מי אתה ירין? – פרק 26
עבר שבוע, חזרתי לבסיס לאחר הרבה מחשבות והחלטות שהגעתי אליהם בשבריר שניה.
הייתי כה מבולבלת אחרי המקרה עם נתי, הרגשתי נורא, עם עצמי.
כל הפעמים שאמרתי לו שאין לו זכות ושזאת זכותי לחשוב עליו, שיש לי את הזכות ולו לא.
אחרי הכל לו יש את הזכות יותר מאשר לי.
הוא היה איתו תחת אש חיה, הציל אותו פעמיים ממוות.
אחרי הכל הבנתי שממוות אין דרך לברוח ואי אפשר לפסוח עליו.
כשהוא מגיע, אז הוא מגיע.
הרגשתי כל כך רע, הבחילה הזאת שהצטברה מאותו היום עם נתי, לא עברה לי כל השבוע הכבד הזה.
הקאתי וגופי היה כמו סמרטוט, לא הצלחתי לסחוב את עצמי אפילו לא בכוח.
הייתי במיטה וחשבתי, בכיתי ובעיקר התחרטתי.
עכשיו כשהשבוע הזה מאחורי…אני סוף סוף הצלחתי לנשום, אוויר אמיתי.
ארגיש מאה אחוז רק אחרי השיחה עם נתי.
נכנסתי למשרד שלו, הוא ישב שם, שעון על הכיסא שלו ושקוע במחשבות.
הוא נראה עייף, הוא נראה גם מיואש.
לא יודעת למה, אבל הרגשתי שיש לי חלק באיך שהוא מרגיש עכשיו.
"צהריים טובים נתי." אמרתי בעדינות, הוא הרים את מבטו לעברי, הבעתו הייתה רצינית וקשיחה.
סגרתי את הדלת מאחוריי והתיישבתי מולו על הכיסא.
"צהריים טובים." הוא השיב בטון סמכותי.
גמעתי את רוקי בקולניות, הבנתי שזה יהיה קשה איתו.
"אני רוצה לדבר איתך על-" "אין לנו על מה לדבר אגם, אני המפקד שלך והסיפור עם ירין הסתיים.
אז שחררי את הבן-אדם ואותי." הוא אמר כמעט בהרמת קול הביט עמוק בתוך עיניי השחורות, במבט העצבני שמשפיע עליי בכל כך הרבה מובנים.
"אוקיי…יש עוד דבר." אמרתי לו כמעט בלחש.
"דברי." הוא אמר שוב בטון הסמכותי שלו.
"אני רוצה לעזוב." אמרתי לו והסטתי את מבטי מעיניו הקודרות.
לא יכלתי להתמודד עם המבט שלו.
הרגשתי שהוא שלט עליי.
"את מה?" הוא שאל כלא מאמין וכיווץ את גבותיו.
"אני רוצה לעזוב את מג"ב." חזרתי בשנית על החלטתי.
"את לא יכולה." הוא אמר זאת בביטחון, אך ידעתי שעם המון מאמץ ורצון הכל אפשרי.
"אני כן, אני רוצה שתקבע לי שיחה עם המפקד של הבסיס. הוא גם ככה רצה שכשאחזור הוא רוצה לדבר איתי. אז בבקשה ממך תעדכן אותי." אמרתי וקמתי מהכיסא.
"לאן את חושבת שאת הולכת?שבי." הוא פקד עליי, נשמתי עמוקות והתיישבתי בחזרה על הכיסא.
"את עוזבת בגלל מה שקרה?" הוא שאל הפעם בטון מתעניין יותר ופחות סמכותי.
שתקתי, כי זה באמת בגללו בגלל ירין, לא מסוגלת.
"אל תעזבי בגלל זה, אל תעשי את הטעות שאני כמעט עשיתי." הוא אמר בכנות.
"לא יכולה נתי, אני מרגישה שמאז שהתגייסתי הכל מתחרבש לי." אמרתי והשפלתי את עיניי.
"לא…את מרגישה ככה עוד מלפניי שנתיים וחצי.
כשהכרת את ירין, לא בגלל מג"ב.
ואת צריכה להבין את זה כדי שיהיה לך יותר קל לשחרר את ההרגשה הזאת." קולו היה רך, האמת היא שלא יצא לי לחשוב על זה ככה.
אולי עכשיו, כשאני כאן במקום שלו, בסביבה שלו…עכשיו זה יותר קל להשפיע עליי.
כי הכל מזכיר אותו כל בן אדם שמכיר אותו הבסיס הזה וכל בסיס שבו הייתי.
"קחי לך עוד שבוע להחליט, אם בעוד שבוע תבואי ותגידי שאת רוצה לעבור…אני נותן לך את המילה שלי שאעביר אותך לצה"ל ולא תהיי יותר שייכת למג"ב." הוא הבטיח לי.
האמנתי לו, ידעתי שיש בו את הכוח הזה.
"אוקיי, מבטיחה לחשוב על זה." הבטחתי לו גם אני וקמתי מהכיסא.
"יופי, אני שמח." הוא אמר, אך השמחה לא הייתה ניכרת בפניו.
הוא כה מבלבל.
"ביי." אמרתי לו ויצאתי מהמשרד שלו.
התיישבתי על הפרגולה החומה שהייתה מוצבת ממש על יד השק"ם וחייגתי לעידן.
ממש התגעגעתי אליו, הוא חסר לי.
הוא התאום שלי, האוזן הקשבת והבן אדם שמבין אותי יותר מכל אחד.
"תאומה שלי." קולו היה עייף.
"מה ישנת?" שאלתי אותו.
"ההיפך, הרגע חזרנו משבוע מלחמה בשטח.
לא התקלחתי כל השבוע הזה רק הלכנו והלכנו.
בקושי אכלתי, אני מרוסק." הוא אמר מיואש ועייף נפשית.
"תאום שלי, עכשיו אתה הולך לישון ומחר תקום כמו חדש עם כוחות חדשים. תתקשר אלי בסדר?התגעגעתי אליך." אמרתי בכנות.
"סגור תאומה, אני אתקשר אליך בצהריים בעזרת השם." הוא אמר וחייכתי חיוך ענק.
שמחתי לשמוע את קולו.
"ביי אהוב שלי." אמרתי לו.
"ביי תאומה שלי." הוא אמר בעייפות וניתקתי את השיחה.
עשה לי טוב לשמוע את הקול שלו, עשה לי טוב לדעת שהוא בסדר.
בלעדיו לא הייתי שורדת שום שלב בחיים שלי.
הוא הצלע שמחזיק אותי שפויה עם הרגליים על הקרקע.
"היי." שמעתי קול מוכר מאחורי גבי. סובבתי את ראשי לאחור, זה היה גיא.
הוא התיישב מולי בפרגולה, הביט בי בעיניים כבויות.
"איך ניר?" שאלתי בשקט, רעדתי בכל גופי.
"הוא במצב יציב, אבל עדיין בתרדמת." הוא גמע את רוקו, נראה כל כך עייף ועצוב וכאילו כבר מיואש ממצבו.
"אל תתייאש, הוא יקום בסופו של דבר. אני בטוחה בזה שהוא לא יוותר על החיים שלו." ניסיתי לעודד אותו, פיו התעקל מקו ישר לחצי עיגול.
"את גיבורה, שתדעי לך את זה. הכי אמיצה שיצא לי להכיר." הוא אמר ברצינות, ללא חיוך.
"הכי חשוב שהוא חי." אמרתי לו, הוא הנהן בראשו.
"זה הכי חשוב." הוא הסכים איתי וקם.
"אני חייב ללכת, יש לי סיור." הוא אמר, פחדתי, אין לדעת מה יקרה בסיור הזה. הם נמצאים בכל מקום.
"תשמרו על עצמכם." אמרתי לו והוא הנהנן בחיוך.
"אל תדאגי, אנחנו נהיה בסדר…יום טוב שהיה לך."
"יום טוב גיא." אמרתי לו והוא התקדם לכיוון מגורי הבנים.
קמתי גם אני מהפרגולה והלכתי לחדר שלי לנוח קצת לפני הסיור שלי.
אני חייבת לאגור כוחות ולהיות יותר מפוקסת הפעם.
תגובות (0)