מי אתה ירין? – פרק 25

"אל תפחדי אגם, אנחנו נלמד אותך איך להתמודד עם מחבל. קודם כל את צריכה להראות שאת לא מפחדת, אסור שהיה לך מבט מפוחד בפנים. זה מראה חולשה..
תמיד תהיי קשוחה ותמיד תסתכלי מסביבך, כל חפץ או תיק שנראה לך חשוד יש לך את הזכות לבדוק ולעצור בן אדם כדי לבדוק אותו.
רק בלי פחד מאמי." גיא, החייל שנתי הצמיד אותי אליו הסביר לי וניסיתי להכיל את כל המידע הזה ובאמת ליישם זאת.
פחד זה חולשה, זה ידוע מראש אך כל כך לא פשוט ליישם את זה.
"אוקיי, תודה. אני אשתדל לעשות הכל." אמרתי במבוכה, הוא חייך חיוך קטן וחבריו נעמדו לפתע במקומם וידם בהיכון על הנשק.
הם הביטו על שני בחורים, הם נראו ערבים והם לא הפסיקו להסתכל על הכיוון שלנו.
הם חשודים, הפחד החל לחלחל בתוכי ולאכול אותי מבפנים.
אך נשמתי עמוק וניסיתי לחשוב צלול וחכם.
כדי שכולנו נחייה אני חייבת להסיר את הפחד ולהתחיל לפעול.
התחלנו לצעוד לעבר אותם הבחורים, הם חייכו חיןך מתגרה שאותנו רק הכעיס עוד יותר.
אני שונאת אותם, בכל כוחי.
משהו בשנאה הזאת כלפיהם נתן לי כוחות והעיף את הפחד ממני.
ראיתי בהם מטרה שצריך לחבל במידי.
הם גם החלו לצעוד לעברנו, הייתי עם הנשק בהיכון ושמעי צרחה מאחורינו.
"אללה ואכבר!" שמענו ואז נשמעה עוד צרחה, צרחת כאב נוראית וחודרת.
סובבתי את ראשי לאחור וראיתי את ניר על הריצפה ואת המחבל עליו ממשיך לדקור אותו בבטן עוד דקירה אכזרית.
לא חשבתי פעמיים, כיוונתי את הנשק עליו ולחצתי על ההדק פעמיים.
הצרחות של כל האנשים שמסביב נעלמו, הייתי רק אני בתוך כל הכהוס הזה.
לא האמתי שהרגתי עכשיו בן אדם.
לא הצלחתי לקלוט שאני הרגתי.
לא יכולתי להאמין.
אותו המחבל נשכב על הריצפה עם עיניים פקוחות. אני נתקפתי בהלם ולא זזתי מהמקום כשהנשק החליק מידי לאט לאט.
דמעות מלאו את עיניי, לא הצלחתי להתעורר.
ניר שכב שם על הריצפה, מדמם מבטנו וגיא וכל השאר ניסו לעצור את הדם שלו כשהוא צורח לשמיים.
הרגשתי שנוגעים לי בכתף, אך לא הצלחתי להגיב.
מה קרה לי?
"אגם!"שמעתי מישהו צועק את שמי.
הסטתי את המבט לעבר אותו הקול שצעק את שמי, נתי.
"בואי." הוא אמר ומשך אותי מהריצפה, תפס בנשק שלי ולקח אותי מהזירה מלאת הדם.
דם שנשפך לשווא, הדם של ניר.
הוא משך אותי בידי, גופי נכנס להיסטריה, בכיתי, לא הצלחתי להירגע.
הוא הכניס אותי לרכב שלו, אני בכיתי והוא רק הביט בי בשקט.
"אני יודע מה את עוברת עכשיו." הוא אמר לפתע, גרם לי להביט בעיניו השחורות.
"גם אני הרגשתי ככה כשהרגתי מחבל בפעם הראשונה.
נכנסתי להיסטריה והרגשתי כל כך מוזר.
זה לא משהו שהוא טבעי לעשות וכזה פשוט לעשות.
אבל ידעתי שאני חייב, הצלתי את החבר הכי טוב שלי ולבסוף רק הבנתי את זה.
זה גרם לי להבין שעשיתי את המעשה הנכון.
רק גרם לי להבין בין איזה מפלצות אנחנו מסתובבים ושאנחנו חייבים לעשות את הכל כדי להגן על כל האזרחים. גם אם זה אומר להרוג מחבלים." הוא אמר את זה, הרגשתי פתאום יותר טוב אך הבכי לא פסק.
"ניר…הוא שכב שם…" לא הצלחתי לדבר.
"את הצלת אותו, את גיבורה אגם!" הוא אמר זאת בהרמת קול.
"אני לא מרגישה רע כי רצחתי את המחבל המתועב הזה, הרגשתי רע כי…פחדתי על ניר, כי הדם שלו נשפך סתם. כי הוא יהודי. זה לא הגיוני." אמרתי וגופי רעד לא סוף.
הנייד של נתי צלצל, הוא הביט על המסך של הנייד וענה לשיחה.
"החיילת איתי, הכל בסדר." הוא אמר והשתתק.
"סגור." הוא אמר וניתק את השיחה.
"מפקד הבסיס רוצה לראות אותך, אל תדאגי. הוא ממש גאה בך." הוא אמר והתניע את הרכב.
"רגע…מה עם ניר וכל השאר?" שאלתי אותו כשהחל בנסיעה.
"המפקדים של האזור נמצאים שם, את לא יכולה להיות שם במצבך. אני לוקח אותך לשיחה עם המפקד ומשחרר אותך הביתה." הוא אמר ופנה לכיוון הבסיס.

כל הנסיעה התמונה של הבעת פניו הסובלת של ניר עלתה במוחי. לא יכולתי להתנתק ממנה.
הוא בכה, סבל היה חסר אונים.
והמבט המרוצה של המחבל גרם לי לשנוא אותם עוד יותר, אני שנאתי אותם בכל הכוח.
שנאה שלא ידעתי שקיימת בי.
"איך ניר?" שאלתי את נתי לאחר שירדנו מהרכב.
"עדיין לא ידוע לי, אני מבטיח שאגיד לך ברגע שאדע."
"אני רוצה לראות אותו." ביקשתי.
"את בטוחה?" הוא שאל.
"כן." עניתי בביטחון.
"אין בעיה, ניסע לשם ברגע שנסיים כאן את השיחה עם המפקד." הוא הבטיח.
***

השיחה עם המפקד גרמה לי להרגיש לי קצת יותר טוב, הוא הרגיע אותי עם המילים המעודדות שלו וסיפר לי חוויות ראשוניות שלו מהשירות הסדיר שלו.
הוא אמר לי כמה שהוא גאה שיש לו חיילת כמוני שפועלת ישר בלי לחשוב יותר מידי וחיזק את זה שזה היה הדבר הכי נכון לעשות.
הוא בא לקראתי ונתן לי שבוע חופש בבית וכשאחזור אבוא אליו לעוד שיחה כדי לראות איך אני מרגישה.
הוא הבין אותי ואת התגובה שלי.
יצאתי בהרגשה טובה מהמשרד שלו.

"קפה?תה?נס?" שאלתי את נתי בזמן שבחן את ביתי.
"כלום, תודה. אני עכשיו אלך הביתה לישון ומחר אחזור לבסיס." הוא אמר והתיישב על הספה בסלון.
התקדמתי מהמטבח לסלון והתיישבתי על ידו.
"איך את?" הוא שאל ונאחז בכף ידי.
זה העביר בי צמרמורת מוזרה ולא רצויה.
לא רציתע להרגיש את ההרגשה הזאת בכל פעם שהטא נוגע בי.
אבל זה בלתי אפשרי לשלוט על זה.
זה חזק ממני.
"אני יותר טוב, תודה על הכל נתי." הודתי לו וחייכתי חיוך קטן.
מבטו נהפך לרציני ולסתותיו ננעלו.
הוא הפכפך בצורה בלתי צפויה.
"הכל בסדר?" שאלתי אותו וידו כבר לא אחזה בידי.
הוא התרחק ממני ונראה פתאום אבוד.
"נתי תגיד כבר את מה שאתה מנסה להגיד לי כבר המון זמן." דרשתי ממנו, הוא הביט בעיניי במבט קר ואטום, נהפך שוב לנתי הלא איכפתי.
נמאס לי מההתנהגות הזאת שלו.
"אמרתי לך, התחרטתי." הוא אמר באדישות.
הקול שלו הקפיא אותי.
"אז אל תעשה את הקטעים האלו יותר." ביקשתי בתוקף, הרגשתי איך הכעס געש בתוכי.
הוא נשען על גב הספה עם רגליים מפוסקות, נראה כל כך טוב עם המדים האפורים על גופו הגדול.
רגלו רעדה ותופפה על הריצפה במהירות מחרפנת.
הוא הוציא אותי מדעתי, על מה הוא כעס?
"לא עשיתי לך כלום." לפתע הוא אמר בשקט.
הבטתי על פניו, עצבנית ורותחת.
"כלום?אתה מבלבל אותי עם ה "אני צריך לדבר איתך." עם המבטים שלך והנגיעות שלך.
הרבה הזאת שנוצרת בינינו לפעמים והמתח…אם תגיד שלא קיים דבר כזה טתה משקר ואתה יודע את זה!" אמרתי הכל בלי לנשום בכלל, הייתי חייבת להתרוקן ולתת לו לדעת מה אני מרגישה.
"את מדמיינת אגם לוי." הוא אמר שוב באדישות שלו וגרם לי להאדים מהכעס.
"שקרן!" צרחתי עליו וקמתי מהספה, לא יכולתי לראות את הפנים שלו יותר ולתת לו לשגע אותי ככה.
"אגם לוי!"
"תפסיק לקרוא לי ככה!"
"תפסיקי לחשוב על ירין!"
הוא צרח וקפאתי, הבטתי בעיניו השחורות והסוערות.
היה נדמה כאילו הוא הולך לרצוח אותי דרך המבט שלו.
"שלא תעז להגיד את שמו יותר!" אמרתי לו והתקרבתי לעברו עם הרצבע המורה מופנת אליו.
"אני אעז."
"אין לך שום זכות."
"יש לי את כל הזכות, יותר ממה שאת חושבת."
הוא אמר והחל להוריד את החולצה האפורה ואחריו את החולצה הלבנה והסתובב עם גבו אליי.
בגבו הייתה צלקת, על יד עמוד השדרה באמצע.
"את רואה את זה?חטפתי כדור במקום ירין, כדי להציל אותו." הוא אמר והדמעות החלו לזלוג מעיניי כמו ברז פתוח.
הוא הסתובב אליי בחזרה וצעד לעברי בצעדים איטיים, פניו התעצבו, הוא לא נראה יותר עצבני. רק כאב ראיתי בו.
הוא תפס בידי, הניח אותה על הצלקת שהייתה לו על הבטן התחתונה וגופי הצטמרר.
לא הצלחתי לנשום.
"זה…חטפתי דקירה במקום ירין, כדי להציל אותו." הוא אמר בקול שבור.
אך הוא לא בכה, הוא היה שבור.
המחנק בגרוני לא נתן לי לנשום, לא האמנתי לכל מה שהוא אמר עכשיו.
לא הצלחתי להבין מה הולך פה.
"עכשיו את יודעת שיש לי זכות." הוא כמעט לחש והחל ללבוש את המדים שלו בחזרה.
"נתי…" קראתי בבכי, הוא התעלם.
הוא לקח את הנשק שלו ויצא מהבית.
נפלתי על ברכיי, הבכי חנק אותי, סיחרר אותי.
לא יכולתי להתמודד עם כל זה.
לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלכאוב את הכאב התמידי הזה.