מי אני בכלל ?

התעוררתי.
הסיוט נגמר. זה כל מה שיכולתי לחשוב לעצמי. החלומות היו כלכך זוועתיים. מצד אחד, ידעתי שאלה היו חלומות, אבל לא הייתה לי את האפשרות להתעורר ולקטוע את הסבל. עכשיו הבנתי שזה כנראה בגלל מה שמזריקים לי ליד, אחרי שהסתכלתי על האינפוזיה. הרשיתי לעצמי לנתק אותה כי חשבתי שאני מרגישה די טוב. נעמדתי. עד עכשיו הכל בסדר. התחלתי ללכת במסדרון, כשפתאום אישה שעמדה עם גבר ליד הדלפק ראתה אותי ורצה לעברי בעיניים דומעות.
"גלאדיס!" היא קראה והמשיכה להתקדם. אני הנחתי שהיא בטח מדברת למישהי מאחורי. הרי השם שלי הוא… רגע…
"גלאדיס, אני כל כך שמחה שהתעוררת! איך את מרגישה? את בסדר?" האישה המשיכה לחבק אותי בעוד שאני עומדת שם ומנסה להבין מה קורה. אני לא מכירה אותה, בזה הייתי בטוחה, וגם לא את הגבר שהתקדם לעברנו.
"גלאדיס? למה את לא עונה לי?" האישה המשיכה לדבר.
"אני מצטערת," עמדתי שם, לא יודעת מה לומר, "אבל אני לא מכירה אתכם, אני חושבת שיש לכם טעות."
מיד נפלו פניה של האישה. היא קראה לאיזה רופא וכולנו חזרנו לחדר הקטן שהייתי כלואה בו במשך הלילה האחרון. או שזה היה היום האחרון..?
התיישבתי על המיטה הלבנה והרופא התחיל לשאול אותי כל מיני שאלות שלא הייתה לי תשובה עליהן. לא הבנתי מה הם רוצים ממני, רק רציתי ללכת. הרגשתי כאילו יש משהו שאני צריכה למצוא.
"חששתי ממקרה כזה," אמר הרופא בפנים נפולות, "היא איבדה את הזיכרון."
"מה?" האישה, מוניק, נראתה כאילו היא על סף משבר.
"כמה זמן זה יימשך?" שאל הגבר, לאונרד.
"אי אפשר לדעת. יכול להיות שמחר היא כבר תזכור את הכל, ויכול להיות שהיא לא תצא מזה בחיים. בינתיים, אני הייתי ממליץ על העברה לבית מיוחד לטיפול בילדים שסובלים ממקרים דומים," הרופא הושיט למוניק כרטיס ביקור, "היא תתאקלם שם, ואתם תבקרו אותה כל יום ותנסו לעזור לה להיזכר. אנחנו נעשה את כל המאמצים האפשריים לעזור לבתכם להחלים."
בתכם? זו חייבת להיות טעות. אני הייתי בטוחה במאה אחוז שאני לא מכירה את האנשים האלה.
"תודה רבה," אמרה מוניק, "אני חושבת שנשלח אותה לשם," לאונרד הנהן לאות הסכמה.
"אין בעיה," אמר הרופא, "אני אדבר עם ההנהלה, וכבר מחר יסדרו לה שם מיטה. יש לכם עד הערב לארוז ולנסות לספר לה על חייה לפני התאונה, ומחר ללוות אותה במעבר לבית הילדים."
הרופא יצא, ולאונרד ומוניק התיישבו לידי על המיטה. אני קמתי.
"לא נעים לי להיות גסת רוח," אמרתי בעצבנות קלה, "אבל אני לא מכירה אתכם. אתם לא יכולים להיות ההורים. שלי. מצטערת." ניסיתי ללכת לכיוון הדלת, אבל לאונרד תפס בידי ולא הרשה לי לצאת.
"אני יודע שזה קשה," הוא אמר, "אבל אנחנו נעזור לך להחלים. אבל בשביל זה את תצטרכי לשתף פעולה ולהתרכז." הבנתי שבקרוב אני לא הולכת לצאת מפה, אז אני כנראה צריכה לחכות בסבלנות עד שאגיע לבית הילדים הזה ואז לברוח ו… למצוא. למצוא את מה שאני מחפשת.
בשאר היום מוניק ולאונרד דיברו איתי על דברים שהיו אמורים לעניין אותי אבל לא עניינו לי את קצה הציפורן. בלילה מיהרתי לישון כדי לגמור עם היום המוזר הזה כמה שיותר מהר.
לפני שנרדמתי חשבתי לעצמי, מה אני בעצם יודעת על עצמי…? קוראים לי גלאדיס. מסתבר. אבל חוץ מהפרט הזה, שגם ככה היה קשה לי לקבל, לא ידעתי כלום, וגם לא ממש רציתי לדעת. חוץ משם אחד שכל הזמן קפץ לי לתוך הראש. רילונו. ידעתי שאני צריכה אותו…