מכונת הזמן 2 – פרק 15

עלמה רק הביטה בו והתרחקה ממנו ככל שהיא רק יכלה.
" סליחה, זה לא בגללך. הראש שלי במקום אחר. זה לא היום שלי. וגם .." היא אמרה במבוכה כי לא היה לה מה להגיד.
" גם מה? מה את רוצה להגיד לי בעצם?" קרא גבריאל בחיוך סקרני והביט בה בדריכות.
" אני.. זאת אומרת, אני מאוהבת במישהו. מישהו שהוא שונה ממני. בקיצור , אני מנסה לומר שאני מצטערת אם פגעתי או משהו.." קראה עלמה בהרהור.
גבריאל קם מהספה והביט בה ברוך, הוא לא כעס על עלמה . הוא הבין שהראש שלה היה במקום אחר.
" הכול בסדר , אין צורך שתצטערי. פשוט את מזכירה לי מאוד מישהי. מישהי שמאוד אהבתי." ענה גבריאל בחיוך מבין.
עלמה אמרה שעליה ללכת ויצאה מביתה במתח , היא חשבה לעבור לראות מה שלומו של דניאל, שהיה מושא אהבתה .
גבריאל הרגיש שנפלה עליו פתאום כזאת עצבות משום מקום , איכשהו כל המצב הרוח הטוב ירד לו.
ברגעים הללו , הוא התמלא בצער כי אביטל לא הייתה לצידו. אם היה אפשר להחזיר את הזמן לאחור ולשנות את מה שקרה לה, היה הרבה יותר שמח אם היא הייתה חיה ומגיעה לראות איך שהבן שלו דניאל גדל מאז ונהיה לבחור יפה וחכם.
תובל , שובל , אביב וחננאל נכנסו לתוך הבית של דינה ויחיאל מנור, הם הבחינו שגבריאל היה עצוב בגלל אביטל.
" היי , גבי . קרה משהו?" שאלה שובל ברוך וישבה לצידו, היא חשבה בהתחלה שגבריאל היה עצוב בגלל שדניאל לא רוצה לדבר איתו.
" סתם, אני כאן כדי לגלות מי ירה בבן שלי דניאל ולמה , אבל פתאום עצוב לגלות שאני מתגעגע מאוד אל אביטל. חשבתי שהכאב הזה יחלוף לו ויעלם.
פתאום אני חושב שלא טוב עשיתי שבאתי לפה. היא ממש חסרה לי. בחיים לא חשבתי שאני אוכל להתאהב לאחר שאיבדתי את אביטל. אבל זה קרה ואין לי יכולת להשתלט על מה שאני מרגיש עמוק בפנים." אמר גבריאל בהרהור ודמעות עמדו בעיניו.
" לא הבנתי , אתה יכול להיות יותר ברור ? מה אתה מרגיש? מה קורה עם הלב שלך?" שאלה תובל בסקרנות וחייכה לעצמה.
" אני מאוהב ברינת. אבל כמובן שלא אעשה זאת לבן שלי. אני לא אגזול אותו ממנה. " קרא גבריאל בלי חיוך וכמעט שהוא עמד לבכות אבל הוא עצר את עצמו.
עלמה דפקה על דלת ביתו של דניאל וחיכתה , חיכתה , כל כך הרבה זמן חיכתה לרגע הזה שהוא יפתח בעבורה את הדלת. דניאל ששמע דפיקות בדלת , קם בשיא כוחותיו כדי לראות מי זה היה ומי בא לראות אותו בשעות הצהרים המאוחרות.
עלמה המתינה בסבלנות , לאחר שהיא הבחינה שדניאל הואיל בטובו לפתוח את הדלת , היא ראתה שרינת עמדה לידו וחיבקה אותו במשך כמה דקות ספורות.
" שלום , עלמה. מה את עושה פה?" שאל דניאל בקול מופתע.
" באתי להגיד לך משהו באופן אישי." אמרה עלמה בחשש וחיכתה לראות איך הוא יגיב.
" נו , נשמע מה יש לך להגיד לחבר שלי, אין לך הרבה זמן. אז תזדרזי." קראה רינת והביטה בו במבט בוחן.
" האמת שאני צריכה לדבר עם דניאל, לבד! מה שאני צריכה להגיד לו קשור לשירים שכותבים בעבורו." קראה עלמה בעקשנות ולא התכוונה לוותר על ההזדמנות להסביר לדניאל שזאת היא כתבה את השירים לדניאל , ולא אורית כפי שהוא נהג לחשוב תמיד.
" כל מה שיש לך להגיד לי , אז רינת יכולה לשמוע. נו , תגידי כבר!" קרא דניאל בחוסר סבלנות.
עלמה הביטה בשניהם בעצב והלכה משם שהיא הפסידה בויכוח עם רינת.
" חכי רגע , עלמה. למה הלכת?" שאל דניאל בקול ורצה לצאת לאן היא רצה.