מלודיות – פרק 25

"אין סיכוי בעולם שאני מתקשרת לאלכס!" התנגדתי ופיזרתי עם ידי את העשן שהמשיך לצאת מהמנוע.
"יש לך רעיון יותר טוב?" היא אמרה, נשענת על דלת המכונית האדומה. "אפשר להתקשר להורים שלך."
"אין סיכוי, אני חושבת שאני מרותקת בכלל."
"אין סיכוי, אין סיכוי. אז כנראה שאין לך ברירה, רובי. תתקשרי אליו- או שנצטרך לדחוף את המכונית של מת'יו עד הבית שלי והוא יהרוג אותך. בחירה שלך." היא אמרה, מרוצה מהמצב. היא פתחה את דלת הנהג ולקחה את הטלפון שלי מהמושב. היא הושיטה לי אותו. עיקמתי את אפי בסלידה ולקחתי את הטלפון מחוסר- ברירה.
חיייגתי באיטיות את מספר הטלפון של אלכס והתקשרתי אליו. כחכחתי בגרוני, עברו כבר כמה צלצולים.
"הוא לא עונ-"
"היי, רובי!" אלכס ענה, קוטע אותי. הוא נשמע די מופתע, ובצדק.
"אמ, היי." אמרתי במבוכה ונשענתי על דלת המכונית.
הוא השתעל, גם במבוכה, ואמר, "אמ… למה התקשרת? את רוצה לדבר על מה ש-"
קטעתי אותו. "אני תקועה עם הרכב של מת'יו על הכביש המהיר צפונה ואני צריכה התנעה מבחוץ."
"הו." הוא אמר, מאוכזב. "אוקיי. אני… אני בדרך."
"אוקיי."
"אוקיי."
שנינו שתקנו, והשיחה התנתקה.
"אוי, אלוהים!" דני פרצה בצחוק, "זאת השיחה הכי מביכה ששמעתי בכל החיים שלי!"
"את זאת שהכריחה אותי להתקשר אליו!" רטנתי, נכנסת למכונית וסוגרת מאחוריי את הדלת, ומפעילה את נעילת הילדים.
"נו באמת, רובי. תפתחי את הדלת." היא נלחמה בדלת הנעולה ללא הצלחה.
"לא." חייכתי אליה והיא נתנה לי אצבע משולשת.
סחטתי את קצוות החולצה שלי בניסיון לייבש אותה. דני נשענה על צד המכונית ואני תופפתי על ההגה בעצבנות.
אחרי בערך חמש- עשרה דקות מכונית ריינג'- רובר שחורה סטתה לשולי הכביש ונעצרה מולנו.
דלת המכונית הגדולה נפתחה וממנה יצאה דמות חיוורת ושרירית, אלכס. יצאתי ממכוניתו של מת'יו ופתחתי בשנית את מנוע המכונית.
"יש לך כבלים?" שאלתי, מתחמקת ממבטו ומסתכלת על המנוע שלא פועל.
"כן." הוא אמר בשקט, מושיט לי קצה אחד של הכבלים.
"את רטובה." הוא גיחך.
"כן, אני מודעת לכך." אמרתי וחיברתי את הכבל למנוע המכונית מעלה העשן. אלכס לקח את קצו השני של הכבל ופתח את מכסה המנוע של מכוניתו. נכנסתי למכונית וניסיתי להתניע אותה. אחרי מספר ניסיונות, המכונית חזרה לחיים ברעש חזק. יצאתי מהרכב הנוהם, ניתקתי את הכבלים שהיו מחוברים למנועו והושטתי אותם לאלכס.
כחכחתי בגרוני, "תודה." ופניתי כדי לחזור למכונית. אלכס הניח את ידו על ידי, זאת הפעם ראשונה שאנחנו עד כדי כך קרובים כבר הרבה זמן.
"חכי." הוא החליק את ידו מידי. דמעתי את דלת המכונית נסגרת, דני נכנסה למכונית. הוא נגע בכתפי בעדינות וסובב אותי אליו, השפלתי את ראשי. אני לא רוצה ליצור איתו קשר עין.
"רובי…" הוא ביקש, והרים את סנטרי למעלה, מכריח אותי ליצור איתו קשר עין.
"אני באמת מצטער." הוא אמר, עדיין מחזיק בסנטרי.
"אני יודעת את זה." לחשתי, והוא הסיט קצוות שיער כחולות מפניי.
"אז… אנחנו נוכל לדבר?" הוא שאל והביט עמוק יותר לתוך עיניי.
נשמתי עמוק, "מתי אתה והקבוצה שלך החלטתם לשחק בי ככה? זה היה ביום שפתחו את המקהלה אצלנו, או ביום שראית אותי בבר של המשפחה שלך?" אמרתי והכנסתי את כפות ידיי לכיסיי המעיל השחור שלבשתי בקביעות.
הפעם הוא היה זה ששבר את קשר העין והשפיל את מבטו. "רובי…"
"אני פשוט רוצה לדעת, אלכס. רק תגיד לי." הצלחתי לשמור על קול יציב ונוקשה.
"ביום שנפתחה המקהלה אצלכם." הוא אמר, ויכולתי לשמוע את הבושה בקולו. "אבל רובי, לא הכרתי אותך אז. אני למדתי להכיר אותך, ואני באמת או-"
"אל תגיד את זה!" צעקתי והרמתי אצבע אחת באזהרה. נשארתי ככה רגעים ספורים ואז הסתובבתי חזרה לאוטו.
"רובי," הוא ביקש, אבל התעלמתי.
שניה בודדה לפני שנכנסתי למכונית, הוא אמר, "אני אוהב אותך."
נשארתי קפואה במקומי לכמה רגעים ואז נכנסתי לרכב בשקט.
"דברי איתו." דני אמרה והניחה יד על כתפי. לא עניתי, והתנעתי את הרכב. העפתי מבט חטוף אחרון לעברו של אלכס, ונסעתי משם, משאירה אותו לבד.
"רובי, בבקשה תדבר איתו." היא ביקשה שוב.
"אני לא יכולה." הרמתי את קולי והיא השתתקה. "אני לא יכולה." אמרתי שוב, אבל הפעם בשקט.