eleanor :D
טוב אז אני מאוד מאוד מצטערת שלא המשכתי, אתם יודעים, לימודים והכנות לבגרות.. לא קל.
הפרק הזה נמחק לי פעמיים והתבאסתי וכמעט אבדתי תקווה כי אין על הפעם הראשונה אבל אני מקווה שזה יצא לי טוב.. :)
עשיתי פרק ארוך בגלל שלא המשכתי המון זמן.. :)
מקווה שאהבתם ואל תשכו את התיבת נגינה הזו, לא תאמינו כמה יצירתי עומר יכול להיות.. רק חבל שגיליתי זאת כשנפרדנו.. :'(
אני מקווה שזה בסדר מבחנתן שכך תארתי את הסוף של הפרק, והפרק הבא שכבר מוכן לי במקצת יקרא "ההפרעה שלי". ואפשר לומר שזה לא עומד להיות פרק קל.. ואתן אולי תהיו בשוק ממני..
אוהבת ♥

מלאך עם סיגריה בפה – פרק י"ז+ י"ח: רק אתה ואני

eleanor :D 21/03/2013 1275 צפיות 7 תגובות
טוב אז אני מאוד מאוד מצטערת שלא המשכתי, אתם יודעים, לימודים והכנות לבגרות.. לא קל.
הפרק הזה נמחק לי פעמיים והתבאסתי וכמעט אבדתי תקווה כי אין על הפעם הראשונה אבל אני מקווה שזה יצא לי טוב.. :)
עשיתי פרק ארוך בגלל שלא המשכתי המון זמן.. :)
מקווה שאהבתם ואל תשכו את התיבת נגינה הזו, לא תאמינו כמה יצירתי עומר יכול להיות.. רק חבל שגיליתי זאת כשנפרדנו.. :'(
אני מקווה שזה בסדר מבחנתן שכך תארתי את הסוף של הפרק, והפרק הבא שכבר מוכן לי במקצת יקרא "ההפרעה שלי". ואפשר לומר שזה לא עומד להיות פרק קל.. ואתן אולי תהיו בשוק ממני..
אוהבת ♥

ישבתי ישר בגף זקוף בסלון הבית שלי, על גבי הכורסה הלבנבנה והזכה.. קשרתי את אצבעות ידיי האחת בשנייה וחשתי עד כמה הן לחות ומזיעות מרוב הלחץ האדיר, נשימותיי היו כבדות וצורבות ובטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח וכתחושת בחילה איומה, ראותיי כאבו וגרוני היה חנוק, ראשי הסתחרר וקדח כמטען חשמלי טעון בגעש והייתה לי תחושה שאני רואה מטושטש, הוריי לא אמרו דבר הפעם על כך שאני נפגשת עמו אך האווירה הלחוצה והחונקת, הכה מורטת עצבים ומטלטלת הורגשה בחוזקה וקרביי להטו. הוא גם אמר שהוא רוצה לדבר עם ההורים שלי אם ויש להם בעיה עם היחסים בינינו.. חשתי כיצד אני חסרת כוחות עוד והכול נגזל לי בין הידיים, כחסרת ידיעה ודבר.. כיצד הוא ינסח את מה שיש על לבו?
שלוש נקישות נשמעו, ועוד אחת לאחר מספר שניות חטופות, נטרתי מהכורסה ובכך הבהלתי את לין והסתערתי לכיוון הדלת כזקוקה לו, לפורקן שלי, לאהוב שלי, לגבר הכה יקר מכל שהתגעגעתי אליו.. לא יכולתי לחכות לאיך שהוא יראה, והדרך הזו שבא הוא מסתכל עליי כאילו אני הדבר הכי יפה ויקר לו בעולם.. נשכתי את שפתי התחתונה ופתחתי את הדלת בעת ובעונה אחת שחיוך מטופש דבוק לי על גבי הפרצוף.
"שלום לך". חייך אליי את החיוך העקום והמושלם שלו אשר חושף את הגומה העדינה אך גם החרוטה בחוזקה שלו שתמיד נהגתי לעביר עליה יד.. דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים וכל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת עצבים, חשתי כיצד מראהו מכה בי בחוזקה, כיצד אני לוגמת, שואפת, נוצרת את כל כולו וזה מחלחל לי, חודר כה עמוק ללב ולנפש.. לבי הלם בחוזקה והייתה לי תחושה ששומעים זאת ממרחק של קילומטרים, גל של רעד מצמרר וקר גלש לכל אורך גופי והצלפות מייסרות הוצלפו על גבי עמוד שדרתי.. עולים על גבי שכמותיי ומכרסמים אותי בכרסומים מייסרים על גבי כל פיסת עור.. חשתי כיצד ראשי מסתחרר ואני פקעת אחת של עצבים ושיכרון לצדו.. התגעגעתי לזה, התגעגעתי אליו.
"היי.." לחשתי ולפתע בלי התראה הוא התנשם עמוק ופשוט חיבק אותי, הצמיד אותי אל חיקו והעביר את ידיו על גבי עמוד שדרתי, הידקתי את זרועותיי סביב צווארו בזמן שאצבעותיי הארוכות טיילו ברפרופים, פרעו את שערו.. כאילו ולמדנו להאריך אחד את השנייה.
"שלום לך עומר, היית חסר". צחקק אבי. עומר במהירות התנתק ממני ולחץ את יד אבי בחום. "מה שלומך?" הוסיף אבי בנועם.
עומר השפיל את ראשו, איפה כל המגן הקר והקשוח? "בסדר.." מלמל. "מה שלומכם?"
"הכול טוב, התגעגענו לילדה שלנו.." חייך אליו אבי.
עומר זקף את גבתו. "תראה, אני מבין שאני לא המציאה הכי טובה, אבל אם יש לך משהו לומר לי בוא נסגור זאת בחדר אחר או בחוץ ולא כאן לידה". והנה המלאך עם הסיגריה בפה שלי חזר.
"מדבר כמו גבר אמתי". שילב אבי את ידיו האחת בשנייה. "נדבר בהזדמנות אחרת, אלינור לא יכולה עוד לחכות".
"אבא..!" השתנקתי והתבוננתי בו בכעס.. הבושות שההורים יכולים לעשות לפעמים..
עומר צחקק וכרך את זרועו סביב אגני ללא כל טיפת מבוכה. "יש שעה שבה אתה רוצה שאני אחזיר אותה?" עומר שאל אותו וגרם לאבי וגם לי להיות מופתעים. "רק מכבד אותך.." הסביר עומר בלחש.
"זה בסדר, למרות הכול, תמיד היא חזרה בשלום.. תיהנו ילדים". קרץ אליי אבי וידעתי שיש לו שעת עוצר אבל הוא מוותר על התדמית הקשוחה שלו, על חוקי הברזל וחומת הפלדה שאופפת אותו אך ורק בשביל שאני אהיה מאושרת.. הוא אבא כה טוב ומדהים למרות החזות הדומיננטית שלו, אני אוהבת אותו.
עומר פתח לי את הדלת ולאחר מכן רץ לכיוון המושב שלו, לא הספקתי לחגור וכבר הוא סובב את ראשי אליו והסתער עליי בנשיקה עמוקה, רכה וכה רטובה.. צעקתי בראשי מרוב השיכרון חושים הזה, זעקה שהדהדה בכל איבריי וחרבה אותם עד עפר.. נאבדתי בתוך הנשיקה הזו והתמכרתי לטעם שלו, למגע שלו, השתכרתי והשתנקתי בעמקי נשמתי.. לבי הלם בחוזקה ונישמותי היו כה כבדות, לבי נקשרה באלפי קשרים ודמי התפרע בעורקיי, קרביי להטו וכל סערותיי סמרו.. חשתי כיצד ראשי מסתחרר וכה כואב לי כמטען חשמלי טעון בגעש רב.. נפרקתי על נשקי ונוצחתי, דמי נזל מפניי וחזי כאב וצרב, גרוני היה כה חנוק ולא יכולתי אפילו לדבר, חשתי חסרת כוחות, הקרקע נשמטה תחת מושבי והדבר היחידי שהחזיק אותי, שהייתה לו משמעות בעולמי, היה אך ורק עומר.. והנשיקה הזו, שהייתי מוכנה לתת הכול בשביל שהיא תימשך לעד.. היינו יכולים למנוע את כל הכאב לב הזה אלו ורק היינו מקשיבים אחד לשנייה ומבינים עד כמה אנו מאוהבים ומסורים.. וויתרנו מהר מידי..
ואני פגעתי בעצמי.
הידקתי אותו אליי ולא רציתי שהוא יעזוב אותי, מצדי להעביר את הערב אך ורק במכונית שלו, המכונית שכל פעם מחדש היה את המתח האפל הזה ומשהו ניצת בינינו, הוא התנשם בכבדות וכפות ידיו במעט הזיעו.. יש לי אותה השפעה עליו..
הסכר נפרץ, בכיתי. הוא במהירות התנתק ממני ואחז בפניי בעדינות, התבוננתי בעיניים הללו וחשתי כיצד אני נמסה, מתפוגגת, נמחקת עד עפר.. וכיצד אני פורקת זאת בבכי כמו ילדה קטנה.
"אלי, מה קרה חומד?" שאל ברכות ונשק למצחי.
נשמתי עמוק והצלחתי להבליע חיוך. "מי אתה ומה עשית לעומר שלי.." מלמלתי בצחקוק.
"את גורמת לי להיות אדם טוב יותר, זה מה שקרה.. את". הוא קרץ לי והעביר קצוות שיער סוררות אל מאחוריי אוזניי, הוא אחז בי בכזו עדינות כאילו אני הדבר הכי יקר ושברירי בעולם. "התגעגעתי אלייך.. למה את בוכה? מה עשיתי?"
נשמתי עמוק. "גרמת לי להתאהב בך זה מה שקרה". נאנחתי. "התגעגעתי אליך.. יותר מידי".
הוא חגר לי את החגורה בידו הארוכה וגם.. נשכתי את שפתי התחתונה הכה שרירית וגברית ולאחר מכן חגר לו, התניע את הרכב והחל לנסוע. "ניתקתי קשר עם כל העולם.." סיפר.
"רון סיפר לי.. פגשתי אותו, הוא בן דוד של אחת מחברותיי.." מלמלתי.
הוא חייך אליי. "נהנית אתן לפחות? כי אני די בטוח שהיית זקוקה לזה.."
נשמתי עמוק, מה לא ברור בכך שלא הצלחתי להבין מה הטעם לחיים בלעדיו? שהייתי זקופה לשאוף, ללגום אותו, לחוש את שפתיו על שלי.. לחוש את חום גופו שעוטף אותי.. לשמוע את קולו כשהוא מדבר אתי.. מה הוא לא מבין שאיני יכולה לתפקד בלעדיו? שהוא הדבר היחידי שעובר בראשי.. האדם היחידי שהצליח לגרום לסכר לפרוץ.. "אתה לפעמים יכול להיות כל כך מטומטם.." מלמלתי.
עיניו נקרעו לרווחה. "מה?" השתנק.
"ברור שהייתי זקוקה למעט זמן עם חברות אמתיות, אבל לא כמו שאני זקוקה לך.. לא נהניתי בכלל בשבוע האחרון או בשבועות.. לא יודעת כמה זמן עבר, אתה יודע מה הפרידה הזו חוללה בי? הרגת אותי כשנפרדת ממני". אמרתי בארסיות.
"תאמיני לי ששקלתי לקחת כדור ולירות בעצמי אחרי שיצאת ואפילו לגעת בי בקושי היית מוכנה.. הרגשתי איום, זה בחיים לא יקרה שוב מתוקה, אני לא יכול לסבול דקה בלי לדבר אתך.." הוא התנשם בכבדות, חשתי כיצד קרביי לוהטים והוא הצליח בין רגע לטלטל את עולמי.. המילים הללו חזרו שוב ושוב בראשי כקלטת מקולקלת.. אוי.. עד כמה רומנטי ומתוק הוא יכול להיות..
"אני אוהבת אותך". הטחתי זאת ולאחר מכן עצמתי את עיניי, היה טוב להוציא זאת החוצה.
הוא העביר את אצבעותיו על גבי הלחי שלי. "אני אוהב אותך.." לחש. "יותר ממה שאת יכולה לדמיין".
חייכתי אליו ועברנו את הרמזור, המילים החשובות לי ביותר בעולם, המילים שחלמתי לשמוע ממנו.. הדרך שבה הוא אמר, המבט הפגיע אך גם המאוהב קשות, אוי אלוהים אדירים, לכל הרוחות.. חשתי כיצד שמחתי עולה על גדותיה, ולבי מאיץ את דופקו, לחיי להטו בעוז וכל גופי נטען ונצרב, חשתי כיצד דמי לוהט בעורקיי וחזי מתפרה מהחור השחור.. אך לא עבר די המון זמן לפני ששאל.
"לפני שאנחנו נכנסים למסעדה, את מוכנה להגיד לי מה קרה לך? למה הלכת לבית חולים?"
נשמתי עמוק. "לא רוצה לומר.." לחשתי ושלבתי את ידיי, הוא יחשוב שאני משוגעת והנורא מכל יקרה שוב..הוא יעזוב אותי.
"אלינור, בבקשה, מה קרה?" הוא נסה להישמע נינוח אך היה מתוח וכעוס במיוחד.. והכול נקשר במבט הכובש הזה.. כיצד הוא יודע לשלב כה טוב בין שני הרגשות הללו.
אך בדיוק הגענו למסעדה וקפצתי מהמכונית. "אנחנו עומדים לדבר על זה עכשיו?" נאנחתי.
הוא שלב את ידו בידי ונשק לראשי. "ברור שלא.." מלמל.
הוא היה לבוש בחולצת פשתן לבנה ופשוטה והפעם במכנסי ג'ינס שחורים, שערו נחת על גבי טווי פניו בדרך מושלמת, ידי צרבה ולא יכולתי להתאפק והעברתי יד בשערו המשי.. אך המבט שלו, עם העיניים התכולות הללו, הצליח לפרוק על אישה על נשקה ולחרב אותה עד עפר בין רגע.. מספר נערות ואפילו נשים בנות עשרים בערך התבוננו בו לכמה רגעים.. גלגלתי את עיניי ונשמתי עמוק, הוא הגבר שלי, הוא האהוב שלי, לכו ותמצאו לכן מישהו משלכן מעוררות רחמים!
אך בתוך תוכי לא יכולתי להאשים אותן.. גם אני נפלתי וכשלתי בקסמיו, וכנראה כוכב המזל המאיר פגע בי והוא התאהב בדרך לא ברורה גם בי. "מה קרה?" שאל בלחש בזמן שנכנסו למסעדה.
"אני לא סובלת שנשים מסתכלות עליך.." גלגלתי את עיניי, הוא צחקק ודחף את אפו בשערי וגרם לגל של רטט להכות בי בחוזקה. "את חמודה כשאת מקנאת.." מלמל.
"אני לא..-" באתי להגן על כבודי אך המלצרית הקדימה אותי.
"שלום לכם, שולחן לשניים?" חייכה אלינו חיוך מאיר וקורן במיוחד.
עומר חייך אליה גם וגרם לעוד כמה מבטים להיות מופנים אליו, אני לא חושבת שמישהו מהאנשים כאן חושב שהוא גר בבית נידח בשכונת עוני.. שהוא מעשן ושותה.. שאחותו מתה והשאירה יומן זוועות מאחוריה.. שאביו חולה.. שאמו נטשה את הבית בשביל גבר אחר.. אני בטוחה שכולם מסתכלים וחושבים שהוא מגיע מבית טוב ואמיד, שהוא מטופח ויש לו הכול, רק אני נכנסתי פעם ראשונה לביתו ונחשפתי לחייו האמתיים. רק אני כבר לא רדודה עוד והעזתי לקפוץ למי התהום האפופים בערפל ולגלות את עומק המלאך שלי.
"כן, בבקשה.." הוא מלמל, המלצרית החוותה בידה לכיוון שולחן לשניים אשר היה בקצה, נשמתי בהקלה, לא סבלתי שולחנות באמצע, הפרטיות נלקחת.
המסעדה הייתה מעוצבת בסגנון כפרי, שולחנות עגולים מעץ מלא, מפת שולחן משובצת בצבע אדמדם, זוג נרות ניצבו ביני לבינו, אלפי תמונות של שדות חיטה או עשב ירקרק היו ממוסגרות ותלויות על גבי קירות המסעדה, הדלפק היה מקושת בחיטה ובחום בהיר למדי, הכול נראה כה שקט ונינוח, אדל לטפה לנו ברקע והאווירה במעט הצליחה להיראות לי כה רומנטית ונורמלית.
"ואיך את חושבת שאני מרגיש כשבנים מנסים להתחיל אתך? כמו הגבר ההוא בים?" צחקק.
זקפתי גבה. "אתה יודע שאיני מסתכלת עליהם.." מלמלתי.
"ואני מסתכל עליהם?" נסה להקניט אותי. התפריטים הוגשו לנו, לא סגרנו עדיין מי משלם, הכרתי את עומר וידעתי שהוא יתעקש לשלם, אבל הוא לא יכול גם.. "קינוח או מנסה רגילה?"
"מה שאת רוצה.." מלמל והעביר את ידו בשערו.
התבוננתי בו במבט ארוך ובוחן. "מי משלם?"
"אני". הוא ישר אמר בלי לחשוב. "למה חשבת שאת?" צחקק. "אין מצב מותק".
סגרתי את התפריט. "אני אזמין סלט יווני.." מלמלתי.
"אני פרגיות וצ'יפס, אל תגידי לי שאת בדייטה.." הטיח בי בכעס. "את נראית מעולה.. למרות שרזית גם מאוד".
צחקקתי, הקיא עובד.. אבל גם באמת הפסקתי לאכול בגלל הפרידה בנינו. "השפעה של פרידה על בנות". משכתי בכתפיי.
הוא נאנח. "אנחנו בקושי מכירים אחד את השני.." מלמל.
התבוננתי בו וקרקרפתי עקצצה, מצמצתי בעיניי. "אתה מכיר אותי הכי טוב שיש ואני די בטוחה שגם אני אותך".
"אני מדבר על דברים אהובים.." צחקק. "למשל, מה הצבע האהוב עלייך?"
התחלתי לצחוק בלי בושה. "זה מה שמעניין אותך?"
"אם אני ארצה לקנות לך משהו אני מעדיף משהו שתאהבי.." משך בכתפיו.
גלגלתי את עיניי. "כל דבר שתקנה לי אני יאהב.. אבל גם לא צריך, רק תבטיח שלא נפרד לעולם".
"אני מבטיח". חייך אליי ואחזנו אחד ביד השנייה על גבי השולחן בלי כל בושה, המלצרית הגיעה ואמרנו לה מה שאנחנו רוצים והזמנו בירה שחורה כשתייה, סוג של בירה בלי אלכוהול, כי אני עדיין קטינה.
"טוב אז הצבע האהוב עליי הוא סגול בהיר.." לחשתי. "מה שלך?"
הוא זקף את גבתו. "מה הקטע של הבנות עם בהיר או כהה, אני פשוט אוהב לבן".
עיניי נקרעו לרווחה. "באמת? אתה ממש לא נראה טיפוס של לבן.. זו מבין הפעמים הראשונות שאני רואה אותך לבוש בחולצה לבנה!"
"יש טיפוסים לצבעים?" הוא צחקק. "זה חדש לי, לבן הוא צבע רגוע ונקי, שלו , שמצליח להרגיע.. בלי המון בחירות של כהה או בהיר, כשרוצים לבן מקבלים ישר לבן, בלי שאלות מיותרות". הסביר בנינוחות.
הקשבתי לו כמהופנטת. "יש לך שאיפה מסוימת? הייתה לך?"
הוא נשם עמוק. "אף פעם לא הייתה לי שאיפה.. כי אז אם היא לא מתגשמת או נהרסת, אין אכזבות.." הוא משך בכתפיו. "אבל עכשיו השאיפה שלי היא להחזיק את היחסים האלו כמה שיותר זמן, ולהתחיל להשתפר.."
חייכתי אליו, זה כה חשוב לי, כה נגע ללבי. "להשתפר במה? בלימודים?"
"אין לי כסף לזה.." מלמל. "אבל להמעיט בשתייה, אולי אפילו יום אחד אני אפתח עסק.. יש לי כושר דיבור".
בהחלט יש לך אהובי. "אני תמיד חלמתי להיות רקדנית.. אבל ההורים שלי רק לוחצים ולוחצים על הלימודים.. זה די מבאס שהם לא תומכים בי.." לחשתי.
"אל תתני להם לשלוט בך אלינור! אם יש לך כישרון וזה באמת חשוב לך לכי על זה.. יש הזדמנויות ורגעים שלא יחזרו על עצמם, את לא הבובה שלהם, גזרי את החוטים הללו ותהיה עצמאית". הוא אמר ברוך והתקרב במעט אליי, חייכתי אליו. "כמו הרגע הזה..?" לחשתי ונשקתי לשפתיו באמצע המסעדה.
"סליחה.." מלמלה המלצרית החייכנית והמנות שהזדמנו היו מונחות בידה.
"תודה". חייכתי אליה והיא הלכה. התחלנו לאכול ולפתע שמעתי קול של נערה אשר מתקרב אלינו וקורא בשמו של עומר בדריכות. "היי עומר.. מה אתה עושה כאן?" הוא נאנח ונשם עמוק, קרץ לי וסובב את ראשו לכיון הנערה, היא הייתה בערך בגובה שלי אך הרבה יותר רזה, שערה היה זהוב ועיניה היו תכולות בדיוק כמו של עומר.. היופי שלה היה כואב והוא הכה בי בחוזקה וגרם למזלג שלי להישמט מידי, חשתי כיצד הקרקע מתפוררת תחת רגליי ואני רואה שחור, זיעה קרירה בצבצה במצחי וחשתי כיצד אני רועדת מרוב פחד ולחץ אדירים. "מי זאת..?" לחשתי.
"היי מעיין, מה קורה?" הוא חייך אליה ועדיין לא עזב לי את היד.. נשמתי עמוק, זה כה מנחם.
היא צחקקה. "אני חושבת על לעבוד כאן, אתה כנראה בדייט". היא קרצה לי.
"כן, אלינור – מעיין, מעיין – אלינור". הכיר בינינו.
מעיין חייכה אליי חיוך רך. "היא באמת יפה.." לחשה. "אני לא אפריע, נדבר בהזדמנות אחרת?"
"ברור". חייך אליה והיא הלכה, הוא חזר לאכול את הפרגית שלו אבל אני לא יכולתי לגעת בסלט, חשתי כיצד הדם נוזל מפניי וידיי מזיעות, ראשי הסתחרר.. לעזאזל, מי זו?! למה הוא לא אומר לי מי זו?!
"מה?"שאל בבלבול.
השפלתי את ראשי ונשמתי עמוק. "מי זו?"
"מעיין, מה לא שמעת?" צחקק.
נאנחתי. "די להיות מפגר, מי זו? מה הקשר שלך אתה?"
הוא מצמץ בעיניו ובמעט התרחק. "דבר ראשון, אל תקראי לי כך. דבר שני, היא ידידה שלי.. מה הבעיה?"
"אתם דיברתם עליי.." לחשתי. "אתה נפגש אתה המון?"
הוא שמט את המזלג מידו ובידו החופשית שלא אחוזה בידי שלי תחב את ידו בשערו. "כשהייתי מאוהב בך, פעם ראשונה שכך רציתי בחורה, היא עזרה לי ושפכתי בפניה סוג של את הלב.. אנחנו נפגשים מידי פעם, היא בחורה מדהימה, מה הבעיה שלך עם זה? אסור שיהיו לי ידידות? אני מבין את מאי אבל..-"
"עם מי שכבת ברור שאתה מבין, עזוב, זה בסדר.." לחשתי, הייתה שתיקה ולא יכולתי להתאפק. "היא חברה לשעבר שלך?"
"כן". הוא לחש. "אבל אין לי כלום אליה.. גם את נפרדת מאנשים לא?" שאל וזקף את גבתו.
קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה ולבסוף הרפיתי ונגסתי ביס גדול מהסלט. "לא שמרתי עם אף אחד מהם קשר, תמיד כשנפרדתי ממישהו ראיתי זאת כדבר שצריך לגמור ולא לחזור.. אפשר לומר שאתה הראשון שאני חוזרת אליו.."
הוא חייך חיוך מרוצה. "כי אני מיוחד?"
צחקקתי. "אתה באמת מיוחד.." אך זה הפחיד אותו ומיהרתי לומר. "במובן הטוב!".
"מה את אוהבת בי?" שאל במבט ארוך ונוקב, בוחן את רגשותיי שכה משתקפים על גבי הבעות פניי ורק הוא מצליח לקרוא ולראות, לדעת זאת.. חייכתי אליו. "הכול".
"את המראה שלי? את האישיות שלי? אני באמת שלא מבין מה את מוצאת בי אלינור.. אני הבן אדם הכי לא מושך אבל הכי שרוט שיש!" הוא נראה אבוד, השתנקתי והשתעלתי בתוקף, מופתעת עד כאב ודמעה אחת זלגה מעיניי.. לא מושך..?! שרוט?! הוא הבן אנוש הכי מדהים וחזק שראיתי מימיי, בנפש ובמראה.. הכול בו מושך בי.. ואני יודע שבתוך גופו השרירי הקשוח שהוא בעצם לא יותר ממסכה מעולה שיש לו לב זהב ומנצנץ שלא משתווה לאף אחד. הוא תפח על גבי והגיש לי את הכוס שלי.
שתיתי בשקיקה ולאחר מכן התבוננתי בו. "זה לא נכון.. אתה נראה טוב, מאוד טוב, אבל הגבר שבפנים הרבה יותר יפה.. למה אתה לא מאמין לי? זה כמו שאני לא מבינה מה אתה מוצא דווקא בי!"
עיניו נקרעו בהפתעה והוא שתה במהירות מהבירה השחורה שלו. "הייתי בטוח בהתחלה שאת תברחי ממני ולא תדברי אתי יותר מאותו הערב שהלכנו למועדון, אבל בכל זאת נפגשנו בפארק.. כשהתקשרת אליי עזבתי הכול, את הבחורה הראשונה שלא וויתרה וברחה ממני.. וזה מה שגרם לי הכי לאהוב בך.."
חייכתי אליו ונשמתי עמוק. "כאילו הגורל רוצה שכך נהיה.." לחשתי.
"הגורל אוהב אז לסבך אותנו לא?". קרץ לי, צחקקתי ואכלנו חולקים כמה רגעי שתיקה. לפתע נזכרתי במשהו חמור. "מה לגבי הנערים האלו שאתה חייב להם כסף? באותו היום בים".
"זה בסדר.. בשבוע וחצי שלא דברנו הייתי מסתגר בבית כל יום ובערב מתפרק.. מנסה לפחות, רק רציתי לצאת מכל הסיבוכים שלי כי כשאני אראה אותך, הכול יהיה חלק וטוב".
"מה שלום אבא שלך? אני מתגעגעת אליו.." חייכתי, הוא גחך והעביר יד בשערו ונשם עמוק נאנח במושבו וסיים את הפרגיות שלו. "הוא בסדר, די כעס עליי אחרי שהלכת.. לא הפסיק לומר 'עד שיש לך בחורה טובה אתה נותן לה ללכת' ". חכה אותו, צחקקתי גם אני.
"כשאתה לוקח בחורה לדייט, מה אתם עושים?" שאלתי בחצי חיוך.
הוא זקף גבה. "רומנטיקה, דייטים, זה לא הקטע שלי.. אולי רק פעם אחת עשיתי זאת וזה היה ברחוב שליד הבית שלה.. כשהייתי בת 15 בערך.." מלמל והרהר בינו לבין עצמו. "את סוג של דייט ראשון רציני".
מצמצתי בעיניי ושמחתי עלתה על גדותיה, לבי הלם בחוזקה. "תודה.. הכול מדהים כל כך".
"מה את עושה בדרך כלל?" הוא שאל בחצי חיוך כשסיימתי את הסלט שלי.
שלבתי את ידיי והרגע שחכתי לו הגיע. "בדרך כלל החבר שלי מזמין אותי לרקוד". קרצתי.
הוא נעמד בין רגע, וגרר אותי לכיוון רחבת הריקודים המצומצמת שרק שלושה זוגות רקדו בה. "בואי נרקוד.. בואי נסתגר בבועה שלנו.."
הוא גם מרגיש את הבועה הזו? שאפילו לא חברה לשעבר מסוגלת לפוצץ? שאפילו לא חתיכת וורידים, אלכוהול או סמים? שאפילו לא משפחה? הבועה אשר הכוח שלה זה האהבה האדירה חסרת הגבולות אשר קושרת בניניו, וכשהוא אחז במותניי וקרב אותי אליו, חשתי כיצד אני נצרבת וזה מחלחל לי כה עמוק, כרטט חשמלי עז, קרביי להטו וכל שריריי התקבצו בפעם אחת מורטת עצבים, לבי הלם בחוזקה ודמי התפרע בעורקיי, חשתי כיצד אני מסתחררת וגל של רעד וצמרמורת קרירה מכה בי בחוזקה, הנחתי את ראשי על החזה שלו ופשוט נתתי למוזיקה הזו להוביל אותנו.. בכל צעד שעשינו, היינו מתואמים, ידעתי שנועדתי לגבר הזה.. צורת גופנו תואמת, הדרך שבה שפתינו זזות האחת בשנייה.. אוי אלוהים אדירים.. בטני נקשרה באלפי קשרים והייתי קצרת נשימה, חזי וראותיי צרבו והכול נראה לי כה מושלם וטוב.. הוא העביר את ידיו בליטופים קטנים לאורך האגן ועמוד שדרתי.. מותיר בעקבותו הצלפות מייסרות וחמות ואלפי כרסומים.. זעקתי בראשי שלא יעזוב אותי, שדבר לא יפסיק.. התמסרתי לו והטלתי את עצמי בין ידיו וכה סמכתי על זה.. אהבתי אותו אהבה שעברה את כל הגבולות הקיימים של שנינו.
הוא הניח את סנטרו על גבי קצה ראשי ושאף את ריח שערי, הידקתי את האחיזה בו..
למרות שהמערכת יחסים הזו הייתה לא מתאימה לשנינו, למרות כל האנשים הכי קרובים רצו להפריד בינינו, למרות שזה היה כה כואב, כה קשה, פוצע נפשית ופיזית.. הנה אנחנו עכשיו, נאבדים, שואפים ולוגמים האחד את השנייה.. ולא מוכנים או רוצים לעזוב.
חשתי חסרת אונים, כעש שנמשך לעמקי האש היוקדת.. ונשרפת. כבר נשרפתי. ואני מוכנה רק עוד ועוד.

• פרק י"ח •

עוד חודש של זוגיות נפלאה וטובה עבר, אני למדתי בזמן שעומר לא הפסיק לנשק אותי בצוואר או בלחיים, לפעמים במעט כעסתי עליו כי פשוט לא יכולתי להתרכז כשהוא עושה זאת, הוא חבק אותי מאחור ופשוט התבונן בי לומדת כמוקסם. או שאחרי העבודה שלו הלכנו ביחד לביתו ולאחר מכן לבר קטן ונחמד, אתמול עשינו ביחד פיקניק והוא נסה במשך חצי שעה ואולי יותר להסביר לי כיצד משחקים כדורגל ולבסוף פשוט חבקתי ונשקתי אותו והבועה חזרה על גבי המחצלת הקטנה שגנבתי מהוריי. עדיין לא ספרתי לו שחתכתי ואני גם לא הולכת לספר.. כי הוא ינטוש ויעזוב אותי, בזה אין עוד שאלות. הוא לא מבין למה אני תמיד עם חולצה ארוכה בזמן שהוא עם גופייה ומכנסי ג'ינס רופפים אשר מגיעים עד הברך עם קרעים.
"אלי, חמודה, את משתפרת. גם הפסיכולוג בישר לי בשמחה שאת מתקדמת יפה ואני ואבא חשבנו על לפצות אותך". הודיע לי אמי בהתרגשות והתיישבה ממולי על גבי שולחן האוכל, חדלתי מלאכול והתבוננתי בה בחצי חיוך. "כן אימא?"
"חשבנו שאולי תיקחי במעט הפסקה מהלימודים ומהכול ותיסעי עם חברה לשלושה ימים באילת, אנו מאגנים את המלון וגם נביא לך כסף.. מה את חושבת?" כשהיא אמרה זאת כל מערכותיי נדלקו וישר חשבתי על עומר. "חייב חברה?" לחשתי.
"אני לא בטוחה שאביך יסכים לך לישון באותו חדר עם עומר.." מלמלה אמי ונראתה במעט אבודה, התבוננתי בה ברכות וידעתי שאני חייבת להזכיר את התקופה הכואבת. "אימא, ישנתי אתו באותה במיטה, ולא עשינו כלום".
"באמת?" היא קפצה במקומה. "אני לא מאמינה לך.."
"אימא יש לי כבוד עצמי, אני מחכה עם זה.." לחשתי וקשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה, 'השיחה' לא תחזור על עצמה שוב.
"והוא לא..-" היא שאלה בזהירות, עיניי נקרעו לרווחה ורצתי להגן על הגבר המתוק שלי שמכבד אותי, למרות שאנו יוצאים כבר בערך שלושה חודשים תמימים ואם הייתי בחורה אחרת כבר מזמן זה היה קורה.. אבל אני זו אני והוא אוהב אותי. "אימא הוא מכבד אותי! כשאמרתי לו לא הוא הקשיב וחייך אליי,למה את לא סומכת עליו? הוא הפסיק עם כל השטויות שלו בשבילי ואפילו נתק קשר עם כמה מהחברים שלו.. זו יכולה להיות הזדמנות מדהימה להחזיר לו!" נאנחתי.
"כן.. את צודקת מתוקה, בסדר, אני אדבר על כך עם אביך היום בערב.." היא מלמלה ובדיוק הטלפון שלי צלצל. "תעני לו". היא הרימה ידיים וצחקקה.
הייתי בטוחה שעומר יתקשר אליי ויאמר שהוא יכול עכשיו להיפגש או סתם לדבר כי הוא סיים לעבוד, אבל כשראיתי שהנמען זו לין החיוך ירד. "זו לין.." מלמלתי בלחש ועניתי. "כן לינוש?"
"היי אלינור… סיימתי עכשיו את הבית ספר בגל החזרות.. את יכולה לבוא לקחת אותי?" היא לחשה, קולה היה צרוד ופגיע עד כאב, נמלאתי דאגה ופחד ופשוט נטרתי ממקומי. "אני עכשיו באה מתוקה". אמרתי בדריכות וניתקתי.

ראיתי אותה יושבת על גבי המדרגות בכניסה לבית הספר, ראשה טמון בין זוג כפות ידיה וים של דמעות זולגות מעיניה.. התכווצתי במושבי, מראיה היה מייסר וקורע לב, חשתי כיצד דמי נוזל מפניי ולבי מתכווץ בכאב, עוד רגע וגם אני בכיתי אבל הייתי חייבת להיות חזקה בשבילה. "מה קרה?" רצתי אליה וחבקתי אותה, מצמידה אותה אל חיקי.
"ירון הדוחה הזה..!" היא פלטה ברעד ונראתה כה שברירית, התאבנתי במקומי, בלעתי את רוקי וזה צרב.. למה דווקא הוא? האח של הגבר האהוב שלי? "מה הוא עשה?" שאלתי בלחש.
"הוא החליט שנמאס לו ממני ובלי אפילו להיפרד כמו שצריך הלך לנשק משהי אחרת.. איזה כלב!" היא הגביהה את קולה והשנאה הדהדה בו.
נשקתי לראשה. "אולי עובר עליו משהו? אולי משהו קרה? את יודעת שאביו חולה.. אני בטוחה שזה לא קשור אלייך, יש לו עיניים, את מדהימה לני, אל תדאגי ככה זה בנים, רק אחרי זה לומדים להעריך אותך.." פלטתי במעט כעס, כן, בהחלט נכון.
"אני לא בובה שלו, שילמד מהר יותר! להעריך..!" היא התבוננה בי בכעס. "למה את מגנה עליו?"
עיניי נקרעו לרווחה והבלעתי חיוך, אני לא סובלת לתת עצות, זה אף פעם לא טוב ואני מוצאת את עצמי בוחרת צד. "אני לא בעדו, אתם זוג לא אויבים, חכי כמה ימים ובהזדמנות תדרשי לדעת מה קרה, זה מגיע לך!"
"זה ממש מביך, כולם יצחקו עליי! אולי הוא יזמין אותי לדייט כמו שעומר הזמין אותך.." רק כשהיא אמרה את שמו חייכתי, היא שמה לב לכך כנראה וגלגלה את עיניה, נשמתי עמוק ונסתי להתרכז. "אני ועומר לא דומים לך ולירון, תאמיני לי שהוא מטורף עלייך הילדון הזה, ולמה מביך? אם את באמת אוהבת אותו לא יהיה אכפת לך ממה שכולם אומרים וחושבים, אכפת לך רק ממנו ואיך להחזיק את המערכת יחסים הזו".
היא הצליחה גם להבליע חיוך. "את צודקת.." מלמלה.
קרצתי לה. "אולי נעביר את אחר הצהריים בגלידה ובסרט קומדיה? מה את אומרת?"
היא צחקקה. "נשמע לי טוב.. את אחות מקסימה, אני אוהבת אותך". היא חבקה אותי חזק והמיסה אותי בין רגע.

בערב התיישבנו כולנו יחדיו ואכלנו עוף ואורז וגם המון סלטים. "דיברתי היום עם אבא שלך.." פתחה אמי, הזדקפתי במקומי, לא יכולתי לחכות עוד. "ו..?" העצתי בה.
"אני דואג לך ילדה". אבי ענה במקומה. "אבל אני גם סומך עלייך, בכל הלב, ואני רק רוצה שתחייכי, הרווחת זאת ביושר.. עכשיו הגיע הזמן לראות איך חינכתי אותך.."
"אז אתם מסכימים?!" קפצת במקומי, מעיפה במעט אורז על לין, היא התבוננה בי ועקמה את אפה ברוגז, שלחתי לה נשיקה פייסנית והיא חייכה.
"כן, אנחנו מסכימים". חייכה אליי אמי. "אני כל כך מאושרת לראות אותך מאושרת!" היא קראה.
התרוממתי מהשולחן. "מתי? אני חייבת לומר לו".
"עוד יומיים..!" קרא אבי באושר.
חזרתי להתיישב. "זו התראה קצרה מידי אבא.."
"בואי נראה אם הוא מוכן לדחות הכול רק בשביל שלושה ימים אתך". קרץ אליי.
גלגלתי את עיניי, ברור שהוא יכול. נשקתי ללחי של כל אחד מהם ורצתי לחדרי, חייגתי אליו במרץ בעת שכבר פתחתי את הארון לרווחה והוצאתי משם מזוודה, לפעמים אני באמת חושבת שאני חיה בסרט.
"אהובתי". שמעתי את קולו הגברי והממיס שפרק אותי על נשקי, פשוט נפלתי במקומי וקברתי את ידיי בשערי, נשמתי עמוק ונסתי להשתלט על דפיקות לבי. "אהוב שלי, יש לך שלושה ימים פנויים?"
"אתך תמיד". הוא צחקק. "למה?"
נשענתי על גבי מיטתי והתבוננתי בתקרה. "עוד יומיים אני נוסעת לאילת, זו הפתעה בעיקרון על כך שאני מתנהגת יפה.. וההורים שלי מסכימים שתבוא אתי לשם, מה אתה אומר?"
"וואו זה מדהים אלי! אבל מי ישלם זאת? ההורים שלך?" הוא שאל במעט לחץ.
נשפתי על גבי מספר שערות שנחתו על גבי עיניי. "כן, ברור".
"לא נעים.." הוא מלמל. "אולי אני יתחלק במחיר".
גלגלתי את עיניי. "הם כבר סדרו הכול עומר, אתה רוצה או לא?"
"ברור שאני רוצה!" הוא נשמע נלהב.

***

נכנסנו לחדר במלון, תיק גב היה נשוא על גבי הגב שלי בעת שעומר החזיק שלוש מזוודות, הוא לבש גופייה בצבע אפור הדוקה למדי, כפכפים ומכנסי ג'ינס משופשפים שהגיע לו עד הברך ובמעט הבליטו את בגד הים הירוק שלו.
הייתה מיטה אחת שהיה אפשר להפריד אותה, הקירות היו אדומים והרצפה הייתה מעץ מלא ובהיר, השידות היו לבנות וכל הנורות הלבנות דלקו, היו זוג כורסאות לצד המרפסת בצבע שנהב וזה הרגיש לי כאילו אנחנו זוג שכבר שנים מכיר ופשוט הולך ביחד לחופשה בבית מלון.
או כמו ירח דבש.. המחשבה הזו גרמה לסערה של פרפרים והתכווצתי במקומי, נשכתי את שפתי, אנו כה רחוקים מזה.. ואם לא נחזיק עד הרגע הגורלי הזה? המחשבה הזו כה העציבה אותי והעדפתי להדחיקה וליהנות מהרגע הזה, על מנת רק לזכור ולנצור אותו.
"אז, מותק, רק את ואני". קרץ לי וחבק אותי מאחור בזמן שזרק את המזוודות על גבי הרצפה והסתער עליי בנשיקה מטריפת חושים, התמסרתי וזרמתי עם הנשיקה האהובה הזו ורככתי את אפי באפיו, ידינו אחזו אחת בשנייה בחום..
"רוצה ללכת לבריכה?" שאלתי בחצי חיוך.
הוא זקף גבה ונראה אומלל. "שכולם יסתכלו עלייך? אני שונא את זה.."
זרקתי עליו כרית והוא התבונן בי משועשע, חייכתי מהיזכרון של מלחמת הכריות שערכנו בביתו מלפני חודש.. כה המון זמן עבר אבל זה כלל לא מורגש. "וכשכולן יראו את הקוביות שלך זה כן יהיה טוב?"
"אז בואי נסתגר ונשאר כאן..-" הוא מלמל אבל מיהרתי לקטוע אותו, אנו חייבים לשים סוף לכל משחקי הקנאה האלו. "אתה שלי, אני שלך, בוא נהנה מזה ונתן לכולם לקנא בנו". קרצתי לו.
המילים שלי כנראה נשמעו לו טוב והוא פשוט הכניס את המפתח לתיק הבריכה הקטן, כרך זוג מגבות סביב כתפיו ורץ איתי לכיוון המעלית.
למרות שהיינו מוקפים בשלושה ילדים קטנים וקופצניים למדי ובזוג הורים מותש אך שמח ואוהב, המתח והמשיכה, כאש להבה אשר הלמה בין שנינו, כמטען החשמלי הקודח והמטריף חושים, הכה ממכר ומשכר, לבי הלם בחוזקה וזה חלחל לי עמוק.. שפתי במעט רעדה וכפות ידיי הזיעו.. דמי נזל מפניי וקרביי להטו.. ההשפעה שלו עליי.. ההשפעה המתוקה שאני כה אוהבת..
הוא אחז בידי והתבונן בי במבט ארוך ואוהב, ולחש לאוזני. "את גם..-"
"כן". חייכתי אליו ונשקתי ללחיו, הזוג הורים התבונן בנו ונאנח ובדיוק הדלתות נפתחו לרווחה, ריח הכלור של הבריכה צרב את אפי אך זה כלל לא שינה לי, התהלכנו יד ביד אך הוא עזב אותי על מנת לסחוב זוג כיסאות שיזוף מתקפלים והעמיד אותם בצל מתחת למטרייה הגדולה אשר עשויה מקש.
הנחתי את התיק בריכה בנינו והתחלנו להוריד את הבגדים, משכנו לכיווננו מספר זוג עיניים שהתעצם, נשפתי בכעס, הרוב נשים.
עומר התעלם מכך ונעמד בזמן שהתבונן בי, חשתי חשופה ושהוא רואה דרכי.. אך לא התביישתי ממנו, חשתי חופשייה ומשוחררת לצדו, הוא גרם לביטחוני העצמי להתגבש ולכל הפחדים להתפוגג מלבד פחד אחד וזה אך ורק כרוך בו..
התבוננתי בו, בגבר היפהפייה שלי, שקרני השמש רצדו בעיני התכלת הנדירות והכל כך מהפנטות שלו, שערו היה במקצת פרוע ואהבתי לבלגן אותו כל פעם מחדש, אהבתי להחזיק בידו, אהבתי לנשק אותו מול כל העולם בידיעה שהוא שלי, ושאין לי כל סיבה במעט לחוש נבוכה..
הוא אחז בידי ובמקום קפיצת החלומות המשותפת לבריכה הוא זרק אותי, צווחה נפלטה מפי ועוד לפני שעליתי עם הראש למעלה מצאתי את עצמי בין זרועותיו כנסיכה, והוא באמת הנסיך שלי. הוא השפריץ עליי במעט מים ולאחר מכן חכך את מצחו במצחי ולא הסיר את עיניו ממני.
כרככתי את זרועותיי סיב כתפיו ורק תיארתי עד כמה אנחנו מושלמים, אך פלאש של מצלמה הרס את הרגע, הסתובבנו בדריכות והצלם של המלון חייך אלינו. "אתם נראים מדהים חברים, אני אשמח להעמיד תצלום שלכם באחת הדוגמאות".
חייכנו במעט מבוכה ולאחר מכן עומר חייך אליו. "צלם, כמה זה עולה?"
"רק בגלל שאתם חמודים תבואו אליי היום בערב ואני אעשה לכם הנחה".
התבוננו אליו ונסנו לחייך את חיוך המיליון דולר המאיר ביותר, אחרי הכול, אנחנו דוגמא לראווה לא?
לאחר שהוא הלך הרשיתי לעצמי לחזור לרגע המתוק שלנו, לבועה החזקה והלוהטת שרק גדלה מיום ליום, הוא נשק לי נשיקה חטופה ולאחר מכן הקפיץ אותי למעלה, עוד צווחה נמלטה מפי, כשנחתי חזרה למים השפרצתי עליו והטבעתי אותו במקצת, כמובן שכשלתי כישרון חרוץ אבל לפחות נהניתי מהחיוך הממיס שלו בעת ובעונה אחת שאני פורעת את שערו, הוא גם השפריץ עליי במעט וגררנו בעקבותינו עוד כמה נערים ונערות משועממים למדי, לאחר דקות חטופות הוא גרר אותי הרחק מההמון, מסמר את גבי לקיר הברכה ולטף את פניי. "את כל כך יפה.. תודה".
"על מה?" חייכתי אליו.
הוא התבונן בי במבט מיואש. "על הכול.. על המלון, ועל כך שאת עדיין נשארת אתי".
כרככתי את רגליי סביב אגנו והוא תחב את ידיו בשערי, הוא היה כה קרוב אליי, חשתי את עורו אשר משתכשך עם עורי החשוף והצונן, עצמתי את עיניי וחשתי את מגע שפתיו על שלי, העמקתי בנשיקה, היה לי עוז, הייתה לי סיבה.. רציתי כל כך את הנשיקה הזו, רציתי כל כך להישאר אתו כאן כך, כשאנו אוהבים, כשטוב לנו.. שנדמה שכל הבעיות נפתרו, ידעתי שעכשיו הזוגיות הזו אך ורק תלויה בנו, בלתי אפשרי להשתמש בתירוץ ההורים או החברים, זה מפחיד אך מלהיט ומרגש בטירוף.. לבי הלם בחוזקה וחשתי חסרת אונים, כאילו וסרט נכרך סביב אגני ורק מקרב אותי, מושך אותי אליו, כל איבריי התפוגגו ונחרבו עד עפר, אבדתי את הסביבה בה אני חיה, אבדתי את חוש השמיעה, אבדתי את עצמי בנשיקה הכה ארוכה ומתוקה הזו.. הרגע הזה נועד אך ורק לי ולו.

יצאתי מחדר המקלחת מותירה שובל מים קל מקצוות שערי הנוטפות מים, התהלכתי והתיישבתי על גבי המיטה בעת שסרקתי את עצמי מנסה להשתלט על הקשרים עקב הכלור המעצבן, רק תיארתי לי כיצד עומר מסתדר יפה מאוד עם שערו המשיי והלא כל כך ארוך.. נחרתי נחירת בוז, לחיי היו סמוקות והייתה לי תחושה שבמעט השמנתי מההמבורגר והצ'יפס שאכלנו במזנון שברכה.
הייתי לבושה בצבעים האהובים עליו כי רציתי שהוא יאהב אותי בכל צורה.. לבשתי ג'ינס צמוד ולבן, חולצה לבנבנה ארוכה בעלת מחשוף בגב ונעלי סירה סגלגלות, הוא יצא מחדר ההלבשה שלו, שערו כבר היה מיובש והייתה לי תחושה שהוא סיים כבר את המקלחת.
הוא היה לבוש בחולצת פולו בצבע סגול עדין למדי, מכנסי ג'ינס שחורים ונעלי ספורט במעט בלויות, צחקקנו אחד לשני והבנו את האירוניה, כנראה שהיה שווה לגלות את הפרט הזה.
"איפה היית?" שאלתי בזמן שהוא התיישב לצדי וחטף את המברשת מידיי מסמן לי להסתובב, סובבתי את גבתי כך שפניי מופנות למראת הקיר הגדולה, ראיתי את המלאך המתוק שלי והאהוב מכל על הנוף המאיר של אילת.. בלעתי את רוקי, הוא מסרק אותי. הכול היה כל כך שקט ולאט, כל כך עדין ונעים, חשתי כיצד קרקרפתי מעקצצת ודמי נוזל מידיי, קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה מנסה להשתלט על הלחץ ועל הרעידות המטריפות, שמי נזל מפניי וקרביי להטו, לבי הלם בחוזקה ואלפי הצלפות מייסרות הצלפיו במורד עמוד שדרתי, הייתה לי תחושה בחילה איומה אך גם משכרת וחשתי כיצד אני רק רוצה להשעין את הראש שלי עליו.. אלוהים אדירים, הוא מסרק לי את השיער! למה אני כל כך נרגשת והוא נראה כל כך נינוח? הצצתי בו עוד מבט, המסכה הקשוחה שלו.
"קניתי את התמונה שלנו.. את עשרים דקות בערך התקלחת.." מלמל בהתפעלות.
נחרתי נחירת בוז. "יש גרוע יותר". לחשתי. "כמה היא עלתה?"
"זה משנה?" דגדג את גבי, גל של רעד גלש בי וקפצתי במקומי.
"כן, זה משנה לי". שלבתי את ידיי בכעס אך הרפיתי, די לכעוס אלינור! נסתי להטיף בעצמי. הסתובבתי אליו כשהוא גמר במלאכתו. "תודה.." מלמלתי.
"יש לך שיער רך ויפה.." החמיא לי וגרם לי רק יותר להסמיק. "בכל מקרה, היא עלתה ארבעים".
מצמצתי בעיניי. "אבל היינו יכולים להתחלק חצי חצי בסכום..-"
"כבר שלמתי, אין מה לעשות, עכשיו את עומדת לעשות סיפור מעשרים שקל שיכולתי לשלם או לא?"
נשמתי עמוק. "מצטערת.."
הוא חייך אליי. "אז, מה חשבת לעשות מתוקה?"
"יש לי המון רעיונות.." מלמלתי וקרצתי לו, הוא במעט נרתע אך עדיין נשאר במקומו, מביט בי במבט נוקב וארוך, בוחן כל תנועה והבעת פנים שלי. "את.. את רוצה..?"
עיניי נקרעו לרווחה. "לא, לא לזה התכוונתי!" אך זה חלחל לי כה עמוק בשיכרון חושבים מטריף ומהפנט, מכשף.. בתוך עמקי נשמתי היה חלק אפל ומושלם שרצה זאת.. שכה רצה.. הנה אנו כאן, רחוקים מהחברים והמשפחה, בחדר סגור ומפואר למדי, אנו יכולים לאהוב ללא כל תנאי וגבול.. לפתע זה הכה בי בחוזקה והשתנקתי.. הוא רוצה זאת. "יש את הכדור שעף לשמים שמעולם לא עשיתי ואני מאוד רוצה, נוכל גם לרקוד בטיילת ולקנות.. בוא נלך לטיילת!". קפצתי.
הוא צחקק אך עדיין במעט נראה מתוח. "בסדר, אבל יש לי בשבילך משהו לפני שנחזור עייפים ומסוחררים.." מלמל ושלף שקית מהתיק.
אחזתי אותה בידי והתבוננתי בו בשאלה. "פתחי". ציווה עליי בנועם, חייכתי אליו, קשוח שלי, פתחתי את השקית לרווחה, הייתה שם תיבת נגינה, פתחתי את התיבת נגיעה בעת שסובבתי את הקפיץ.. היא הייתה תיבת עץ פשוטה למדי אך הבלרינה שהשתקפותה נגלית במראה שנתה את כל התמונה, בלרינה בעלת שמלה תכולה ונעלי פוינט וורודות הסתובבה במעגלים על רגל אחת, המוזיקה הייתה כה מלטפת והצליחה להשרות בי במעט שקט ושלווה. "אני הולכת לפסיכולוג.." לחשתי.
"למה?" הוא השתנק.
התבוננתי בו ברעד. "תודה אהוב שלי, בוא נלך עכשיו לבלות".
"את לא מספרת לי כמעט כלום.." הוא מחה.
נשכתי את שפתי התחתונה. "מחר, בסדר?"

כשהגענו לטיילת הוא בחר לי חולצה שכולה צבועה בצבעים של ארצות הברית, בדיוק הטעם שלי. אני בחרתי לו כובע מקושקש ודי גדול בצבעי הסגול והשחור וגופייה בצבע תכלת שאיכשהו במקצת הצליחה להשתוות לעיניו, הלכנו יד ביד ועומר משך אותי לכיוון דוכן קטן שבו אפשר לקעקע קעקוע חינה, הוא התיישב ואני התיישבתי לצדו, הוא עדיין לא עזב את ידי, בדיוק כמו הדייט הראשון שלנו. המחשבה הזו העלתה לי חיוך. בדוכן היה אפשר לבחור אותיות ולאיית שם מסוים.
עומר לפתע פשט את החולצה שלו וחבורת בנות בגיל שלי בערך פשוט עצרה במקומה בפה פעור והיה נדמה לי שמשהי אחת עומדת לשלוף את האייפון המנצנץ שלה ולצלם אותנו, באמת, מעט כבוד עצמי שישמרו לעצמן למרות שלא יכולתי להאשים אותן.. גם אני נפלתי וכשלתי בקסמיו, וזו הנפילה הטובה ביותר בחיי, החלטתי לסמן את השטח שלי וכרככתי את ידיי סביב שרירי ידו, הן פלטו אנחה והלכו משם.
הוא הצביע על החזה שלו. "אני רוצה כמה שיותר קרוב ללב את האותיות א-ל-י-נ-ו-ר " באותו הרגע ששמעתי זאת לבי האיץ את דופקו וכל מערכותיי דלקו, חשתי כיצד דמי נוזל מפניי ועוד רגע ודמעת התרגשות בוגדנית תזלוג. "באמת..?" לחשתי.
"כן, קרוב ללב שלי ולנשמה". חייך אליי, הנחתי את ראשי על גבי שכמו, כאילו והמקום הזה נוצר אך ורק בשבילי, אני יודעת שנועדנו להיות ביחד, צורת הגוף שלנו מפוסלת בהתאמת מושלמת, שפתנו מרחפות האחת על גבי השנייה בלי שום התנקשות שיניים, ידינו משתלבות האחת בשנייה.. שנינו נמשכנו האחד לשנייה ממבט ראשון, אך גם לאחותו הגדולה קוראים כך, וזה הדבר היחידי שכואב לי, אהיה מוכנה לשנות את שמי למענו והוא יודע זאת. "אבל גם לה קוראים כך.." לחשתי.
הוא ידע למי אני מתכוונת וחייך אליי. "וגם אותה אני אוהב למרות הכל, אפשר לומר שזה כמו להרוג זוג ציפורים במכה אחת לא?" קרץ לי.
"פחות או יותר.." רפרפתי בזרם של נשיקות על גבי צווארו וכרסמתי במקצת את הכתף שלו, חסרת מבוכה כי אין למה.. הוא שלי, הוא אוהב אותי, והוא עומד לקעקע זאת לצד לבו.. יש הפצרת אהבה יותר חזקה מזו? "אני שוקל לעשות קעקוע אמתי כזה.. למרות שאני לא זקוק לזה בשביל לזכור אותך".
"אתה לעולם לא תשכך, לא תהיה לך סיבה אהובי.." חייכתי אליו. "אני רוצה קעקוע..-"
"לא על החזה!" השתנק עומר.
גלגלתי את עיניי. "על גבי הכף יד שלי עם האותיות ע-ו-מ-ר".
"על כף היד שלך?" זקף את גבתו המושלמת והחיוורת כצבע שערו המשיי.
הוצאתי לו לשון. "אני תמיד לצדך ואתה תמיד לצדי".
"מקורי". נשק לקצי ראשי.
לאחר חצי שעה של שקט בזמן שכל אחד קועקע עומר שלם עליי ואני עליו והלכנו משם, הוא אחז בידי, בדיוק היכן ששמו מקועקע שם, כמובן שהוא החזיר את החולצה, מספיק לי מה שקרה בברכה.
לאחר מכן הוא קנה לי צמיד שהוא אהב לרגל, צמיד עם לבבות קטנים בצבע כסף עדין, לא נוצץ מידי ורגוע, בדיוק כמו שאני אוהבת. החלטתי להגשים את חלומי והפתעתי אותו בזוג שרשראות של חצי לב.
"אנו חייבים להיות קיטשים?" הוא נחר נחירת בוז בעת ובעונה אחת שסגר לי במיומנות את הסוגר מאחורי גבי. חשתי את נשימותיו ושאפתי אותן עמוק..
"תמיד חלמתי שיהיה לי חבר מושלם לחלוק עמו את זה.." משכתי בכתפי.
הוא צחקק. "את ילדותית ואני אוהב זאת, שיהיה, אני אתפשר בשבילך". מלמל בזמן שעליתי על גבי קצות אצבעותיי וברישול מוחלט שערך שלוש דקות אם לא יותר הצלחתי לסגור לו את הסוגר.
"אנחנו לא צריכים זאת.. אבל אם את אוהבת". הוא חייך אליי.
קפצתי במקומי. "אני יודעת שלא, אבל בכל זאת.. חלום. עכשיו בוא נמהר לתפוס תור בכדור".
"אף פעם לא רציתי את הכדור הזה.." מלמל בזמן שהצביע על גבי הכדור.
התרחקתי במקצת. "חמוד, אם אתה לא רוצה אז לא צריך".
"זה בסדר, אני רוצה עכשיו כי את רוצה גם". נשק ללחיי ורצנו לכיוון התור לפני שאהיה עמוס, אני עמדתי מחכה לו בעת שהוא הזמין זוג כרטיסים שגם בהם התעקשתי על חצי – חצי.
חשתי שהוא מתפשר אתי על יותר מידי דברים, גם אם וזה שולי וכה רציתי לגמול לו בחזרה, להראות לו שאני מוכנה לתת לו ולוותר לו על הכול.. שאני מוכנה להתמסר לו ולבלות 27 שעות ביממה אך ורק אתו. וידעתי את הדרך הזו אבל גם פחדתי ממנה באותה מידה שהשתוקקתי לה..
היה ברור, לשכב עמו.
כשהגיע תורנו כעבור עשר דקות בערך עלינו במדרגות המתכת והתיישבנו בכיסאות, עצמתי את עיניי וחשתי את המתח ההולם בעוז.
"את בטוחה?" הוא צחקק.
"כן, ברור!" פלטתי בקול חנוק. "אל תעזוב לי את היד.."
"לעולם לא". הוא הטיח זאת ברצינות ושבר את הצחוקים, אבל אהבתי זאת. שהוא יודע מתי להיות רציני ומתי לא..
בדקנו מספר פעמים. "אל תדאגי יפהפייה זה בטוח". קרץ אליי אחד המפעילים.
"זה שאני קשור לא אומר שאיני יכול..-" פלט עומר בכעס.
עיניי נקרעו לרווחה. "בהצלחה לנו!"
הספירה לאחור החלנה ואנו ספרנו יחד עמם, חשתי כיצד אני עומדת להתפוצץ במקומי והפכתי לפקעת אחת של עצבים. "עומר, הידיד שלי נהיה אישי לגביי..-"
ואז בדיוק הכדור עף לשמיים, עומר אחז בידי חזק ולא הרפה, פערתי את עיניי ולא הסתכלתי על נוף, ראיתי רק אותו, הוא גם התבונן בי, לפעמים מציצים על הנוף המסחרר סביבנו, כיצד אנו על גג העולם הנשמט תחת רגלינו ועדיין ביחד ומחיכיים וצוחקים, אוחזים אחד לשני ביד.. ומאהובים בטירוף.

"טוב אולי הבירה יתר הייתה רעיון רע.." מלמל עומר בזמן שקרס לחדר בעת שאני גוררת אותו, צחקקתי. "לפחות רקדת לא רע".
"אני תמיד רוקד לא רע!" הוא עקם את פניו.
נחרתי נחירת בוז. "תודה על הערב הזה.."
"את עייפה?" הוא לפתע לחש.
התאבנתי במקומי, צמרמרות כרסמה את כל כולי וחשתי כיצד אני נאבדת. "לא". לחשתי גם.
"את רוצה להפריד את המיטות?" הוא במעט הגביהה את קולו המורט עצבים והצרוד, הכה גברי וה..סקסי הזה.
"לא, אתה רוצה?"
"ברור שלא.." צחקק. "אז את לא עייפה, אין לי חשק לרדת למסיבה שלמטה.. אולי מחר, מה את רוצה לעשות עכשיו?"
"אולי סתם נשכב בשקט.." לחשתי וחלצתי את נעליי ונשכבתי לצדו, הוא כבר הוריד את נעליו ואת גרביו אשר לא הדיפו ריח כה רע.
הייתי חבוקה בזרועותיו, ראשי קבור בחזהו בזמן שאפו בשערי, הרגע הזה נראה לי כה אינטמי וקסום, ובלי ששמתי לב חשתי כיצד ידו נעה במעלי גבי, בליטופים איטיים שצרבו אותי.. הצלפות מצמררות הצליפו בי בחוזקה.. הוא לא היה כל כך שיכור.. גם אני לא כל כך.. היינו בסדר.
העברתי את אצבעותיי ברעד על החזה שלו ולא ידעתי מה לעשות.
"עשית פעם אהבה?" הוא לחש.
הכול קפא. "לא, אונס לא נחשב.." לחשתי. "אני לא רוצה לדבר על כך".
"גם אני לא.." הוא מלמל.
ואז בלי ששמתי לב, נשימותיו היו קרובות אליי יותר מאי פעם.. הוא היה מעליי, ממסמר אותי לסדין, הוא העביר קצוות שיער למאחורי אוזניי, שנינו הזענו ועדיין לא עשינו דבר, הלחץ האדיר רתק את שנינו הוא לא הזיז את עיניו מעיניי, הוא פתח את הריץ'-רץ' שבגבי בעת שהעלה אותי במעט מעליו ואני נשמתי עמוק וקרעתי את כפתוריו.. הוא זרק את חולצתי גם ופשוט מצאתי את עצמי במצב שאני מתחתו כך.. והוא מתרסק על שפתיי
ממכר אותי, משכר אותי, נאבד לצדי ואני נעלמת מהמגע שלו.
מעולם לא חשתי שמשהו יכול להיות כל כך אמיתי, כל כך נכון.. ללא כל מעט היסוס.


תגובות (7)

באמת תודה שנזכרת ~~~~~ שנה חיכיתייייייייייייייייי

21/03/2013 13:39

תתמממשיייכייי!!!!

21/03/2013 17:00

מהמם! זה באמת אמיתי?? חח כשאני קוראת את זה אני חושבת שהחיים שלי פשוט מקסימים!
אם עברת את זה את בנאדם חזק! תמשיכי מההררר;^)
וגם את אהבה עיוורת;)

21/03/2013 17:20

תודה רבה מדהימות אני באמת מצטערת על העיכוב ;)
ומישהו לא מוכר: כן זה אמיתי והחיים שלי לא מקסימים .. אני לא בטוחה שאני אמשיך את אהבה עיוורת כי זה קשה שני סיפורים בו זמנית

21/03/2013 18:19

תקשיבי שניה …יש מצב את מפסיקה טיפה עם המילים הגבהות ..כי זה טיפה חופר ואני לא מבינה מילההההההההה חחחחחח

22/03/2013 13:31

לפעמים אני שוכחת שאלו באמת החיים שלך וחושבת שזה סיפור ממוצא מרוב שהוא מושלם!
אני מקווה שהכל עבר איתו בסדר בהמשך.. אבל לבינתיים הוא מתוק אמיתי! ורואים שהוא אוהב אותך!!!

24/03/2013 00:49

בסדר אין בעיה, עכשיו אני כותבת פרק :)
ותודה רבה!

24/03/2013 04:16
67 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך