מלודיות – פרק 20

נשפתי בפעם האחרונה להיום מהבערך- סיגריה המאולתרת וסיימתי לסדר את שולחן האוכל ושטפתי את ידיי. אני מקווה שהם לא ישימו לב שאני מסוממת.
הסתכלתי על השעון, השעה הייתה שבע וחצי בדיוק, מה שאומר שהם אמורים להיות פה כל ר-
לא הספקתי אפילו לסיים את המחשבה, ונשמע תקתוק בדלת.
הסתכלתי בעינית הדלת, אלה היו דני ומייסון. פתחתי את הדלת.
"היי."
"היי."
השארתי את הדלת פתוחה כדי שאני לא אצטרך לפתוח אותה בכל פעם שמישהו יגיע.
"איפה ההורים שלך?" מייסון שאל, ואני עניתי, "הכרחתי אותם ללכת."
"אז הבית לרשותנו?" דני אמרה והרימה גבה.
"כן."
"איפה ארון המשקאות?" היא התרוצצה במטבח בחיפוש אחרי אלכוהול.
"אין לנו ארון משקאות, אבל יש יין."
"לרובי מיד אין אלכוהול בבית?!" היא צעקה בהלם מזויף וגלגלתי את עיניי.
שמעתי עוד ילדים נכנסים לבית, "שלום!"
דני המשיכה לדבר, "בואו נאכל בסלון ונפתח את…" היא הניחה את תיק הגב שלה על השולחן וחיפשה בו משהו, "שישיית הבירות שהבאתי!"
חייכתי, זה בהחלט ישפר את הערב.
מייסון התיישב בסלון ושילב את רגליו על השולחן עם משולש פיצה בידו, והדליק את הטלויזיה.
"תרגיש כמו בבית!" צעקתי לו והוא גיחך.
"דרך אגב, רובי," דני אמרה בזמן שהיא לקחה את מגשי הפיצה לסלון, "שלא תחשבי שלא שמתי לב לריח שלך, מסוממת."
אופס.
בינתיים כבר רוב האנדרדוגס הגיעו וישבו בסלון עם פיצות בידיהם. קליי חטף את השלט מידו של מייסון והעביר לערוץ בו שודר האן- בי- איי.
הטלפון שלי צפצף. הסתכלתי בו, אמא שלי שלחה לי הודעה בה היא הודיעה לי שהם נסעו לבקר את דודתי במפלי הניאגרה.
כולם שתו מן הבירות ואחרי כמה זמן גם התחלנו לעשן את ה"סיגריות" שלי. היה לסלון שלי של מריחואנה ובירות, וכולנו היינו מחוקים לגמרי.
לאחר מכן, השמענו שירים של הארקטיק מאנקיז בעוצמה הכי חזקה, וזה מה שאני זוכרת.

***
התעוררתי בבוקר לצליל ציוץ של ציפורים מחלון חדרי.
לקחתי את השעון שהיה מונח על השידה ליד מיטתי וזרקתי אותו דרך החלון, במטרה לפגוע בציפורים.
רגע, איך הגעתי לחדר שלי?
קמתי ממיטתי. הרגשתי משב רוח משונה על עורפי ומיששתי את צווארי.
הו לא, הו לא, בבקשה לא…
נעמדתי מול המראה.
שיט!
השיער שלי התקצר בחמישה סנטימטרים.
וכולו היה אדום. אדום בוהק.
איך זה קרה, למען השם?
שמעתי רעש מהקומה למטה וירדתי במהירות במדרגות.
הסלון היה מסודר, ובמטבח עמד דניאל, לבוש בבוקסר בלבד, מכין חביתה. מה לעזא-
"בוקר טוב!" הוא שם לב לנוכחותי בחדר.
"ב-בוקר טוב? מה קרה אתמול?"
"נרדמת."
"אני יודעת שנרדמתי! מה קרה לפני? כמו, אני לא יודעת, איך השיער של התקצר והפך לאדום?!"
"איימי אמרה שלא תעזי לעשות את זה, ואת היית נחושה להראות לה שאת אמיצה ומוכנה לגזור ולצבוע את השיער שלך."
"ולמה אתה עומד בבית שלי, מכין ארוחת בוקר, בבוקסר בלבד?"
"אחרי מה שקרה למייסון, רציתי לוודא ש-"
"מה קרה למייסון?"
"מישהו הציב לו אתגר לעשות איזה משהו מטומטם, והוא נפצע. לא פציעה חמורה, אבל הוא איבד המון דם. אז אחרי שהוא התפכח לקחו אותו הביתה. ואת התנהגת בצורה כל- כך משוגעת, שרציתי לדאוג שלא יקרה לך כלום," הוא פרע את שיערי, "כי זה מה שחברים טובים עושים."
"אה, תודה. אבל, רגע… אתה ניקית את הסלון?"
"כן, אני די מכור לניקיון, אז סידרתי וניקיתי פה."
"לעזאזל, אני לא עושה סמים יותר בחיים. מייסון בסדר?"
"אני… לא יודע. הוא איבד הרבה דם בלי סיבה. אני מקווה שהוא בסדר, כי פטריק לא הפסיק לדאוג."
"פטריק?"
"כן, הם… ביחד. הם סיפרו לנו אתמול."
"מזל טוב להם."
דניאל הגיש לי צלחת וישב מולי.
"תודה." אמרתי לו.
הוא חייך אליי וחזרתי לאכול. דניאל הוא כמו אח גדול בשבילי, זה די חמוד.
אחרי כמה דקות הוא היה צריך ללכת, ונפרד ממני לשלום.
את שארית היום ניצלתי להעלמת הריח של הבירה הספוגה בספות.

***

יום שני הגיע, ואיתו גם הלימודים. במשך הלימודים שרבטתי לעצמי במחברת ציורים של הסלון שלי מכוסה עשן, ומלא בבקבוקי בירה ריקים.
נשמע הצלצול והודיתי לאלוהים שגאל אותי מייסוריי. דחפתי את המחברת והעט שלי לתוך התיק ויצאתי למסדרון. טיפסתי במעלה המדרגות שהובילו לחדר המקהלה ונכנסתי לחדר.
אחרי כמה דקות החדר כבר היה מלא. מת'יו ישב שורה לפניי ונעץ בי מבטים שלא הבנתי מה פשרם, ודני ישבה לידי ודיברה על משהו שקשור לכדורגל, זה לא כל כך עניין אותי אבל העמדתי פנים שכן.
לינדזי נכנסה לחדר, כרגיל, משאירה אחריה שובל של ניירות.
מייסון קם ממקומו ליד פטריק ולחש באוזנה של לינדזי משהו. היא הנהנה והוא נעמד במרכז החדר.
"יש לי משהו להודיע." הוא אמר בקול רם וכולנו שתתקנו.
הוא משך באפו ולקח נשימה עמוקה.
"אני גיליתי אתמול… שאני, אמ," הוא כחכח בגרונו, "חולה בלוקמיה."