מלאך-פרק 1 אף אחד לא מושלם !

חשוב לי מאוד שתיקראו את מה שכתבתי ב"רציתי להוסיף" בהתחלה :) מקווה שתהנוו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מלאך קטן, כך היו קוראים לי בילדותי. גופי הקטן והרזה, החיוך מלא השמחה שלי, העניים הכחולות בצבע הים ,העמוקות ,המסתוריות, והשיער הבלונדיני המתולתל שלי. כמו מלאך קטן . הבת האהובה ביותר ,הילדה החמודה ביותר, השמחה ביותר.בכל דבר מושלם יש פגמים,בי לא מצאו אותם. היתי הילדה הכי יפה ,הכי חמודה,הכי חכמה. ככה סבתא היתה מספרת. הילדה הביישנית ,מלאת השמחה. סבתא היתה מראה לי את התמונות ובוכה מאושר. ילדה כל כך יפה, מלאך פשוט.על כך שמי , 'אנג'ל' אמא כל כך אהבה להביט עלי, על חיוכי המתוק והקטן. אך משהו תמיד גרם לה לתהות.הרי אין יצור כל כך יפה בעולם, חסר כל פגם. אף אחד לא מושלם,המשפט שגדלתי עליו. אם רק היו יודעים שמאחורי החיוך הביישן הזה, הסתתר יצור בעל כל כך הרבה כאב, שלא ידע לבטא אותו. ומרוב אהבה לא הרגישו בכאבי . קטנטונת היתי , פעוטה ממש. תינוקת בת שלוש שבועות. עניי בדיוק קיבלו את ציבען המסתורי. שיערי המתולתל ניראה כל כך מתאים לפני העגולות. ואיך לא יכלו לנחש שמאחורי יצור מושלם כל כך, יצור מיד האלוהים ,מסתתרת ילדה שמגיל קטן סבלה כאבי טופת . ילדה שלא ידעה לבכות. "מלאכים לא בוכים" אמא היתה אומרת לכל השכנים המופתעים. כולם תהו איך הילדה שקטה כל כך, כולם תהו כיצד הילדה הקטנה ,הססגונית לא פוצה את פיהה.אך אמא לא חששה , היא הסתפקה בבכי הראשון ,כשיצאתי מביטנה. פוקחת את עניי אל האור. אמא לא ידע עוד. שהבת הקטנה שלה, המלאך שלה הוא יצור כל כך פגום,שאינו יכול להראות זאת אפילו.אמא לא ידע . היא לעולם לא ניחשה שהמלאך שלה מסתיר כל כך הרבה. אמא לא תיארה לעצמה ככה את החיים. אבל אני שתקתי,מה כבר יכולתי לעשות. אש להבות שרפה את גופי בכל בוקר, וקור כלבים עטף אותי בלילות. אך את פי לא היתי פוצה. צליל הבכי לא נישמע ממני. עניי היו יבשות כאדמה בשנת בצורת. הכחול שבהם, שכל כך הזכיר את עומק הים , לעולם לא התרטבו.עצמותיי הרכות קפאו בלילות,גופי הרך והקטן שרף כל כך בימים.מבוקר עד ערב היתי סובלת בשקט. תינוקת שעוד לא יודעת כלום מחייה. "המלאך של הכפר" היו השכנים מתלחששים. ואני כל כך רציתי להבין, מי היה חושב שכוחות כאלו קיימים. כשאמא קילחה אותי, אדים חמים יצאו ממני, אך זה היה כל כך טיבעי,אמא חשבה שזה אדי המים החמים. ואני כל כך סבלתי. תינוקת בת שלוש שבועות,שרק החלה ליראות את עולמה. עם הזמן, אמא הבחינה בפגמים שבי.רגליי היו דקיקות, ידי רעדו. בלילה היתי קפואה כקרח,ובבקרים מצאת החמה ועד כניסת הלבנה חום בלתי מוסבר הקיף אותי. אמא החלה לחשוש,אמא החלה לפחד.פעמים רבות התעלמה ממני. הרי ילדה קטנה שלא בוכה , לא פוצה את פיה, רק בוהה בחלל הריק שבחדר ,בוחנת את התיקרה הלבנה. ילדה יפה כזאת ,לא מראה שהיא זקוקה לאמא. הילדה הקטנה הזאת ,סבלה התעלמות קשה , סבלה כאב לבדה. אמא היתה רק בת 18 באותם השנים. לא ידע שדברים כאלו קיימים. אמא היתה פרוצה, הרביחה כסף בעזרת גופה.אמא לא ידע איך לחיות ,לנהל משפחה. אמא לא ידע מי זה אבא. סבתא היתה באה לבקר בימים שאמא לא היתה עונה לטלפונים. ענני עשן שררו בחדר, ואפר סיגריות היה מפוזר בכל מקום. כך גדלתי, לאמא אלכוהליסטית,מתוסכלת,מעשנת,אמא היתה מביאה גברים שונים בלילה. תינוקת קטנה לא מבינה בכך הרבה. אבל אמא לא ידע . אמא גם עכשיו לא יודעת. אמא כבר לא פה יותר. אמא כבר לא איתי. אמא עלתה למעלה, לבקר את אלוהים. ככה סבתא היתה אומרת. אמא שנאה אותי. המלאך שלה הפך לשטן, למאיים. אמא חלמה עליי. אמא שלי, לא ידע שדבר כמותי שייך לשמיים. דבר כמותי הוא יצר לשטן . .אני מביטה מהמרפסת יושבת על כיסא הגלגלים וניזכרת בכל אשר סיפרו לי. מתלבטת באיזה דרך לבחור. הרי בשמיים יש שני עולמות. גן עדן, בו שוהים כל המאלכים. או בגהנום,בו אוהב השטן לצחוק על חפים מפשע. באיזו דרך בחרה אמא? האם ניתן לבחור? כאב חד תקף אותי. סכינים חתכו את גבי. זה כבר שנים של סבל. ילדה בת 16, עיני כחולות כים,מיסתורין שוכן בהן. שיערה רך כמשי,מתולתל ומונח על כתפיה,יושבת בכיסא הגלגלים ,רגליה דקיקות ועדינות. עוד לא יכולות להחזיק את גופה."אני יורדת סבתא" אני צועקת מהמירפסת לכיוון הגינה הקטנה. מגלגלת את כיסא הגלגלים הארור,אליו כבר הספקתי להיתרגל לפני שנים.המדרגות הארורות הללו, מהן הספקתי ליפול כבר מאות פעמים. כל הבית הזה שנוא עליי, החיים שלי שנואים עליי. הכפר הזה שנוא עליי. אני שונאת הכל בעולם הזה! נימאס לי ללמוד אצל מורה פרטי ,בזמן שכל בני גילי הולכים ביחד לתיכון ,מכירים,אוהבים,לומדים. נמאס לי להיסתגר בחדר רק כי אין מה לעשות. נמאס לי לבלוע גלולות וויטמינים שיחזקו את עצמותי, את גופי הקטן. אף אחד מלבד סבתא, לא אהב אותי, כולם שנאו את המלאך הקטן. גם סבאת מתרחקת ממני, היא כבר הפסיקה לעזור לי לעלות למיטה, לנשק אותי נשיקת לילה טוב, לכסות אותי בלילות.השינאה הזאת של העולם כלפיי כל כך הדדית. לפעמים אני מעדיפה למות מאשר לחיות בעולם כל כך טיפשי.הרי מה הטעם לחיי אם כך? 'עוד מדרגה אחת' אני לוחשת לעצמי ,חורקת שיניים . אני על הריצפה הישרה, אני בטוחה-בינתיים. אני מנסה לפתוח את דלת הכניסה , אך ידי קצרות מדי , אני מנסה בכל כוחותי להתרומם וליתפוס את ידית הדלת.בזה אני כבר מיומנת. היו לי הרבה הזדמנויות להתאמן על כך ,לפתוח את הדלת המעצבנת.ולתרוק אותה חזק. אהבתי את רעש התריקה.הרגשתי סיפוק מסוים כששמעתי את תריקות הדלת.הינה, תפסתי את הידית -הדלת ניפתחת ואני מתגלגלת על לוח הקרש שסבתא שמה הישר אל תוך גינת הירק הקטנה של סבתא. ידי הקטנות מסובבות את גלגלי כיסא הגלגלים.קרני השמש שורפות את גופי.לרגע אני מרגישה כאילו להבות חדרו אותי. התחושה הרגילה.כל כך כאב לי,אבל לא יכולתי להראות זאת לסבתא.גבי שרף,על ראשי ניתן היה לטגן סטייק עסיסי ,על ידי הופיעו כוויות מחרידות שניסיתי להסתיר. אני זורקת לסבתא חיוך קטן, ומנשקת את לחייה. סבתא מיד מסתירה את הלחי עם ידה."חמודה שלי, את חמה כמו אש" סבתא מתקשה להאמין. "רק אתמול בלילה הית קרה כקרח". סבתא אומרת. ומהנהנת בינה לבינה .כך זה בכל יממה שעוברת.חום אדיר עוטף אותי מזה כבר 16 שנים בימים, ובלילות גופי הקטן רועד מקור ,שפתיי מכחילות,עיני הכחולות קופאות ונעצמות בחוזקה.כוויות קור מופיעות על גופי הקטן."בואי מתוקה, את צריכה לקחת את התרופות שלך" סבתא מיד גוררת אותי בכיסא הגלגלים הישר אל הבית. עוד לא הספקתי לנשום את האויר הצח שבחוץ,'להנות' מהשמש החמה . תרופות חריפות, דוחות פשוט. ההשפעה שלהן חזקה כל כך על מערכת החיסון שלי. ראשי מיד צונח על כתפי כשאני יושבת בכיסא הגלגלים, אני שוקעת בשינה עמוקה ,עמוקה. ממש ליד סבתא שיושבת על הספה וסורגת לי שמיכה חדשה ללילות הקרים.