מלודיות – פרק 16

יום למחרת, בסביבות שלוש וחצי בצהריים, דני התקשרה אליי.
השיחה התנהלה בערך ככה:
דני: היי.
אני: היי.
דני: את באה היום?
אני: כן.
דני: יופי. תהיי אצלי בבית בעוד רבע שעה. (מנתקת את השיחה בפנים שלי בחוצפה).
אז התארגנתי מהר ורצתי לבית של דני, שהיה במרחק של עשר דקות הליכה.
"היי." דני פתחה את דלת ביתה קצת לפני שהתכוונתי לנקוש.
"אמ, היי." התנשפתי.
"כנסי."
נכנסתי. הבית של דני גדול מאוד, כמובן, בהתחשב במספר האחים שיש לה. מבחוץ ביתה של דני היה נראה נורמלי לגמרי וזהה לשאר הבתים בשכונה, אבל מבפנים הוא היה מלא בכדורי פוטבול, כדורגל וכדורסל, גביעים בכל הגדלים והסוגים, אוכל וגרביים בכל מקום. לא היה סימן לשום נוכחות נשית בבית.
דני הובילה אותי במעלה המדרגות ולתוך חדרה, שלא היה שונה בהרבה משאר הבית. הבגדים שלה היו מפוזרים על הרצפה, היו לה כמה משקולות קטנות, וטלוויזיה גדולה מול מיטתה, והארון שלה היה פתוח.
"חדר נחמד."
"אני יודעת."
התיישבתי על המיטה המבולגנת.
"שיט. את יכולה להביא לי את המטען שלי מהחדר הצמוד? הסוללה שלי כמעט מתה." היא אמרה.
"אוקיי." יצאתי מחדרה ונכנסתי לחדר הצמוד. היה לחדר הזה ריח מוזר, של זיעה, כפות רגליים ופודינג. ריח של בנים.
בדקתי בשידות, ליד הטלויזיה ועל שלחן הכתיבה, ולא מצאתי את המטען שדני ביקשה. בחנתי במבטי את הקירות הלבנים- אפורים של החדר, שעליהם היו מודבקות תמונות של ילד קטן. הלכתי לרוחב הקיר בעקבות שביל התמונות, עד שהגעתי לתמונה שחצי ממנה נתלש.
בתמונה נראו בן ובת בלונדיניים מתנשקים. התקרבתי לתמונה בשביל לראות מי שם. שניה, אח של דני, בלונדיני, מתנשק עם בלונדינית? שיט! זה החדר של-
"היי," הוא נכנס לחדר בהפתעה והלב שלי דילג על פעימה, "מה את עושה פה?"
"אמ, דני, היא-"
"דני מה?" הוא צמצם את הפער בינינו.
"היא מחפשת את המטען שלה." אזרתי מספיק אומץ בשביל לענות, והוא נצמד אליי תוך שניות. הייתי צמודה לקיר, ויותר מכל, לסיכות שחיברו את התמונות לקיר, ששרטו את גבי. הנשימות שלו צימררו אותי בהרגשה שכבר למדתי לחבב.
"והיא ביקשה ממך להביא אותו?" הוא אמר.
"כן, מת'יו. היא ביקשה."
"אוקיי." הוא פתח את אחת המגירות והוציא ממנה את המטען, מבלי להתרחק אפילו סנטימטר ממני.
"הנה." הוא נתן לי את המטען, "את צריכה עוד משהו?"
"לא. תודה." נשארתי במקומי לעוד כמה רגעים, ואז חמקתי מהבערך- אחיזה שלו בי. יצאתי מחדרו, ובדקתי את מצבה של הכתף שלי. היא הייתה שרוטה מהסיכות שהיו על הקיר של מת'יו וטיפות דם קטנטנות בצבצו מהשריטות. ניגבתי אותן מהר, למרות שזה שרף.
"היי, הנה המטען שלך." חזרתי לחדרה של דני.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" היא שאלה.
"לא מצאתי אותו."
"ואיך מצאת אותו בסוף?"
שתקתי והרגשתי את הסומק עולה ללחיי.
"פעם הבאה, תדאגי להביא לי את המטען לפני מסיבות המזמוזים שלך עם מת'יו."
"לא התנשקנו."
"טוב. בואי, צריך לצאת."
ירדנו במדרגות ודני צעקה, "מת'יו, בוא, יוצאים." והוא ירד תוך כמה שניות. נכנסנו למכוניתו (שגם לה היה ריח של זיעה, אבל הפעם מעורבבת עם דיאודורנט לגברים) ואני ישבתי במושב האחורי.
נסענו להחלקה על הקרח בשקט. שקט מביך ולא נעים כזה.
"הגענו."
יצאנו מהרכב ונכנסנו לבערך- מגרש של ההחלקה על הקרח. ישבנו על הספסלים מחוץ לרחבת הקרח הגדולה, והיה שם קר מאוד, והצטערתי שהפעם מת'יו לא הציע לי את הסווטשירט שלו. תוך עשר דקות הצטרפו אלינו כבר כל שאר חברי המקהלה.
"אני הולכת לקחת נעליים." אמרתי.
"חכי, אני אבוא איתך." פטריק אמר, ושנינו קמנו ממקומותינו על הספסל האפרפר.
"39, בבקשה." אמרתי לבחורה הבלונדינית בדוכן הנעליים, ופטריק אמר, "40, בבקשה."
היא אמרה את המידות לאחת העובדות מאחוריה והעובדת הלכה להביא את הנעליים.
הבחורה הבלונדינית הסתכלה על פטריק בחיוך פלרטטני. אני מודה שהיא הייתה מעבר ליפה, אבל היא מבזבזת את זמנה. פטריק בקושי והעיף לעברה מבט, וחוץ מזה, הוא הומו, למרות שהוא לא יודע את זה. אבל היא לא וויתרה.
"היי," היא ניסתה להתחיל שיחה, אבל פטריק לא ענה לה. למזלי, לפני שהתחלתי לצחוק ישר בפרצוף שלה, העובדת השניה חזרה עם הנעליים של פטריק ושלי. אפילו לא אמרתי תודה, כי חששתי שאם אפתח את הפה שלי, אני אתפוצץ מצחוק.
"אני לא בקטע של בנות כמוה." פטריק אמר.
או של בנות בכלל, חשבתי לעצמי, אבל אתה פשוט מתכחש לזה.
"טוב."
חיכיתי עם פטריק בשער הכניסה לרחבת הקרח לשאר, שבינתיים נעלו את עלי ההחלקה על הקרח.
"אז מה קורה עם ההצגה שמועדון דרמה אמור להעלות חודש הבא?" ניסיתי לפתח שיחה.
"אמור זה שם של דג." הוא התחכם, והמשיך לבהות בנקודה כל שהיא מעבר לטווח הראייה שלי.
"בא לי להרביץ לך עכשיו."
"באלי זה שם של אי ליד סינגפור."
נו באמת, מה כל כך חשוב לו לבהות בו שהוא לא יכול לענות תשובות נורמליות? סובבתי את ראשי בשביל לראות על מה הוא מסתכל, וראיתי- אוי, איזו הפתעה- את מייסון.
"אתה כזה שקוף."
"מה?"
"אתה שקוף." מה שמצחיק זה שאת אותה שיחה ניהלתי עם מייסון לפני כמה זמן.
"מה שקוף בי?"
"שמייסון מוצא חן בעיניך."
"מה?! על מה את מדברת?!" הוא התעצבן והאדים.
"מה אתה רוצה, זה ממש ברור."
"למה? בגלל שאני במועדון הדרמה?"
"לא. בגלל שאתה מאוהב."
"אני לא, אני לא הומו." היה נדמה כאילו הוא מפחד מהמילה הזאת, מבועת ממנה.
"אוקיי," התרחקתי ממנו מעט ואמרתי בשקט כדי שהוא לא יוכל לשמוע, "תגיד לי כשתפסיק להתכחש לזה."
"בואי ניכנס!" לולה משכה בידי והובילה אותי לתוך הרחבה. היא החליקה בקלות על הקרח, אבל אני… לא כל כך.
היא ניסתה להדריך אותי, "תטי את המשקל שלך מרגל ימין לרגל שמא-"
"אאוץ'!" צעקתי כשנפלתי על ישבני, והקרח הקפוא נכנס לתוך התחתונים שלי.
"מטומטמת." שרלוט ירקה בגועל וחלפה על פניי בתנועות מחושבות ומושלמות.
אחרי שעה שבה רק נפלתי וגרמתי לכך שמכנסיי יהיו רטובות, החלטנו לצאת. ישבנו בחנות גלידה, וכולם (חוץ ממני, הספיק לי הקרח בתוך הבגדים שלי) אכלו גלידה.
"אמ, אני צריך ללכת, אז… ביי." מקס גמגם קצת ונפרד מכולנו.
"באמת כדאי שנלך הביתה, כבר רבע לאחת עשרה, ויש לנו מחר חזרה של המקהלה," אמרתי, "הו, שיט. ממתי זה אכפת לי לעזאזל?"
דני גיחכה, "יש לך הסעה הביתה?"
"אני אתקשר לאלכס."
מת'יו נחר בבוז בשקט. כל חברי המקהלה (חוץ מלינדזי, כמובן) בערך פגשו כבר את אלכס. בפגשו, אני מתכוונת ראו אותי נכנסת למכונית שלו, החליפו איתו מילה, או שפשוט שמעו אותי מדברת עליו.
כולם שתקו והסמקתי קלות. קמתי באיטיות מהשולחן העגול שסביבו כולנו ישבנו והלכתי לפינה בשביל להתקשר לאלכס.
חייגתי את המספר המוכר ותוך כמה שניות כבר הוא ענה, "הלו?"
"היי אלכס. תגיד, יש סיכוי שאתה באזור של הקניון וההחלקה על הקרח?"
"האמת שכן. את פה?"
"אני בגלידה, הייתה לנו סוג של פעילות בהחלקה על הקרח ו- טוב, לא משנה. רוצה לבוא, ואז שנלך?"
"אוקיי. נתראה שם."
חזרתי לשבת על יד השולחן, ולמזלי, המבוכה ששררה קודם נעלמה ובקושי ושמו לב שחזרתי לשולחן.
"היי." קול לחש מאחוריי וחיוך עלה על פניי באוטומטיות, אבל כשמבטי הצטלב עם מבטו הכועס של מת'יו מיהרתי למחוק את החיוך מפניי.
אבל למה? אני לא רכוש שלו, יש לי זכות פאקינג לחייך.
עכשיו כולם הסתכלו על אלכס ועליי, והמבוכה חזרה.
"היי." הוא אמר, הפעם לכולם.
"היי!" לולה הייתה היחידה שענתה לו, כי כולם פחדו ממבטו המאיים של מת'יו.
"את באה?" הוא שאל אותי.
"כן." קמתי ממקומי והלכתי איתו.
"ביי!" אמרתי בחיוך נבוך.
"חכי פה, חניתי די רחוק אז אני אביא את המכונית לפה." הוא אמר כשיצאנו, "ודרך אגב, חברים נחמדים."
הסמקתי. אוף, מה קורה איתי היום?
הוא צחק והלך להביא את האוטו, ואני חיכיתי מחוץ למבנה הגדול.
הסתכלתי על השמיים. כבר היו כמה כוכבים בשמיים, וספרתי אותם. זה היה די מרגיע, כאילו אם אני אסתכל בכוכבים כל הבעיות שלי ייעלמו.
"היי." מת'יו אמר, בנימה די כועסת.
"אמ, היי?" אמרתי בבלבול.
ואז, הוא נישק אותי.