מי אתה ירין? – פרק 21

נכנסתי אל תוך הבסיס החדש שבו אני הולכת לבלות את השנתיים הבאות שלי.
כולי התרגשות, צמרמורות עוברות לי בגוף, החיילים כאן נראים כל כך טוב עם המדים האפורים האלה שאני כל כך גאה שהרווחתי אותם.
הבסיס ענק, יש כבישים ומדרכות כמו מחוץ לבסיס, חצץ ודשאים ירוקים.
קרוואנים ומשרדים.
חדר אוכל ומגורים, מרגיש ממש מוזר כי בטירונות זה היה קצת שונה.
כולם כאן חופשיים ונמצאים בחבורות.
חשבתי לעצמי כמה זמן יקח לי להתחבר לחבורה מסויימת.
"סליחה, איפה זה השלישות?" שאלתי את אחד החיילים שעמד ועישן סיגריה.
הוא הרים את מבטו האדיש לכיווני ולאחר מכן הצביע לכיוון השלישות.
"תודה רבה." הודתי בנימוס והתקדמתי לכיוון.
כולם כאן בחנו אותי עם מבטם, הרגשתי קצת לא נעים, אי נוחות מהעיניים הנעוצות בי.
אני שונאת להיות חדשה, לעבור את כל התהליך מחדש ולהכיר חברים חדשים שיעזרו לי לעבור את השירות, אולי גם אזכה לחברים לחיים.
תמיד אומרים שבצבא אתה פוגש את החברים הכי טובים, חברים שיישארו לתמיד.
נכנסתי אל תוך משרד, ישבו שם שתי חיילות, כל אחת מול מחשב.
"שלום."אמרתי בשקט, שתיהן העבירו את מבטן לכיווני ואחת מהן חייכה חיוך קטן.
"בואי, תשבי." זאת שחייכה קראה לי והתקדמתי לכיוונה.
התיישבתי על הכיסא לידה.
היא הקלידה משהו ושוב הביטה בי.
"לי קוראים עינב." היא הציגה את עצמה בנעימות וגרמה לי להרגיש קצת בנוח.
"לי קוראים אגם, נעים מאוד." הצגתי את עצמי בחזרה כשאני מחייכת חיוך מובך לעברה.
"אז ברוכה הבאה לבסיס הענק הזה, אין לך מה לדאוג.
את תשתלבי ממש מהר." היא הרגיע אותי במעט, מקווה שהיא צודקת.
"טוב, תביאי לי מספר אישי בבקשה." היא ביקשה והקראתי לה אותו.
היא הקלידה זאת במחשב והחלה לקחת פרטים.
"טוב, את הטופס טיולים תעשי אחר כך, את צריכה קודם כל לפגוש את המפקד שלך שהוא נמצא במשרד ממול." היא דיברה כל כך מהר, בקושי עיכלתי מילה ממה שאמרה.
"אוקיי, תודה רבה לך." הודתי לה וקמתי מהכיסא והתקדמתי לכיוון המשרד שממול.
כשעמדתי אל מול הדלת, נשמתי עמוק ודפקתי עליה.
"פתוח." קול גברי ענה בקול.
פתחתי את הדלת, ממש באיטיות.
כשהיא כבר הייתה פתוחה, ראיתי אותו יושב שם ומעיין במסמכים שנחו על השולחן.
נכנסתי בהלם אל תוך המשרד, הוא נזכר להרים את עיניו הכהות לכיוון שלי.
המבט הריקני, כמו תמיד קיבלו אותי.
"תשבי." הוא פקד, התיישבתי על הכיסא והבטתי עליו בשקט.
"אני נתי אמסלם, המפקד שלך לאורך כל השירות שלך כאן בבסיס ובאמת…כל דבר שאת צריכה תדעי שאני כאן." הוא אמר בשקט, קולו היה מעט צרוד מה שגרם לצמרמורת לעבור במורד גבי.
"אני אגם לוי." אמרתי את מה שברור לו כבר ממזמן, הוא הביט בי במבט בלתי מוסבר.
הוא תמיד היה כל כך מסתורי, קשוח ומאיים.
נרתעתי ממנו לא מעט פעמים, הוא מאיים גם עליי.
אפילו ללא מילים.
"בסוף החלפת אותו…" מלמלתי לעצמי.
הוא נשען על גב הכיסא שעליו הוא ישב והעביר את ידו על סנטרו, כאילו חשב על משהו.
לא יכולתי להסיר את העיניים שלי משם.
"אנחנו מפרידים כאן את החיים האישיים שלנו, כאן אני המפקד שלך ואת החיילת שלי."הוא כל כך עיצבן אותי, רציתי שנהיה יותר פתוחים…למרות שהייתי מעדיפה שלא יהיה כאן בכלל.
"זה ידוע לי." ירקתי בחוסר סבלנות.
לא יודעת מה קורה לי, הוא כל כך עיצבן אותי עכשיו.
"אני מציע לך לא להתחיל איתי ברגל שמאל, תדברי איתי בטון מאופק אגם." הוא אמר כאות אזהרה ואני שתקתי.
שתקתי והבטתי בעיניו הכהות.
"תביאי לי את הטופס טיולים אני אחתום לך עליו." הוא אמר והנחתי את הטופס על השולחן.
הוא חתם של על הטופס והגיש לי אותו בחזרה.
הוא הביט בי ונאנח בשקט.
"אני אגיד לאחת מהשלישות שתלווה אותך כדי להחתים את הטופס אצל כל המחלקות." הוא אמר וקם מהכיסא שלו.
"נתי…מה התפקיד שלי בכלל?" שאלתי אותו, בבלבול.
"אנחנו נדבר על הכל מחר, מגיע לך מנוחה אחרי שתחתמי את הטופס." הוא אמר ופתח את הדלת של המשרד.
"עינב!" הוא צעק בקול רם לעבר עינב מהשלישות.
היא באה לכאן בריצה.
"תקחי אותה לעשות את טופס הטיולים טוב נשמה?" הוא שאל אותה, קרא לה נשמה אבל לי הוא אמר שכאן הוא המפקד שלי וצריך להפריד את החיים האישיים שלנו.
לא שבאזרחות הוא מתייחס אליי, הוא מתנהג אלי בדיוק אותו הדבר.
"בטח בכיף." עינב אמרה מחויכת.
לקחתי את טופס הטיולים ויצאתי מהמשרד, בלי להגיד לו תודה או ביי, פשוט יצאתי.
לא יכולתי לסבול אותו משום מה.
***

נכנסתי אל החדר החדש שלי, בו אני הולכת לבלות שנתיים שלמות.
ממש בכניסה לחדר בצד שמאל יש ארון בצבע חום מתכתי שבו כנראה הבנות שמות את הבגדים שלהן.
מצד ימין יש עוד ארונית מתכתית קטנה בעל שלוש קומות ריקה.
ובהמשך צמודות שתי מיטות של קומותיים לקיר ובאמצע על הקיר יש חלון.
החדר היה נקי והריח טוב.
הנחתי את המזוודה שלי על יד אחת המיטות.
לא ידעתי מה לעשות, לא הייתה כאן אף אחת ולא יכולתי לעשות שום דבר.
הרגשתי חסרת אונים ואבודה ופתאם הגעגועים לטירונות החלו לחלחל בי.
אני שונאת התחלות חדשות במקומות זרים, שונאת להיות הילדה החדשה.
הדלת נפתחה וקטעה את חוט המחשבה שלי ונכנסו לחדר שתי בנות שצחקו בקול.
אחת מהן הייתי בלונדינית, עיניי שקד, דקיקה וגבוהה.
השניה עם שיער שחור ועיניים ירוקות, טיפה מלאונת אך עדיין זה לא הוריד מהיופי שלה.
הן הביטו בי וחיוכן ירד.
"מי את?" הבלונדינית שאלה בטון טיפה מזלזל ופעימות ליבי האיצו את הקצב.
נלחצתי, לא הצלחתילדבר.
"הלו." זאת בעלת השיער השחור אמרה ונופפה מול פניי את ידה.
"אני אגם, אני חדשה." פלטתי מפי במהירות והן החלו לסקור את כולי ללא בושה.
"איזו מיטה פנויה?" שאלתי והפעם בלי שום פחד, לא התכוונתי לתת להן לחשוב שאני אחת שהן יוכלו לצחוק עליה.
"המיטה הזאת." הבלונדינית הצביעה על המיטה השמאלית ושמחתי שאני לא אצטרך לטפס למעלה כל הזמן.
התיישבתי על המיטה התחתונה והוצאתי את הנייד מהמעיל א'.
"אני לירון." הבלונדה הציגה את עצמה, לא חשבתי שזה יגיע מתישהו.
"ואני ליאן." השחורדינית הציגה גם היא את עצמה ושניהן חייכו לכיווני.
"נעים מאוד." אמרתי עם חיוך קטן על השפתיים והנחתי את הנייד על המזרון.
"מאיפה את?" לירון שאלה ולפתע הרגשתי קצת יותר טוב.
"חיפה ואתן?" הן התיישבו על המיטה ממולי.
"אני מנהרייה, קרוב אליך וליאן ומל אביב." היא אמרה והחלה להתפשט.
"אה יפה." לא ידעתי מה להגיד, הרגשתי נבוכה מכל ההיכרות הזאת.
"הארונית הזאת פנויה, את יכולה לשים שם את הדברים שלך." היא הצביעה על הארונית הריקה בקדמת החדר והנהנתי בראשי.
"מי המפקד שלך?" ליאן שאלה, ופשטה את החולצה שלה.
"נתי אמסלם." אמרתי בפשטות, שתיהן פתחו עיניים לרווחה.
"דיי, החתיך הזה?" שתיהן שאלו ביחד כאילו היו תאומות סיאמיות.
"כן." עניתי בצחקוק קל.
"כיף לך, לנו יש מפקדת זונה." לירון אמרה ומבטה היה נגעל.
"כמה זמן אתן כבר משרתות כאן?"שאלתי בסקרנות, נראה שהן כבר הרבה זמן כאן.
"שנה." לירון ענתה, זה המון זמן.
הלוואי עליי.
"טוב, אנחנו עפות להתקלח, אם את צריכה משהו אל תתביישי." ליאן אמרה ושתיהן כרכו סביבן מגבת ויצאו מהחדר עוד לפני שהספקתי להודות להן.
הן לא כאלו נוראיות, אולי קצת פקאצות אבל אפשרי להסתדר איתן.

***

ישבתי במשרד של נתי, הוא הביט בי במבט הלא ברור שלו ושתק.
"השבוע הזה, אני אתן לך זמן להתרגל לבסיס, לאנשים ואז אני אשבץ אותך לשמירות." הוא אמר בטון הקשוח שלו ואני בתגובה רק הנהנתי בראשי.
"איך הבנות בחדר שלך?את מסדתרת איתן?" הוא שאל ושילב את ידיו השריריות על חזהו.
המדים האפורים כל כך מחמיאים לו ונותנים לו סמכות קשוחה ותחושה של ביטחון.
"כן, הן בסדר." עניתי ביובש.
הוא נאנח וכרך את שתי ידיו מאחור עורפו.
"אולי תפסיקי עם זה אגם לוי." הוא הרים את טונו הכועס עליי.
"אל תקרא לי אגם לוי, ומה עשיתי?" שאלתי וגלגלתי את עיניי.
לא יכולתי לשבת כאן ולסבול את הנוכחות שלו.
הוא כל כך מרתיח אותי, בהתנהגות שלו כלפיי.
הוא נותן לי להרגיש שאני סת עוד נטל בשבילו.
"אני המפקד שלך, אני אקרא לך איך שאני רוצה ועוד גלגול עיניים כזה את נשארת שבת הבנת אותי?" הוא כמעט צעק את זה ולסתו ננעלה בחוזקה ועיניו ירו לכיווני אש.
"אז תפסיק להתייחס אלי כמו אל זבל!" איבדתי את העשתונות וצעקתי עליו.
הוא עצם את עיניו ושאף אוויר.
"אגם, אני לא מתייחס אליך כמו אל זבל.
את החיילת שלי ואני מתנהג אליך בדיוקכמו לכל החיילים שלי." "לא אתה לא." קטעתי את דבריו. "אני מרגישה שאתה שונא אותי, מאז שהכרת אותי אתה מסתכל עליי עקום." כמעט ולחשתי, הוא השתתק.
הוא לא הגיב וכנראה שאני צודקת, המבט שלו לא ישנה את דעתי.
לא משנה מה הוא יגיד.
הוא מביט בי בשנאה גלויה, אפילו לא מנסה להסתיר זאת.