מלודיות – פרק 12

"שלום!" נכנסתי בקולניות למכוניתו של אלכס, שהיה שקוע באייפון שלו.
"את חייבת להפסיק להבהיל אותי ככה," הוא התניע את מכוניתו. הסתכלתי מעבר לחלון וראיתי את מת'יו עומד מעבר למדשאה וצופה בנו. הסטתי את מבטי ממנו ונסענו.
"אז, איך היה היום שלך?" הוא שאל.
"מעולה." אמרתי, "אנחנו מופיעים בעוד שישה ימים מעכשיו."
"זאת אומרת, ביום חמישי הבא?"
"כן."
"תגיד, אתה רוצה שנלך לבר במקום שתוריד אותי בבית שלי?" אמרתי אחרי שתיקה ארוכה.
הוא חשב קצת ולבסוף אמר, "טוב."
אחרי כמה דקות הגענו. רכנתי על מנת לפתוח את הדלת, אבל היא הייתה נעולה. הסתובבתי אל אלכס במבט שואל וראיתי שהוא לחץ על כפתור נעילת הילדים שבמפתחות שלו.
"פדופיל."
"אל תעשי שטויות." הוא התעלם מההערה שלי.
"טוב."
"לא. תבטיחי." הוא דרש.
"בסדר!"
"בסדר מה?"
"בסדר, אני מבטיחה לא לעשות שטויות, פדופיל!" אמרתי והוא הסיר את נעילת הילדים מהאוטו. יצאתי מהרכב לכיוון הבר וכך גם הוא. לא טרחתי אפילו להראות את תעודת הזהות המזויפת שלי, בגלל שהייתי אורחת של אלכס.
ישבתי על כיסא בבר ולידי ישב אלכס. בדיוק כמו ביום שהכרנו- חשבתי לעצמי.
"בירה." אמרתי לברמן והושטתי לו שטר שכיסה את מחיר המשקה.
"אולי אני פדופיל, אבל את אלכוהוליסטית." אלכס גלגל את עיניו.
"העולם הרבה יותר יפה דרך משקפי האלכוהול. דרך משקפי האלכוהול אין סבל, רעב או עצב. יש רק אותי ואת בקבוק הבירה."
"אוי, תשתקי."
"אני מתחילה לחשוב שתשתקי זאת המילה האהובה עליך." צחקתי. כן, אני שיכורה.
"אולי. אם זאת המילה האהובה עליי, אז מהי המילה האהובה עלייך?" הוא הרים גבה.
"אולי."
"מה אולי?"
"אולי. זאת המילה האהובה עליי."
"למה?"
"ככה. היא אומרת הכל, ובכל זאת אין לה משמעות כלל. היא מכלילה כל אפשרות, ללא יוצא מן הכלל, ובאותו זמן גם פוסלת כל אפשרות."
"מילים חכמות מפיה של נערה שיכורה." הוא צחק.
המשכתי ללגום מהבירה שלי בשקט, עד שנערה בעלת שיער חום- אדמדם עמדה ביני לבין אלכס.
"היי אלכס," היא אמרה בעדינות.
"היי." הוא אמר, פתאום מתוח.
"שלום, מה שמך?" היא פנתה אליי. הייתי שיכורה מידי בשביל לענות.
"קוראים לה רובי." אלכס ענה במקומי.
"הו, רובי. הבנתי." היא אמרה ובחנה אותי
"מה הבנת?" שאלתי.
"כלום, לא משנה." היא התחמקה. שוב, הייתי שיכורה מידי בשביל להתווכח.
"היא שיכורה מידי, היא לא מסוגלת לדבר." אלכס אמר.
"אז כנראה שהיא גם לא יכולה להבין מה שאני אומרת." היא אמרה.
"מה את עושה פה, ג'וי?" הוא אמר. אז, שמה של הנערה הוא ג'וי.
"רק מרגלת אחריך ואחרי סולנית המקהלה-"
"מה? מה אמרת?" אמרתי בבלבול.
"כלום, רובי. בואי נלך." הוא תפס בידי והוביל אותי אל מחוץ לבר, לתוך מכוניתו. הוא הושיב אותי מקדימה, וחגר אותי.
"אבל, מה היא…" ניסיתי להשלים את המשפט, אבל לא הצלחתי.
שאר הנסיעה הייתה שקטה. לא דיברנו, ורק קולות חלשים בקעו מן הרדיו.
כשעצרנו מול הבית שלי, אלכס הוריד את החגורה שלו והתכוון לעזור לי לצאת מן המכונית.
"לא תודה." יצאתי מהאוטו והלכתי, או יותר נכון גררתי את עצמי, לתוך ביתי ולחדרי.
תוך דקה נרדמתי, עם הבגדים המסריחים מאלכוהול, לשינה רגועה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

התעוררתי בבוקר עם כאב ראש נוראי. האנגאובר, כמובן. קמתי מהמיטה, עדיין מטושטשת מאתמול.
הסתכלתי בשעון, 12:14. בוקר זה כבר לא. ירדתי במדרגות למטבח. לפי השקט שבבית, הנחתי שההורים שלי נסעו לבקר איזה קרוב משפחה או סתם לטייל. איכס, הורים מתוקים ומגעילים, אני עוד אקיא בגללם.
בשיעורי מדעים בחטיבה למדתי שהאנגאובר זה בעצם מצב שבו הגוף מיובש, כי האלכוהול חוסם משהו שקשור לשתייה, או משהו כזה. אל תאשימו אותי, אני לא ממש הקשבתי לשיעורי המדעים בחטיבה. אז בקיצור, אני צריכה לשתות הרבה.
לקחתי קערה ומילאתי אותה בקורנפלקס וחלב והנחתי אותה על מגש, ביחד עם בקבוק של ליטר מים. התיישבתי על הספה בסלון, הדלקתי את הטלוויזיה, וזיפזפתי בין הערוצים השונים. נעצרתי על אחד הערוצים, כי ראיתי שבדיוק התחיל סרט. ישבתי וצפיתי בכל הסרט, תוך כדי אכילת הקורנפלקס והניסיון שלי לגמור את בקבוק המים. כשכתוביות הסיום הגיעו, כבר הייתי עם דמעות בעיניים. על המסך היה כתוב בגדול מועדון ארוחת הבוקר, ושמות השחקנים הופיעו ונעלמו מהמסך.
אחרי הצפייה בסרט הבנתי משהו. אני אליסון. אליסון המרדנית, המשוגעת, שלא שמה קצוץ, זאת אני. אליסון בסוף נהיית החברה של אנדרו- הספורטאי. אנדרו הוא מת'יו.
זה כבר כתוב וברור. הפריקית עם הספורטאי. אליסון עם אנדרו. אני עם מת'יו.
אין בכלל מקום לאלכס בסיפור הזה.
אין.