מי אני

עוד פעם החלום הזה!!!
הנה שוב הבית הזה הבית הגדול והיפה,אני רצה באותו המסדרון ונכנסת לחדר…
הנה היא יושבת מול המראה מסרקת את שיערה הארוך והיפה,מסתובבת ומסתכלת עליי בענייה הגדולות והיפות היא מתקרבת אליי~אני לא מצליחה לזוז~~וזה קורה כל פעם מחדש היא מצמידה את שפתיה על שפתי ואני מרגישה עם זה טוב נוגעת בשערי ואני מתעוררת.
7:01 אני מתעוררת מהחלום כמו בכל בוקר אני לא מבינה את החלום הזה הוא מופיע בכל לילה מי זאת הילדה הזאת?אני לסבית?זה לא יכול להיות יש לי חבר אני אוהבת אותו ואני בטוחה בזה!
"מרלין קומי" אני שומעת קריאות מהמטבח קולה של אימי "אני באה" אני עונה לה בחזרה.
אני לא יודעת איך להיפתר מהחלום הזה אני לא יכולה להמשיך לחלום אותו אין לי רגשות כאלה מה אני יעשה?מה אני יעשה?אין לי למי לספר אותו אם אני אספר אותו לחברותיי הם יתרחקו ממני ואין סיכוי שאספר אותו לאימי.
אימי קוראת לי שוב "מרלין למטה עכשיו" ואני יורדת משפחתי נמצאת בחדר האוכל אחי לוק אוכל ומדבר עם חברה שלו קטיה בפלאפון איכס הם כל כך דביקים זה מעביר בי חלחלה,אבי קורא עיתון ונראה שקוע מאוד אני לא יפריע לו ואימי שוטפת כלים ומזמזמת לעצמה מנגינות,אני ניגשת אליה ומחבקת אותה חזק חזק ומביאה לה נשיקה
אני:"בוקר טוב אמא"
אמא:"בוקר אור מרלין איך ישנת הלילה?"
אני"אממ בסדר"
אמא:"שמעתי אותך צוחקת"
אני:"צוחקת?מתי?"
אמא:"כנראה צחקת מתוך חלום אה וגם אמרת~ניקול די~ מי זאת?"
כנראה זאת הילדה מהחלום קוראים לה ניקול?
אני:"אני לא יודעת,חחח לא נורא"
מי זאת ניקול?זאת ילדה שהדמיון שלי המציא או שהיא אמיתית?
לוק:"מרלין בואי נלך אני צריך לאסוף גם את קטיה ודייב"
אני:"למה אתה שוב אוסף אותו הוא מציק"
אני ואחי נכנסו למכונית שלו הוא לא התייחס להערה שלי ונסענו לבית של קטיה בלי להוציא מילה,בימים האחרונים אנחנו לא מדברים הרבה זה בגלל שהתחלתי לצאת עם החבר הכי טוב שלו קאי,קאי הוא ילדה גבוה,נאה,חכם וגם הקפטן של קבוצת הכדורגל של בית הספר ואחי לא רוצה שאני יהיה איתו אני לא יודעת למה והוא לא מסביר לי.
הגענו לבית של קטיה ודייב מחכה איתה ביחד
אני:"יפה לפחות לא נצטרך לחכות לו"
אחי מסתכל עליי במבט כעוס,
אני ודייב שונאים אחד את השני עוד מהגן תמיד רבנו אחד עם השני הוא תמיד הציק לי שם עליי חול בגן,בהפסקה היה קורע לי את המחברות ועכשיו אנחנו רק מתווכחים אני לא יודעת איך זה התחיל אבל אני יודעת שאנחנו תמיד רבנו והבעיה הגדולה היא שאבא של דייב ואבי עובדים ביחד וכל פעם שאנחנו הולכים לאיזה מסיבה או טיול(שזה קורה לעיתים קרובות)דייב נמצא איתנו וחייב לעקוץ אותי.
לוק:מרלין תעברי לאחור קטיה יושבת איתי מקדימה.
אני עוברת לאחור ויושבת ליד דייב ומפנה את ראשי לחלון.הנסיעה שקטה שומעים לפעמים את הצחקוקים המעצבנים של קטיה זה מוזר מדי דייב צריך להגיד לי משהו לפחות משהו קטן במקום זה יש לו פרצוף מדוכא.
אנחנו הגענו לבית הספר וכולם יוצאים מהר ועדיין דייב שקט,אני יוצאת ורואה את קאי יושב בספסל עם עוד בנים מקבוצת הכדורגל
אני:"קאי"
קאי:"מרי שלי"
קאי בא אליי מחבק אותי חזק כל כך שאני מרגישה את הקוביות שלו ומנשק אותי אני מתחילה לצחוק
קאי:"מה קרה?"
אני:"לא סתם נזכרתי במשהו"
קאי:"תספרי לי"
אני:"סתם בדיחה ישנה,אוי הנה המורה שלי נכנס למבנה אני אראה אותך יותר מאוחר בסדר?"
קאי:"בסדר ביי"
אני רצה לכניסה והסיבה שצחקתי בגללה זה שדמיינתי את קאי עם שיער ארוך ושחור ועיניים עגולות וכחולות כמו ניקול מהחלום שלי מחשבה טיפשית.
אני נמאת בשיעור מתמטיקה למתקדמים אני לא מצליחה להתרכז אני נזכרת בפניה של ניקול היא לא יוצאת לי מהראש פתאום הפלאפון שלי מצלצל כל הכיתה מעיפה אליי מבט אני נבהלת
המורה:"מרלין אמרתי לכבות פלאפונים!!"
אני:"סליחה המורה זו הודעה"
אני מושיטה את ידי לתיק ורואה שאבי שלח לי הודעה:
"היי ילדים עוד יומיים יש לנו טיול לחודש לדרום קוריאה אתם חייבים לבוא יום טוב:)"
לדרום קוריאה כל כך רחוק?לחודש?מה אני יעשה בלי לראות את קאי?