מי אתה ירין? – פרק 24
"אני מצטער, אגם…" הוא ניסה למצוא את המילים הנכונות לפרידה, אך לא משנה מה הוא יגיד זה יכאב.
אין דרך עדינה לשום פרידה, פרידה זו פרידה.
"אליאור, רק תגיד למה?עשיתי לך משהו?" שאלתי אותו בשקט, לא מראה אף סימן שקשה לי.
הוא השפיל את עיני הדבש שלו שאני כל כך אוהבת.
זה כאב לי, הרגשות שלי אליו היו גדולות.
"לא יודע…אני הרגשתי שאת לא באמת איתי.
זאת אומרת…אני לא באמת הרגשתי שאת אוהבת אותי כמו שאני אותך ו…החלטתי שעדיף לסיים הכל עכשיו, אני לא רוצה להיפגע." הוא אמר, לא הבנתי מילה ממה שאמר.
אני לא באמת איתו?התמסרתי אליו, עד הסוף התמסרתי.
איך הוא יכל להגיד את זה?
"אתה מדבר שטויות אליאור, אני אוהבת אותך. אני לא מבין מה גרם לך לחשוב ככה." התחלתי להתעצבן, מבטי היה מופנה אליו אך הוא עדיין עם העיניים מושפלות לריצפה.
"תסתכל עליי." ביקשתי בשקט, הטון שלי היה קר.
"רואה, אפילו עכשיו את קרה אלי, מה את רוצה שאני אגיד?אני מעדיף לסיים הכל עכשיו." הוא אמר, בטון לא כל כך בטוח.
אך המבט הקשוח שלו ניסע לשכנע אותי שזה מה שהוא רוצה.
"אתה אוהב אותי?" שאלתי אותו, הוא הנהן וגמע את רוקו, רגלו רעדה ונראה היה שהוא השתגע בתוכו.
"אז בוא נשכח מהשיחה הזאת, אני אוהבת אותך, התמסרתי אליך." אמרתי לו בכנות.
"אני לא יכול, אני…דיי אגם אני רוצה להיפרד." הוא אמר הפעם בביטחון, הביט עמוק בעיניי השחורות.
"אם זה מה שאתה רוצה אליאור, אז אני לא אכריח אותך להיות איתי. למרות שתדע שעשית טעות אם אתה באמת אוהב אותי.
אבל בכיף, תהנה לך עם הטירוניות החדשות שלך." אמרתי וקמתי מהמיטה, בעודי מתקדמת לעבר הדלת כדי לצאת ולא לחזור לכאן שוב בחיים!
אך ידו החזקה משכה אותי בחזרה אחורנית והוא גרם לי להביט בעיניו.
עיניי דמעו, נשברתי לבסוף.
"את באמת חושבת שזה בגלל איזו טירונית?ככה את מכירה אותי?אני בחיים לא בגדתי בך וגם לא הייתה לי כוונה לבגוד בך." הוא אמר, עיניו הבריקו מדמעות.
"זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי, אבל קשה לי שאת לא איתי במאה אחוז." הוא אמר והצמיד את גופי צמוד לגופו.
הרגשתי את הצמרמורת חוגגת בגופי.
"אז מה אתה אומר פה בעצם?שאתה עדיין רוצה להיפרד?"שתיקה, אין תשובה.
הוא רק הביט בעיניי השחורות ונלחם עם המבט הדומע שלי.
"תענה לי, אני מאבדת פה את הסבלנות." התעצבנתי, נמאס לי מהתחושה המגעילה שהרגשתי.
"אני מצטער, אבל זה עדיף לשנינו." הוא אמר לבסוף כשדמעה זולגת מעיניו וניגב אותה ישר עם גב כף ידו.
"טוב…אבל רק שתדע שזה סופי, גם אם תתחרט זה לא יעזור לך." אמרתי, השתחררתי מידו שעדיין אחזה באגני ויצאתי מהחדר בריצה וככה גם מהבית.
ירדתי במדרגות של הבניין וניסיתי לחשוב לאן לפנות, למי…לא ידעתי מה באמת רציתי מעצמי.
הייתי כל כך פגועה, כל כך…עכשיו הבנתי מה ירין הבין כשניפרדתי ממנו. אך באותו היום בפאב, הוא נראה כה מאושר. אני גם אהיה ככה לא?
עכשיו זה מרגיש לי שזה בלתי אפשרי לשכוח אותו, אני באמת אוהבת אותו. יש לי המון רגשות אליו, הייתי ממש מחוברת אליו וקשורה.
עכשיו זה מרגיש לי לא אמיתי שאנחנו לא נהיה ביחד יותר, שלא אראה את עיניי הדבש שלו יותר.
העיניים האהובות עליי, המבט שממיס אותי.
זהו, זה ניגמר.
הדמעות לא פסקו לזלוג והלב פעם במהירות מופרזת. הרגשתי שבורה.
לפתע עיניי קלטו במונית, רצתי לעבר המדרכה והרמתי את ידי שיעצור, הוא עצר.
עליתי עליה ואמרתי לו את הכתובת של הבית שלי.
הוא נסע, שלח כמה מבטים מרחמים דרך המראה הקדמית שלו ושנאתי את ההרגשה.
שונאת שמרחמים עליי, הפנתי מבטי לעבר החלון והבטתי על הבניינים המוכרים, ניסיתי לעכל אך לא הצלחתי.
או שפשוט לא רציתי.
ניגבתי עוד שבילים של דמעות וניסיתי לא לבכות.
הנהג עצר על יד הבניין שלי, שילמתי ויצאתי מהמונית.
נכנסתי אל הבניין, מקווה כל כך שהבית ריק ולא אצטרך לתת הסברים לאף אחד.
רציתי רק את קורל לידי, שיט.
עידן גם מתכוון להיפרד ממנה, איך זה שזה נפל על שתינו באותו היום?
היא הולכת להיות שבורה, וגם אני.
נכנסתי אל הבית, הוא היה חשוך ושקט. יופי, הבית ריק.
נכנסתי אל החדר שלי, הוצאתי את הנייד מהכיס של המכנס רציתי לשלוח לקורל הודעה.
אך היא הקדימה אותי, עם שלושים הודעות פרטיות.
"הוא נפרד ממני, אני זקוקה לך. תבואי אלי בבקשה."
"אני מתארגנת ובאה אהובה שלי." שלחתי לה בחזרה וזרקתי את הנייד על המיטה שלי.
פתחתי את הארון והוצאתי מדים חדשים מהארון, הנחתי על המיטה ועוד כמה בגדים ביחד עם הלבשה תחתונה.
הוצאתי מהמדף האחרון של הארון תיק שחור, והכנסתי את כל הבגדים לתוכו.
את המדים לבשתי ואת הנשק הנחתי על גופי, נעלתי את נעלי הצבא הכבדות ותליתי את תיקי השחור על כתפי.
יצאתי מהחדר ויצאתי גם מהבית.
הלכתי לתחנה שנמצאת מטר מהבית שלי וחיכיתי לאוטובוס.
הוא אמור להגיע כל רגע.
***
הגעתי למרכזית המפרץ בחיפה, חיכיתי ברציף שמגיע לנהריה.
פתאום זכרונות מהפיגוע חלפו במוחי, גרם לגופי להצטמרר.
כל הערבים נראים פתאום חשודים, במיוחד לי. לא ידעתי מה עבר עליי באותו הרגע, פחדתי. ממש פחדתי.
הם הביטו עליי עם המבט המתועב שלהם ולאחר מכן העבירו מבט על הנשק.
אחזתי בו בכזאת חוזקה שלא משנה מי ינסה לחטוף אותו לא יצליחו.
האוטובוס למזלי הגיע ועליתי עליו.
ישבתי כהרגלי במושב הכי אחרון באוטובוס, אהבתי להיות בשליטה על כל מה שהולך מסביבי.
הכנסתי את האוזניות בחזרה לאוזניי ושיחררתי את המסך ממצב נעילה.
ראיתי שקיבלתי הודעה, זה היה מאליאור.
לפתע ידיי החלו לרעוד, פחדתי לפתוח אותה, לא רציתי להישבר עוד יותר מהמילים היפות שלו.
החוסר שקט הזה שהרגשתי הרס אותי הרעד בגוף והשיברון בלב.
לא יכולתי לעבור את זה לבד.
אחרי ארבעים דקות של נסיעה, ירדתי מהאוטובוס, הבטתי מסביבי, אין חיילי מג"ב בכל פינה, אין שום חפץ חשוד. יכולתי לנשום לרווחה.
"הכל בסדר, את יכולה לעשות את זה." ניסיתי להרגיע את עצמי, רעדתי בטירוף. הטראומה לא מרפה ממני. כל פעם כשאני יורדת כאן, אני מתחילה לרעוד, להסתכל מסביב בכל שנייה.
כמו מטורפת, אני השתגעתי, אי אפשר לתקן את זה.
לבסוף הגעתי אליה אחרי עשרים דקות, נכנסתי לחדרה, היא הרימה את ראשה מהכרית ועיניה דמעו.
לא יכולתי, גם אני נשברתי והתחלתי לבכות. לא חשבתי שאני אגיב ככה לפרידה ממנו.
חשבתי שאבכה קצת ואחזור לעצמי, אבל לא. אני מרגישה חרא!
"אני כל כך מצטערת." בכיתי על כתפה, היא חיבקה אותי חזק ובכתה בכי חזק וכואב.
"למה?" היא שאלה, הלוואי ויכולתי לענות לה על השאלה הזאת.
היא שיחררה את ידיה ממני והשפילה מבט.
"עזבי, כל הגברים חארות, זה ידוע." אמרתי לה וניגבתי את הדמעות שלה מהעיניים.
"אליאור נסיך." היא אמרה, פלטתי גיחוך מזלזל והיא לא הבינה למה.
"הוא עזב אותי היום, הוא טען שאני לא איתו במאה אחוז והוא לא רוצה להיפגע." אמרתי לה בטון עצבני וחשקתי שיניים.
"בן זונה." היא אמרה, איתה זה כל כך הרבה יותר פשוט. אני הרגשתי יותר טוב.
"מה זה התירוץ העלוב הזה?יש שם משהו מעבר, אני אומרת לך." היא אמרה בביטחון.
מה כבר יכול להיות מעבר לזה?
"לא נראה לי." אמרתי לה.
"אני אומרת לך, זה תירוץ עלוב להגיד דבר כזה. יש שם משהו מעבר ותזכרי את המילים שלי." היא אמרה בכל כך ביטחון שגרמה לי לחשוב על זה ברצינות.
"הוא שלח לי הודעה, אבל אני מפחדת לפתוח אותה." אמרתי לה והוצאתי את הנייד מהכיס של המכנס בידיים רועדות.
"רוצה שאפתח במקומך?" היא שאלה, נדתי את ראשי לשלילה. החלטתי לפתוח בעצמי.
שיחררתי את המסך מהנעילה ופתחתי את ההודעה.
"אני מצטער אגם, לא התכוונתי לפגוע בך. אבל תאמיני לי שהכל לטובת שנינו.
אני באמת אוהב אותך אבל…כבר אמרתי לך שאת לא איתי במאה אחוז וגם אני יודע שתמיד תמשיכי לחשוב על האהבה הראשונה שלך.
זה פוגע בי כשאני יודע שאת עדיין חושבת עליו.
אני מאחל לך בהצלחה בהמשך הדרך, אולי בעוד יום אקום ואבין שעשיתי טעות, אבל זה כי אני אוהב אותך.
סליחה שאני כזה מתוסבך." הוא שלח, הדמעות זלגו וגופי רתח מעצבים.
"בן זונה." מלמלתי לעצמי וזרקתי את הנייד על המיטה.
קורל הרימה אותו וקראה את ההודעה.
"עזבי, הוא סתם מזבל את המוח. יש משהו שהוא לא אומר." היא עדיין נשארה בשלה, אבל הבנתי עכשיו את הסיבה.
ירין, הוא פשוט הרס לי את החיים!
זה לא אמיתי, איך אני חושבת עליו עד עכשיו?עברו פאקינג שנתיים וחצי. למה הוא עדיין מקרסם לי את הראש?!
נשבר לי, נשבר לי מהכל!
"נתי שלח לך הודעה." לפתע היא אמרה וליבי החסיר פעימה.
למה שישלח לי הודעה?
"תביאי." אמרתי לה ולקחתי מידה את הנייד.
"אנחנו חייבים לדבר, זה דחוף."
"מה קרה?"
"איפה את?את לא בבית." הוא היה אצלי בבית?
"אני בנהריה."
"מתי את חוזרת לחיפה?"
"מחר, למה מה קרה?"
"את יודעת מה…עזבי לא משנה כבר." מה?לפני רגע זה היה דחוף.
"אבל זה דחוף לא?"
שלוש דקות שאני מחכה שיחזיר הודעה.
"כן, אבל התחרטתי." על מה בדיוק?
"על מה?"
"שתהיה לך שבת שלום אגם לוי." הוא שלח, הרתיח לי את כל הגוף עם האדישות שלו.
"וואי, אתה פשוט מטריף אותי, תפסיק להיות כזה אדיש."
"אני מטריף אותך?" לא כל כך הבנתי מה פשר ההודעה, מה הכוונה.
"כן."
"אני מנסה להבין אותך, ובחיי שאני לא מצליח. מכל דבר את מתעצבנת. מתי תהיי רגועה?" הוא שלח והרתיח אותי עוד יותר.
"מה הולך פה?" קורל שאלה, נראה כאילו היא נירגעה וחייכה סוף סוף.
"סתם, הוא חופר." אמרתי לה בחיוך.
"טוב, שבת שלום." שלחתי לו וזרקתי את הנייד על המיטה והתפנתי לקורל.
תגובות (0)