מלאך ושטן- פרק 23-

פרק 23-
מנקודת המבט של איתי-
נכנסתי למועדון של דויד, וראיתי את כל הפרלמנט בספות, עושים ריבועים עם העשן נרגילה.
״אהלן״ אמרתי בשקט לכולם, והתיישבתי ליד דביר.
״איתי, התגעגעתי אליך בטירוף!״ נטלי התיישבה עליי כשהדלקתי סיגרייה.
״כן״ מלמלתי ונשענתי אחורה. היא חייכה וליטפה את פניי.
״תפני ברך אחת לפחות״ מיה אמרה בחיוך.
״איתי, נכון שרק לי מותר לשבת עליך?״ שמעתי קול של בחורה מאחורי מיה.
״אוקיייי, מיציתי. ביי״ מלמלתי בעצבנות והזזתי את נטלי ממני.
״מה? איתי!״ נטלי התעצבנה.
״מה?״ שאלתי בחוסר כוחות והסתכלתי עליה. ואז קלטתי משהו מוזר. מוכר, ומוזר.
״החולצה שלך..״ גמגמתי. כולם הסתכלו עליי.
״מה?״ היא גיחכה.
״הפכת להיות סטייליסט עכשיו?״ שמעתי מישהו צועק. אלינור .. אלינור לבשה את החולצה הזאת במסיבה ההיא.. שפגשתי בה את הבן זונה שלה. בהתחלה של הכל. שעוד לא ידעתי שהיא הולכת להרוס לי תחיים.
התקרבתי לנטלי ונישקתי אותה. לא היה אכפת לי שכולם מסתכלים, הראש שלי פעל בלי לחשוב. כמו שהוא תמיד עושה.
״מה קורה כאן?״ היא מלמלה כשהתנתקתי ממנה.
״בואי לשירותים״ לחשתי לה. היא הנהנה ותפסה בידי.

מנקודת המבט של אלינור-
הפלאפון שלי רטט, וגרם לי לפקוח עיניים. כל כך קשה לתת לבחורה לישון צהריים פעם אחת בחייה?
על הצג הופיע השם ׳סיגלית מנהלת׳. מה לעזאזל?
״ה.. הלו?״ ניסיתי להישמע רשמית יחסית.
״שלום אלינור, זאת סיגלית, מנהלת בית ספר״ שיט נכון שלום זו מילה רשמית.
״היי״ מלמלתי בבלבול.
״רציתי לדבר איתך על שותפך לשולחן, איתי פלח״ היא אמרה, והיד שלי התחילה להזיע. הוא כבר מזמן לא שותפי לשולחן, ברגע שהוא צץ בבית ספר אני מבריזה מאותו שיעור.
״אוקיי״ אמרתי בלית ברירה.
״דיברתי עם הוריו, והסברתי להם שההיעדרויות הרבות שלו יגרמו לו להישאר עוד שנה בבית הספר. הם אמרו שהם ידברו איתו ויגרמו לו להשתדל, והוסיפו כי הוא הרבה לדבר על כך שהוא משתפר בעזרת שותפתו לשולחן. עשיתי כמה בירורים, כי כמו שאת יודעת, בבית ספרנו כל תלמיד מקבל יחס אישי ואמיתי, והגעתי אלייך״ היא עצרה. מה היא רוצה ממני
״לא כל כך הבנתי מה אני אמורה לעשות״ אמרתי.
״אני אתן לך את המספר של איתי. אם זה לא קשה לך, תקבעי איתו מועד שבו תיפגשו ותעזרי לו להתקדם בחומר. כמו שאת יודעת, נשארו כחודשיים עד סוף השנה. כמובן, תקבלי על כך נקודות זכות״ היא אמרה.
״אוקיי״ אמרתי בשקט אחרי כמה רגעים של מחשבה.
״נפלא. המספר של איתי ה..״
״יש לי את המספר, זה בסדר״ אמרתי.
״עוד יותר טוב. אני אתעדכן עם הוריו לגבי ההמשך, תודה רבה לך״ היא אמרה.
״בבקשה״ מלמלתי וניתקתי את השיחה. תכננתי על לא לשמוע את השם שלו יותר. איך מדברים איתו עכשיו?

מנקודת המבט של איתי-
התעוררתי בצהריים בגלל שהפלאפון שלי צלצל, בבית של שיר. תמיד אני בסוף אצל שיר. הרחקתי אותה מהגוף שלי ותפסתי בפלאפון. הסתכלתי על המסך.
״מה?״ מלמלתי ושפשפתי את עיניי. תכננתי על לא לשמוע את השם שלה יותר. עניתי והצמדתי לאוזן, מכווץ את הגבות שלי.
״איתי?״ היא שאלה. הקול שלה דפק לי צמרמורת בכל הגוף. לשמוע אותה אומרת את השם שלי בלי לכעוס עליי..
״אתה שומע אותי?״ היא העירה אותי.
״מה את רוצה?״ שאלתי בשקט.
״ביקשו ממני לעזור לך להשלים פערים בלימודים.. כדי שתסיים בית ספר״ היא אמרה.
״ואם זה בסדר מצדך, אז זה בסדר מצדי״ היא אמרה ברוך. הרוך שלה קיבינימט
״מה קרה שזה בסדר מצדך?״ שאלתי וגירדתי בראש, מנסה להוציא את הכאב על משהו.
״חשוב לי.. שתסיים בית ספר. זה לא קשור אלינו״ היא אמרה.
״טוב״ אמרתי.
״טוב מה?״
״טוב מה שאת רוצה״ אמרתי.
״אוקיי, אז בא לך לבוא אליי היום, מתי שנוח לך?״ היא שאלה.
״אני אהיה אצלך בשבע כזה״ מלמלתי והסתכלתי על שיר שמתמתחת. רק שלא תשמיע רעש.
״סבבה״ היא אמרה. חיכיתי כמה רגעים, ואז שיר פיהקה אז ניתקתי בזריז את השיחה.
״מי זה היה?״ היא שאלה והתקרבה לתת לי נשיקת בוקר טוב.
״דביר״ מלמלתי בחוסר כוחות ונישקתי אותה.

מנקודת המבט של אלינור-
ישבתי מול המחשב, מסיימת את העבודה באזרחות. אחד הדברים המשמחים בלסיים תיכון זה לסיים ללמוד דברים שלא בא לך ללמוד. אזרחות זה אחד מהם.
דפיקות בדלת הקפיצו אותי מהכיסא.
״אבא כשהדלת סגורה זה אומר שאני צריכה שקט״ קראתי אל מחוץ הדלת. הדלת נפתחה, ואיתי נכנס באיטיות לבפנים, לא מוריד את עיניו מעיניי. הסתכלתי עליו, איבדתי כל צל של ריכוז שהיה לי בזמן העבודה. מלא זמן לא ראיתי אותו.
״ה..היי״ אמרתי ונעמדתי.
״אהלן״ הוא אמר, והניח את הקסדה של האופנוע על אחת השידות שבחדר שלי.
״מה שלומך?״ שאלתי. מה זאת השאלה המפגרת הזאת?
״הכל פצצה״ הוא מלמל והתקדם אל הספה שלי. הסתכלתי עליו הולך, שכחתי לתכנן את החלק שבו אני והוא נמצאים באותו חדר וצריכים להדחיק הכל.טוב, נראה שהוא הדחיק יופי.
״טוב אז.. מתמטיקה?״ שאלתי בחיוך הססני והתיישבתי לצידו.
״יאללה״ הוא אמר ונשען אחורה. הנהנתי ונשענתי קדימה אל הספרים, מדפדפת בחוסר ריכוז את הנושאים, מרגישה את עיניו נעוצות בי.
״חיבור וחיסור עד עשר כבר סיימנו נכון?״ אמרתי בשקט, ממשיכה לדפדף בדפים. שמעתי אותו מגחך מאחוריי.
״מפתיע שאת זוכרת את זה״ הוא אמר.
״אי אפשר לשכוח את זה״ מלמלתי בחיוך, ממשיכה עם הדפדוף.
״טריגו?״ שאלתי אותו והסתכלתי עליו.
״את מסתכלת עליי כאילו אני אמור לדעת מה זה?״ הוא שאל בבלבול. הוא כזה מטומטם.
״אני צוחק״ הוא אמר. הרמתי גבה.
״אתה יודע מה זה טריגו?״ שאלתי בהתפעלות. הוא נשען קדימה.
״אחרי הפוש שנתת לי אז.. התחלתי להתקדם קצת״ הוא מלמל והסתכל על התרגילים בספר. הבטתי בו, ממש מתעניין במה שרשום בספר.
״באנו ללמוד, תתרכזי בספר״ הוא אמר והסתכל עליי.
״אני באתי ללמד, תתרכז אתה בספר״ אמרתי בחיוך. הוא חייך. שכחתי את החיוך שלו.

אחרי אינספור של תרגילים, עברנו בערך על שני שליש מהחומר לבגרות במתמטיקה שהוא אמור ללכת אליה. ובמשך כל הזמן הזה היינו ממש קרים. עבדנו, כמו שצריך. זה רק אומר שכל מה שקרה בינינו נגמר כמו שצריך.
״טוב, יש לך בית ספר מחר לא?״ הוא שאל בהתגרות ונעמד.
״אולי כדאי שגם אתה תתחיל לבוא לבית ספר, הקלמר שלי לא נפל מהשולחן כבר המון זמן״ אמרתי. הוא חייך והתקדם לקסדה שלו.
״אלינור״ הוא קרא. הסתובבתי חזרה אליו.
״תודה״ הוא אמר וגירד את הזיפים שלו. הבטתי בכל תנועה שלו, מרגישה איך הלב שלי דופק יותר מהר.
״מתי שתרצה״ אמרתי בחיוך.
״את לא היית חייבת לעזור לי. המצב שלי חרא, זה לא קשור אלייך. ועזרת לי. דוגרי אם המצב היה הפוך זה לא היה קורה״ הוא אמר. חייכתי והתקרבתי אל השידה, מרימה את המפתחות של האופנוע ששכח לקחת.
״איזה מזל שזה לא הפוך״ אמרתי בחיוך. הוא הסתכל עליי, ראיתי את עיניו בוחנות כל חלק בפניי, ונעצרות בעיניי.
״ביי״ אמרתי בשקט. הוא נדנד את ראשו לשלילה, משך את ידי אליו ונישק אותי.