מלודיות – פרק 7

"את תקבלי עוד נקודות זכות." היא אמרה.
"טוב. אבל אני לא עושה שום דבר מעבר למה שהשאר עושים!" אמרתי אחרי שתיקה קצרה. אחרי הכל, אני באמת צריכה את הנקודות האלה.
"מוסכם." היא חייכה.
יצאתי מהחדר וכמה שניות אחר כך גם היא.
"היית מעולה." מת'יו לחש לי והסמקתי. התיישבתי במקומי ליד דני ומייסון, מודעת לכך שכל החדר שמע את מה שקרה בבחינה שלי.
"בחיים לא הייתי מנחשת שאת יכולה לשיר ככה." דני אמרה.
"אנדרדוגס!" לינדזי אמרה במטרה למשוך את תשומת ליבנו.
"על סמך מה שראיתי באודישנים, אני מחלקת אתכם לשלוש קבוצות, יותר נכון- מחלקות. המחלקה הראשונה תהיה הנגנים, המחלקה השנייה תהיה הזמרים הראשיים והמחלקה השלישית תהיה זמרי הרקע, או יותר נכון- זמרי האקפלה. הנגנים הם- מת'יו ג'ונס, לורן פרקר, ג'ונתן בלאו ודני ג'ונס.
הזמרים הראשיים הם- רובי מיד כסולנית, קליי קולפילד, אנג'ל סיקרטס, שרלוט קיינר, לולה ריברה, דניאל כהן, מקס פרייס, ופטריק בייקר.
זמרי האקפלה הם- סאם אגרון, דארן צ'אנג, מייסון פרימן, קימברלי אשטון, איימי גראוון, ואשלי מוס.
טוב, זה היה יום ארוך של אודישנים, אז אנחנו לא נעשה שום דבר נוסף היום. מחר אנחנו נעבוד על ההופעה שלנו ועל הכוריאוגרפיה שלה, התחרות המחוזית היא בעוד חודש וכדאי שנספיק לעשות כל מה שצריך!" היא אמרה.
"תודה לאל." אמרתי כשקמתי ממושבי.
"מה השעה?" דני שאלה.
פתחתי את הטלפון שלי. "שבע ושלוש עש- שיט! עוד שתי דקות האוטובוס שלי יוצא!" אמרתי, יוצאת במהירות מהכיתה. רצתי לעבר תחנת האוטובוס, רק כדי לראות את האוטובוס עובר את התחנה שניה לפני שהגעתי אליה, מתנשמת.
"שיט, שיט, שיט, שיט, שיט." קיללתי בשקט. הבית שלי במרחק שעה וחצי הליכה, ואני לא מתכוונת ללכת את כל זה. מה אני אמורה לעשות?
"האוטובוס הלך?" מישהו שאל והסתובבתי.
"כן." אמרתי למקס.
"מזל נאחס." הוא אמר, "זה היה האוטובוס האחרון להיום?"
"כן." אמרתי.
"שיט. כדאי שאני אתחיל ללכת הביתה לפני שיחשיך. היי, איפה את גרה?" הוא שאל.
"שעה וחצי מפה." אמרתי בייאוש.
"אז כדאי שתתחילי לרוץ." הוא גיחך.
"אני לא רצה. ואני גם לא הולכת את המרחק הזה. אני אחכה לטרמפ." אמרתי.
"רוצה שאני אשאר איתך טיפה?" הוא שאל והתיישב.
"זה באמת לא הכרחי-"
"זה בסדר." הוא חייך. "אני במילא איתך בכיתה כבר כמה- חצי שנה? זה לטובה, אני בקושי מכיר אותך."
"בסדר," התיישבתי, "מה אתה רוצה לדעת?"
"הכל." הוא חייך.
"טוב. קוראים לי רובי מיד."
"ו…"
"ו… זהו. אני לא ילדה מעניינת במיוחד."
"בטח שכן, ספרי לי לדוגמא, מה האוכל האהוב עלייך, או מה את אוהבת לעשות, או מה טעם המסטיק האהוב עלייך, או איך היית שורדת בזמן האפוקליפסה, או מה החטיף האהוב עלייך, או מה-"
"הבנתי!" קטעתי אותו, "אני אוהבת פיצה, לשחק באקסבוקס, מסטיק בטעם עוגת גבינה-"
"עוגת גבינה?" הוא שאל במבט מופתע.
"כן, עוגת גבינה, ואל תקטע אותי! בזמן האפוקליפסה כנראה הייתי פורצת למחסני הנשק של המדינה, לוקחת את כל הרובים ויורה בכל זומבי בן זונה שיעז להתעסק איתי." אמרתי, והוא צחק.
"שכחת להגיד מה החטיף האהוב עלייך." הוא אמר.
"פרינגלס." השבתי.
הוא התכוון להגיד משהו אבל נעצר כשמכונית ריינג' רובר שחורה עצרה מולנו וצפצפה. חלון המכונית נפתח באיטיות ונגלה לפניי, כמובן- אלכס קודרו, הפדופיל מהבר.
"צריכה הסעה?" הוא אמר עם חצי חיוך על פניו.
"מה אתה עושה פה?" קמתי מהמצב שבו ישבתי קודם וניגשתי למכוניתו של אלכס, משאירה את מקס לשבת לבדו.
"הייתי בסביבה." הוא ענה.
"בית הספר שלך הוא בקצה השני של העיר, ואתה עדיין לובש את מדי בית הספר שלך." אמרתי בחשדנות, "אתה מרגל אחריי, פדופיל?"
"את רוצה הסעה או לא?" הוא אמר, מתעלם משאלתי הקודמת.
"בסדר. רק תן לי שנייה להגיד ביי למקס." אמרתי והסתובבתי למקס, שכבר קם ממקומו.
"ביי." אמרתי לו בחיוך.
"ביי." הוא אמר והפתיע אותי עם חיבוק. הוא התחיל ללכת ונכנסתי למכוניתו של אלכס.
"פדופיל." אמרתי בשקט והוא גיחך.
"זה חבר שלך?" הוא אמר.
"לא, סתם מישהו מהכיתה. למה זה עניינך?" אמרתי.
"זה לא ענייני." הוא אמר.
"יופי."
"יופי."
שתיקה קצרה.
"למה גמרת ללמוד רק עכשיו?" הוא אמר.
"חזרות." אמרתי, אבל התחרטתי על כך. אני לא רוצה שהוא ידע שאני במקהלה, זה יהרוס את תדמית הילדה- שלא- אכפת- לה– משום- דבר שהצלחתי לבנות לעצמי.
"חזרות של מה?" הוא התעניין.
"אממ.." ניסיתי לחשוב על משהו להגיד, אבל לא הצלחתי לחשוב על כלום.
"אל תגידי לי שאת במקהלה." הוא אמר ושתקתי.
"זה נכון! את במקהלה!" הוא אמר וצחק באופן היסטרי, כאילו הוא שמע הרגע את הבדיחה הכי מצחיקה בעולם.
"תשתוק." אמרתי.
"מצטער." הוא אמר מנסה להסוות את הצחוק בקולו, ללא הצלחה.
"הגענו לבית שלי, תעצור." אמרתי, וכך הוא עשה.
"לילה טוב, רובי מיד."
נשימה. פעימת לב.
"גם לך," אמרתי בשקט.
"פדופיל." הוספתי, וסגרתי את דלת רכבו.