מלאך ושטן- פרק 25-

פרק 25-
מנקודת המבט של אלינור-
דפקתי בדלת של בית משפחת פלח. הייתי רטובה מסופה מטורפת שפרצה. ועכשיו סוף מאי. אחרי שיחה עם אמא שלי, שעשיתי ככל שביכולתי כדי לדבר על המצב שלי בתאוריה, בלי להזכיר את העובדה שמי שאני מדברת עליו זה איתי פלח, עבריין שהיה יושב לידי והוא בערך נשר מהלימודים ואני משקמת אותו.
אבל אמא אמרה משהו. משהו נכון. היא בחיים לא ראתה אותי בוכה ככה, בטח שלא בגלל בחור. רמת הכאב שאני מרגישה בגלל חוסר במישהו, שווה לרמת האהבה שלי אליו. ובחיים לא כאב לי ככה.
אז מה אם הוא בחור בעייתי? אז מה אם אין לו קליטה מהירה בלימודים והוא מתעצבן בקלות? אז מה אם רצות מסביבו מלא בחורות? אז מה?
את הבחורה הראשונה שהוא אמר לה שהוא אוהב אותה. את רואה בעיניים שלו את הניצוץ אחרי נשיקות. את מרגישה את אותו דבר כמוהו, יכול להיות שיותר. הוא משתדל בשבילך, הוא פועל בשבילך, הוא עצוב בגללך. תפסיקי להיות ילדה, תפסיקי לחשוב על מה נכון ומה לא נכון, כי מי שעומד מולך אוהב אותך כנראה יותר מכל בחור אחר בעולם הזה.
״אהלן״ האח הגדול של איתי, עומר, פתח לי את הדלת.
״היי, איתי פה?״ שאלתי.
״לא, אבל הוא אמור לבוא עוד כמה דקות״ הוא אמר ונתן לי להיכנס.
״אני חייב לעוף, הוא עוד שנייה פה, תרגישי בבית״ הוא קרץ לי, לבש את כובע הקפוצ׳ון השחור שלבש ויצא מהבית. ואז היה שקט מטורף. אני לבד בבית שלו.
התהלכתי בסלון, מסתכלת על התמונות התלויות בכל פינה. תמונה אחת של ההורים שלו בחתונה. תמונה אחת שלו ושל אח שלו עם חליפות. רואים שלא נוח לו. תמונה אחרת שלו עם ילדה קטנה שיושבת עליו ועוצמת לו את העיניים.
התקדמתי אל הדלת כששמעתי צעדים מבחוץ.
״קיבינימט״ שמעתי את איתי ממלמל מבחוץ ופותח במהירות את הדלת. הוא נכנס, עם הראש מורכן למטה וכובע קפוצ׳ון שגדול עליו בשתי מידות. הוא סגר במהירות את הדלת, נאנח והשעין את ראשו עליה. הסתכלתי על גבו, רואה כמה שהוא מיואש מהנשימות הארוכות שהוא לוקח. התקדמתי אליו במהירות, וברגע שהוא הסתובב הצמדתי את שפתיי לשפתיו. הוא נשען על הקיר, זרק את כל מה שהיה בידיו ותפס במותניי. עצמתי את עיניי, מרגישה את הדמעות עומדות לצאת. נאבקתי במהירות עם הרוכסן של הקפוצ׳ון שלו, מעיפה אותו מגופו. הוא תפס בפניי והתנתק ממני לרגע. הסתכלתי על שפתיו ונישקתי אותו שוב. לא רציתי לדבר, לא רציתי לבזבז את הזמן שלי איתו, בזבזתי מספיק.
הוא תפס שוב במותניי והפך את מקומותינו בזמן שהורדתי את חולצתו.
״כמה זמן הבית לרשותנו?״ מלמלתי בזמן שהוריד את חולצתי.
״לכל הזמן שבעולם אהבה שלי״ הוא מלמל ונישק אותי. תפסתי בפניו רגע לפני שפתח את הסוגר של החזייה שלי.
״אני אוהבת אותך כל כך״ מלמלתי ברעד. הוא הסתכל בעיניי.
״אני כל כך מצטערת שלקח לי זמן… אני פחדתי שזה משהו זמני שיעבור לי, וזה לא״ לחשתי כשהוא בחן את גופי, וחזר לעיניי.
״אנחנו לא יכולים לעשות את זה פה״ הוא מלמל אחרי כמה רגעים של שקט. הסתכלתי עליו.
״את מה?״
״את זה״ הוא אמר בשקט. ״ את לא סתם בחורה שאני מביא כשאני מבואס בגללך. את הסיבה לזה שהייתי מבואס.
ואני יודע שאת לא בטוחה שאני טוב לך, בטח לא ליד המליינים שאת מסתובבת איתם, אבל אני יכול להשקיע בך. אני רוצה. ואם זה אומר להתאפק בשביל לתת לך את הכי טוב שלי, אז זה בסדר מצדי״ הוא אמר בשקט. נשכתי את שפתיי ונישקתי את צווארו.
״מה שאת עושה עכשיו לא עוזר להתאפקות״ הוא מלמל.
״מעולה״ לחשתי לעורפו ונישקתי את כתפו. הרגשתי אותו רועד, והגוף שלי רעד איתו.
״אני שונא את עצמי שאני לא יכול להרשות לעצמי לקחת אותך לאיזה מסעדה פלצנית מהתחת לפני..״
״איתי״ לחשתי בחיוך וקטעתי אותו. הוא נדנד את הראש מייאוש.
״המאפיה לא לימדה אותך לסתום את הפה ולעשות את מה שאתה צריך לעשות?״ לחשתי.
״כן המפקדת״ הוא לחש ונישק אותי.

מנקודת המבט של איתי-
פתחתי את עיניי, מתעורר עם ריח של תותים באפי. הזזתי קצת את הראש מהשיער של אלינור, מסתכל על פניה. ישנה.
איזה טירוף יא רבנאן. היא פה במיטה שלי. היא ישנה איתי. ולא ישנה. איתי.
רק איתי.
״תפסיק לבהות בי״ היא מלמלה והידקה את חיבוקה. גיחכתי ונדנדתי את הראש, עדיין מנסה לעכל. היא פקחה את עיניה והרימה את פניה אליי.
״אם הייתי יודעת שאתה ככה בבוקר לא הייתי באה אתמול״ היא צחקה. צחקתי ונישקתי אותה.
״אל תתלהבי יותר מדי, אבל פעם ראשונה שאני ככה בבוקר״ אמרתי כשגופה על גופי.
״לא מתלהבת בכלל״ היא אמרה בחיוך מתגרה. לא יכולתי להפסיק לחייך, קיבינימט אני כזה נקבה.
״אז לכי לחייל שלך״ מלמלתי בחיוך.
״לא רוצה״ היא אמרה ונישקה אותי. אין מאושר ממני. אין.
״אוי יש בית ספר!״ היא מלמלה בלחץ וקמה ממני.
״לא- היום חופש״ אמרתי והחזרתי אותה אליי. היא הסתכלה עליי. הזזתי את השיער שנפל על פניה והבטתי בה.
״יום אחד- שלי ושלך״ אמרתי וליטפתי את הלחי שלה. היא כל כך יפה. כל כך שלי.
״ומה נעשה ביום חופש שלנו?״ היא שאלה בחיוך מתרגש.
״נברח מפה״ מלמלתי ונישקתי את ראשה.

מנדוקת המבט של דביר-
ישבתי במחששה, יחד עם שיר ותומר. שיר כרגיל חופרת על איתי. יא אללה עם הבחורה הזאת, לא יודעת מתי להפסיק
״סתמי תפה כבר!״ מלמלתי, לא הייתה לי סבלנות לשמוע כמה שהקשר שלהם היה חשוב רק לה. כוסאמק תעברי הלאה
״דביר, לך אין זכות דיבור בעניין. אתה חבר של החרא״ היא אמרה ולקחה ממני את הסיגריה. הפלאפון שלי צלצל. גיחכתי.
״החרא מתקשר״ אמרתי לה, נעמדתי והלכתי הצידה. חיכיתי לשיחה הזאת הרבה זמן, לראות אם דנה הולכת להחטיף לו או לא.
״נו?״ שאלתי.
״בוקר טוב דביר״ הוא אמר.
״סתום את הפה יא נושר, אני בבית ספר מלפני שעתיים״ אמרתי. הוא צחק.
״רק שתדע שאני מרגיש שהקשר בינינו היה חשוב רק לי״ אמרתי והסתכלתי על המחששה. היא לא מפסיקה לדבר.
״מה עישנת?״ הוא שאל.
״אתה מוכן להגיע לעיקר פלח?״ שאלתי.
״מה העיקר?״
״למה התקשרת קיבינימט?״ שאלתי בעצבנות.
״להודיע לך שאני בגן עדן״ הוא אמר.
״דנה הרגה אותך בסוף? וואלה בינינו חשבתי שמאפיונרים הולכים לגיהינום..״
״התאהבת במליינית והחוש הומור ירד מותק?״ הוא שאל.
״מי שמדבר״ אמרתי. הוא גיחך.
״אתה איתה עכשיו אה?״ שאלתי בחיוך מתלהב.
״אכן, מאתמול בערב״ הוא אמר, שמעתי על הקול שלו שהוא מאושר.
״הופה!״ צעקתי ומחאתי כפיים.
״תפסיק לקחת את הכדורים של משה דביר״ מישהו עבר לידי.
״טוב אחי, אני עפתי אליה. מסור דש לנעמי״ הוא אמר.
״וואלק אתה..״ צחקתי וניתקתי את השיחה. סוף סוף ישתבח שמו, סוף סוף הבחור הזה מאושר.