אחד של המסדרון היו קירות עם דלתות, ובצד השני, הצד המשקיף למטה, היה מעקה מזכוכית עד גובה המותניים. בחלק שמעל קיר הספרים והמחשבים היו חדרים, ובצד ימין, מעל הטלוויזיות, היו שירותי בנות ושירותי בנים עם מקלחות.
"זה החדר שלך," מני הוביל אותי ואת מוניק ולאונרד לחדר מספר 2, שהיה מעל המחשבים. שמתי לב כשעברנו את הדרך מחדר 10, שהיה בסוף גרם המדרגות, עד לחדר שלי, שעל כל דלת של חדר, מתחת למספר החדר, כתוב מה המשמעות של המספר הזה. המספר 2 מסמל דואליות, ספק וחוסר בהירות. הוא מסמל את תהליך ההפריה של רעיון או דבר , קראתי את משמעות המספר מדלת חדרי. תהיתי מה זה דואליות. שאלתי את האח הגדול.
"דואליות זה משהו שמשותף לשניים.. זוגי.. מתחלק לשניים. קראת את הדלת נכון?" הוא חייך אלי ואני חייכתי בחזרה, ונכנסתי לחדר. מאחורינו הדלת נסגרה אוטומטית על ציר, ואני בחנתי את החדר. מצד שמאל הסתירה את הקיר מיטת קומותיים, ובקיר ממול מצד שמאל הייתה עוד מיטת קומותיים. מצד ימין של הקיר, ליד המיטות, היה חלון גדול שהשקיף על החורשה שהקיפה את הבית, שהוצב מעל שולחן עבודה ארוך בעל ארבעה כסאות עם כל מיני כלי משרד קטנים עליו. על הקיר הימני הוצבה מראה אחת גדולה שהעבירה בי חיוך, וליד הדלת, מצד ימין, היו ארונות. הרצפה הייתה מכוסה בשטיח לבן- אפרפר, עבה ורך שהנחתי שהבנות בחדר אוהבות לשבת עליו, וכריות צבעוניות אחדות בצורות עיגולים, משולשים וריבועים היו פזורות על הרצפה. כל החדר היה צבוע בצבעים שונים שהשתלבו זה בזה ויצא אווירה נעימה. האח הגדול הראה לי איפה המיטה שלי. היא הייתה התחתונה בצד שמאל. ואז הגיע הזמן של לאונרד ומוניק ללכת והם נפרדו ממני בחיבוקים ארוכים. העמדתי פנים שאכפת לי.
"אני הולך לעזור לשאר האחים להכין ארוחת ערב," אמר לי האח הגדול לאחר שנשארנו שנינו בחדר, "את יכולה בינתיים לפרוק את הדברים שלך." החלטתי להקשיב לו, אבל לפני זה הסתכלתי במראה. קלטתי שעד עכשיו לא ידעתי איך אני נראית. זה הרגיש לי מוזר. גוף לא שמן, מלא במקומות הנכונים. עור מעט חיוור. רגליים ארוכות. חזה בינוני שמצא חן בעיני. עברתי לפנים, והתקרבתי למראה כדי להתעמק. שיער מתולתל, בהיר וארוך שהגיע לי כמעט עד הישבן בלי לאבד מתלתליו או נפיחותו. עיניים חומות בהירות עם נגיעות ירוק. אף קטן עם נמשים שהתפרשו על לחיי, ושפתיים אדמדמות ועבות מעט. אהבתי את המראה שלי. החצאית הלבנה עם האיורים של פתיתי השלג שהגיעה לי עד מעל הברכיים השתלבה נהדר עם גופיית הספגטי התכולה שלבשתי, ואהבתי את הכפכפים השחורים שלי. חלצתי אותן ושמתי אותן בסלסילה ליד הדלת. שמחתי לגלות שהיה לי טעם בלבוש לפני ה… תאונה… מה שזה לא יהיה.
התחלתי לפרוק את המזוודה, להתבונן בבגדים שלי ולהעביר אותם לארון שלי. אחרי זה עברתי למזוודה קצת פחות גדולה שבה היו חפצים. הייתה שם תמונה שלי עם מוניק ולאונרד. השארתי אותה שם. הוצאתי קופסה עם כלי כתיבה ושמתי אותה על השולחן, מול הכסא הקרוב למראה. כרית. החלטתי להשאיר גם אותה שם, כי הבית סיפק כריות שנראו לי יותר מפתות. ראיתי תמונות שלי עם כל מיני בנות שלא הכרתי. גם אותן השארתי בפנים. כל החפצים שהיו שם היו די אישיים והרגישו לא שלי, אז החלטתי להניח למזוודה הזו להיות לבדה ודחפתי אותה מעל הארון, לא לפני שהוצאתי מדבקות לחלון שמצאתי שם. הדבקתי אותן על החלון והמראה. זה היה כל מיני פרחים ולבבות וציפורים שאפשר לשים ולהוריד על החלון, וחשבתי שזה מאוד מוסיף למראה החדר. קיוויתי שגם הבנות יאהבו אותן.
אחרי זה התחלתי להשתעמם. האח הגדול אמר שכולם יחזרו בזמן לארוחת ערב, בין שבע וחצי לשמונה. ועכשיו היה רק שש. החלטתי להוסיף טאץ' לפינות שלי בחדר, המיטה והחלק שלי בשולחן. הרבה חומרים לא היו לי, אבל נייר מצאתי בשפע. התחלתי לצבוע ניירות בגואש שהיה בארון, וכשהוא התייבש קיפלתי כמה ציפורים ותליתי אותן בחוט מעל המיטה התחתונה שלי, בסורגים של מיטת הקומתיים. נהניתי מהעבודה והמראה. אחר כך גזרתי מהניירות שנשארו פרחים ולבבות והנחתי אותם מתחת למין פלסטיק שקוף על השולחן, שנועד להחזיק תמונות ששמים מתחתיו. זה היה יפה. הייתי מרוצה, והשעה הייתה שבע ועשרה. החלטתי לעשות סיור בחדרים, אז ביקשתי מהאח הגדול רשות בצעקה, ואחרי שהוא נתן לי אותה התחלתי בחדר 1. על הדלת היה כתוב- המספר 1 מייצג התחלה. הוא מלמד על התגשמותו הבראשיתית של רעיון. המספר 1 מייצג גם את האלוהים ואת האלוהות. הנחתי שזה חדר של בנים. הוא היה מעוצב אותו דבר, עם צבעים קצת יותר קרים. היו קצת בגדים זרוקים על הרצפה והכיסאות ומחשב נייד על אחד השולחנות. עברתי לחדר 3. המספר 3 מייצג תנועה ומרחב, אך עם זאת הוא מספר עוברי, שחסר עדיין את ממד החומר. אוקיי… את זה לא הבנתי. אולי אני אשאל מתישהו את מי שנמצא בחדר הזה. החדר היה נראה אותו הדבר, גם חדר של בנים. בגדים זרוקים, ריח של בנים… ראיתי אייפוד על השולחן אבל החלטתי לא לחטט. הגעתי לחדר 4. המספר 4 מייצג את החומר. גם את זה לא ממש הבנתי. נשמע משעמם. וכך גם החדר היה. הוא היה קצת חסר צבע. בלי שום פריטים מזהים. הכל מסודר. הבחנתי שזה חדר של בנות. כנראה המספרים הזוגיים זה בנות והאי- זוגיים, בנים. מיהרתי לעזוב את החדר. שמתי לב שהחדר שלנו היה צבוע בצבעי פסטל קצת יותר הססניים, אבל מלא פוטנציאל שאני חושבת שהבנות הצליחו לממש בעיצוב שלו. החדר הבא היה חדר מספר 5. המספר 5 מייצג את האדם כרוח האל שהתגשמה בבשר (כאנלוגיה לחיבור של 1 – אלוהים ו-4 – חומר). אהבתי. ישר כשנכנסתי בדלת ההרגשה התעצמה פי מאתיים. ידעתי שזה החדר שלו. זה היה חדר יותר מיוחד. הקירות היו צבועים בגוונים יפים של כחול, תכלת וקצת חום. על הארון היה מצויר ציור של נוף עם שמיים, עצים, אדמה וצמחים. כשהתעמקתי בציור שמתי לב לפנים של אדם כמעט בכל מקום, בענפי העצים, בעננים, באדמה. כשהסתכלתי על התקרה נשמתי נעתקה. היה על התקרה ציור יפהפה של שמיים, ואלוהים. הציור נתן הרגשה של מישהו שמשגיח, שומר שלא יקרה שום דבר רע. יצאתי מהחדר בהחלטה שאני אבלה פה עוד הרבה.
את שאר החדרים עברתי מהר. חדר 6, המייצג הרמוניה ויציבות, היה צבוע בכל הצבעים ומעוצב בכל הסגנונות, אבל לא נראה מוזר או עמוס, אלא מלא… שלווה. חדר 7, מייצג בדידות והתכנסות, היה צבוע רק בגוונים כחולים והיה די שומם. למרות שלא ציפיתי שיהיה שם איזה משהו מיוחד, באמת הייתה הרגשה של בדידות והתכנסות. התחלתי לקבל הרגשה לא מוסרת על החדרים ומשמעות המספרים. חדר 8, מייצג את האינסוף, ההשלמה של פעולה מסוימת וגם התחלות חדשות. הוא היה יפהפה. לא הייתה בו מראה גדולה, אלא צרה יחסית לשאר המראות, ואת הקיר הימני כיסה ציור מדהים של חורשה, שכמו המשיך את הנוף שבחלון. כל הקירות בחדר היו מצוירים ככה, עד שהגיעו העצים המצוירים לצד השני של החלון. חדר 9 כמעט סוגר מעגל, אך אינו בפועל סוגר אותו. הוא "כמעט 10", כמעט השלמות, אך מעיד על אי השלמות. לא הייתי רוצה להיכנס לחדר כזה. הוא היה יפה, קצת מזכיר את שאר חדרי הבנים, אך עדיין חסר משהו. לא יכולתי לשים את האצבע על הדבר החסר. חדר 10, המסמל שלמות וסגירת מעגל, סיום תהליכים, היה גם הוא עוצר נשימה. הוא היה כמו חדר 9, רק יותר יפה. יותר מושלם. באמת כמו שמסמלים המספרים על הדלתות. עברה בי מחשבה שאולי באמת יש פה משהו יותר גדול ממה שאני חושבת.
כשסיימתי את הסיור המודרך שערכתי לעצמי, השעה הייתה כבר רבע לשמונה והלכתי למקלחות לסדר את דברי הרחצה שלי, רק להעביר את הזמן עד שכולם מגיעים. ואכן זה קרה לאחר חמש דקות. שמעתי את הדלת הגדולה נפתחת, והפעמון שתלוי מעליה מהתקרה הגבוהה התנדנד וצלצל. מיהרתי לצפות מהמסדרון העליון על הילדים הנכנסים. ואז ראיתי אותו. הוא היה אפילו יותר מושלם משהיה בתמונה. פתאום הוא נעצר, עצר את שטף הנערים והנערות שנכנסו לבית.
"גלאדיס?" הוא קרא והרגשתי איך אני קופאת. הקול שלו היה כלכך נעים, מצלצל כלכך טוב. ואז הרגשתי איך רגליי מתחילות לזוז, ממהרות למדרגות, יורדות שתיים- שתיים. כמעט נפלתי אבל לא יכולתי לעצור בעצמי. גם לא כשזינקתי אל בין ידיו של רילונו. חיבקתי את צווארו וכרכתי את רגליי מסביב למותניו. הוא, בתגובה, כרך את ידיו סביב מותניי במהרה. חייכתי חיוך עצום ובהיתי בו, בפרצוף היפה שלו והעיניים הסוחפות… הוא חייך אלי. לרגע עמדנו דוממים, ואז הוא התקרב אלי. הרגשתי את נשימתו על עורי, את אפו מתחכך באפי. ואז את שפתיו. מגע כלכך רך ומזמין, כלכך אלוהי… נצמדתי אליו ונשארנו כך רגע ארוך. לבסוף היינו צריכים להתנתק.
"מצאתי אותך," אמרתי לו וחייכתי אליו.
"אני יודע," הוא אמר וחייך גם הוא, "אין לך מושג כמה אני שמח," התחבקנו שוב ואז האח הגדול


תגובות (1)

חחחחח לא סיימת את הפרק ; או שזה בכוונה ?
בכל מקרה, אהבתי מאוד ותמשיכי :-*

07/04/2012 17:00
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך