מי אתה ירין? – פרק 22

ישבתי עם ליאן ולירון בחדר האוכל הענקי של הבסיס, הוא היה כמעט וריק מחיילים.
זה כל כך שונה מהטירונות, כאן אתה בוחר אם אתה רוצה לאכול או לא רוצה.
לעומת הטירונות ששם אתה חייב לשים צלחת עם אוכל, אפילו אם אתה לא מתכוון לאכול ממנו.
יש במג"ב חוקים מוזרים ולא הגיוניים.
"היום אני הולכת לשמור על יד הכותל, יש הרבה התראות לפיגועים וחייב לתגבר את המקום." לירון אמרה את זה בכזאת פשטות, כאילו זה דבר רגיל בשגרה שלה.
"רציני?את לא מפחדת?"שאלתי אותה, המומה לגמרי ואפילו פחדתי בשבילה.
"לא, אנחנו ניכנס בהם בראבק!" היא אמרה, חדורת מוטיבציה ונחושה לתפוס מחבלים, כמה שיותר.
"יפה, שיהיה לך בהצלחה." אמרתי לה ולגמתי מהקפה הרותח שלי.
חשבתי לעצמי איך אני אסתדר?איך אני אתפוס מחבלים אחרי מה שעברתי?אני מפחדת לקפוא במקום וליפול בידיים שלהם.
למרות שהדבר היחיד שעדיין מחזיק אותי כאן זה ירין, הרצון לנקום דמו.
הדבר שאני הכי רוצה זה לצאת למבצע ולנצח בו בשביל ירין. הכל למענו.
"את בסדר?" שאלה אותי ליאן.
"כן, אני בסדר." השבתי לה וחייכתי חיוך קטן.

אחרי שסיימנו לשתות את הקפה, נתי רצה שאגיע למשרד שלו, הוא רוצה לדבר איתי.
כל כך לא היו בי כוחות להתמודד איתו עכשיו, זה תמיד מגיע למצב התמודדות איתו.
נכנסתי למשרד שלו, הוא ישב על הכיסא שלו ואני התיישבתי ממולו.
"בוקר טוב אגם, איך ישנת?" הוא שאל, שיחק את עצמו מתעניין.
"בסדר גמור נתי." עניתי לו ביובש והבטתי במבטו השחור.
"יופי, אני שמח." הוא אמר וחייך חיוך קטן וסגור.
"יש לך בקשות מיוחדות שהיית רוצה לבקש?דברים מסויימים שאת צריכה וחסר לך?" הוא שאל, בתור המפקד שלי ולא יותר.
"לא תודה, יש לי כאן הכל." אמרתי בשקט וכל כך רציתי שהשיחה הזאת תסתיים, אני לא יכולה יותר לשבת מולו ולהביט בעיניים השחורות שלו.
הוא הנהן בראשו ונעל את לסתו, גבותיו התכווצו ועיניו ננעצו בעיניי חזק.
השקט הזה שנוצר עכשיו העיק עליי.
"את מרוצה מזה שאת במג"ב?" הוא שאל לפתע, העביר ידו בסנטרו ושפתיי ננשכו ללא שליטה בהן.
אני אוהבת כשהוא עושה את זה, הוא כל כך יפה ככה…הוא תמיד יפה וזה הורג אותי.
"כן, יש סיבה לזה שאני כאן. לא סתם בחרתי להישאר כאן." אמרתי לו ועכשיו הוא נראה יותר מסוקרן ממקודם.
"מה הסיבה?" הוא שאל בקולו הצרוד, התחבטתי עם עצמי אם להגיד או פשוט לשתוק.
"אני…כאן במטרה לסיים את מה שירין התחיל לפני שנתיים וחצי." עצמתי את עיניי ונשכתי את שפתי התחתונה.
שתיקה, הוא בחן את עיניי שנפקחו והביטו בו בחשש מהתגובה שלו.
"את לא יכולה לעשות דבר כזה." הוא קבע והעביר את שתי ידיו על כל פניו.
"אני יכולה." סתרתי את דבריו, הוא נעל את לסתו בכזאת חוזקה שהתחלתי לפחד.
"אני אומר לך שאת לא, אל תתווכחי עם המפקד שלך אגם לוי." קולו הצרוד חדר אל מתחת לעורי, כאילו הכל בידיים שלו ולרגע הוא גרם לי לתהות אם זה באמת אפשרי או לא.
"תפסיק לקרוא לי בשם המלא." ביקשתי ממנו בשקט, הרגשתי חסרת ביטחון על ידו.
"תפסיקי לתת לזה להשפיע עליך." הוא אמר כאילו זה עיצבן אותו.
הוא קם מהכיסא שלו והתקרב אליי, התיישב על השולחן ממולי.
"תפסיקי להרוס לעצמך את החיים ככה, דיי."
קולו היה רך ועיניו כבר לא נראו כמו הלילה האפל והמפחיד.
הן שידרו חום, מה שגרם לדמעות לנשור מעיניי.
"למה אחרי כל כך הרבה זמן אני עדיין בוכה בגללו?" הבכי התפרץ והייתי זקוקה לחום, לחיבוק.
אני מרגישה כל כך לבד לפעמים, גם אם אני מוקפת באנשים סביבי, אני מרגישה לבד מתמיד.
ידיו של נתי משכו אותי אל כיוונו, נדחקתי בין רגליו והנחתי את ראשי על חזהו.
ידיו ליטפו לי את הגב ברוך והרגשתי איך הן משפיעות על גופי שנירגע וכבר לא רעד כמו ממקודם.
"כי את לא משחררת אותו אגם." הוא כמעט לחש באוזני וידעתי שהוא צודק.
"את צריכה לשחרר אותו, כמו שאני שיחררתי."
"כמו שאתה שיחררת את מי?" שאלתי והרמתי את מבטי אליו.
"לא עניינך אגם לוי." הוא אמר ולפתע חזר להיות נתי הקשוח והסמכותי.
מה עובר על הבן אדם הזה?
לפני רגע הוא ניחם אותי והייתי חבוקה בין זרועותיו ועכשיו הוא משחרר אותי והולך לשבת על הכיסא?
"בבקשה תגיד לי." התחננתי אליו, כל כך רציתי לדעת פרטים על ירין.
"אין מה להגיד, עכשיו תלכי לנשקייה ותקחי נשק. אני יוצאים לסיור בירושלים." הוא אמר והושיט לי את ידו ביחד עם דף.
"זה תביאי בנשקייה שיאשרו לך להוציא נשק." הוא אמר והביט בי באדישות.
"אוקי…"אמרתי ויצאתי מהמשרד שלו.
***

"את צריכה לזהות אותם לפי התנועות גוף שלהם, אם יש להם תיק הם גם חשודים.
את חייבת להיות ערנית לכל בן אדם.
הם יכולים להוציא את הסכין מכל מקום." הוא הסביר לי בזמן שעינינו מביטות לכל עבר.
כולם פתאום נראים חשודים, רעדתי מעט, אך עם נתי הרגשתי בטוחה.
מרגיע אותי שהוא כאן לצידי.
"רוצה לאכול משהו לשתות?" נתי שאל כשעצר מול מקום מרכזי שיש בו שווארמה ופלאפל ועוד המון חנויות.
המקום הזה פשוט מדהים, גם האוויר הנקי כל כך כיף לשאוף אותו.
"אמ…אני לא רעבה אתה רעב?" הוא נענע את ראשו והתקדמנו.
"אל תהיי לחוצה בסדר?את תהיי כאן בלעדיי בעוד כשבוע, את לא תהיי לבד את תהיי עם חיילים שישמרו עליך שיגבו אותך וילמדו אותך כל מה שהם יודעים."
"יש לי שאלה." שאלתי בחשש, הוא כנראה יתעצבן.
"ירין…איפה הוא באמת שירת?" שאלתי אותו והפנתי את מבטי אליו.
פתאום הוא נראה רציני וכל הרוגע כבר לא נראה על פניו.
"דיי אגם, דיברנו על זה לפני שעה…למה את ממשיכה עם זה?" הוא שאל בטון מעט כעוס.
אך לא יכולתי לוותר ורציתי שיגיד לי את הפיסת מידע המשמעותית הזאת.
"בבקשה, רק תגיד לי אם כן או לא." התחננתי אליו.
"לא רוצה לדבר עליו יותר בסדר?את לא מבינה שזה עושה לי רע?מתי תפסיקי להיות כזאת אגואיסטית?" הוא התעצבן וכף ידו לופפה סביב זרועי בחוזקה.
"את מודע לכך שמסתכלים עלינו." אמרתי לו והוא ישר עזב את ידי.
"ומה זאת אומרת עושה לך רע?הכרת אותו?" שאלתי ונכנסתי אחריו אל תוך קיוסק.
"לא עניינך." הוא אמר וביקש מהמוכר קופסת סיגריות של ווינסטון לייט.
"איזה מעצבן." מלמלתי לעצמי אך הוא שמע זאת…
"תחשבי בשקט, את שקופה." הוא זרק באדישות ושוב נהפך לקר.
"כן המפקד." אמרתי בציניות ויצאתי מהקיוסק מבלי לחכות לו.
לא יכולתי לסבול אותו יותר.