מסובכת. [פרק ח]

"אוח! פאק. נשרפתי.." אמרתי בעודי שמה את ספל הקפה חזרה על השולחן, -"היי, ילדה, הכל טוב?" שאלה קטי. החמצתי פנים והסתכלתי על הסיגריה של קטי נשרפת לאט לאט, "כן. מה כבר יכול לקרות?" , -"הו סתם, את יודעת.. את קצת לחוצה בימים האחרונים, ניראה כאילו משהו מטריד אותך". לא עניתי לה. היא חיכתה, אבל לא רציתי לענות. בימים האחרונים יש כמה דברים שמטרידים אותי, האמת. יש בי מן אי-שקט נפשי מאוד חזק. מאז שמאיה חזרה לעדן היא שכחה מכולם והכי חשוב, ממני. עם קטי היחסים קצת מעורערים ולא ברורים. עם דניאל.. טוב עם דניאל תקוע, כמו תמיד. שלי נעלמה לא ברור לאן. קיצור אני מרגישה קצת לבד, בלי אף חברה שאני יכולה לסמוך עליה בכל מצב. אין לי כל כך אהבה שאני יכולה לראות את האור בקצה המנהרה, שאני יכולה להתנחם ולהגיד שיש מישהו שאני אוהבת ואוהב אותי, מישהו שאני יכולה לסמוך עליו שיהיה לצידי בכל רגע שאצטרך. הא, ברור.. זוכרים את נתן? אוקי. מאותו הלילה הוא שמר איתי על קשר, ועדיין שומר. לא הייתה נשיקה עדיין. מאותו לילה עבר כבר חודש.. אני באמת לא מבינה למה הוא מחכה. ביליתי איתו כבר כמה פעמים לבד וממש נידלקתי על האישיות שלו. האמת אני ממש רוצה איתו משהו. אבל אין מצב אני זאת שאזום את הנשיקה הראשונה שלנו.
*
אמא של דניאל נסעה ליומיים מחוץ לעיר, מכיוון שהיא גרה רק עם אמה, היה לה בית ריק. באתי אליה ועוד כמה חברות שלה. זהו. זה מה שאני בערך זוכרת. הא, אני גם זוכרת שנפלתי על הריצפה ודפקתי את הראש וצחקתי על עצמי גם. בואו נגיד שהייתי מחוקה. הוודקה עברה לי כל כך גרוע שהרגשתי שאני הולכת להקיא את הנשמה שלי החוצה. אני! אני לא מקיאה, חברים .. ממש לא. אין מצב. איכס.
נשארתי לישון אצל דניאל כשהכל נגמר ומאותו הלילה היחסים שלי ושל דניאל נהיו פחות מעיקים. אולי פשוט היינו צריכות להשתחרר טיפה. יכול להיות. מה שזה לא היה, זה עזר לנו לדבר בטלפון יותר בכיף ולהיות סבלניות יותר אחת לשניה.
אז עם דניאל הכל הסתדר, ושמעתי משלי גם לאחרונה, אבל קטי…..
קטי היא ילדה שאוהבת להחזיק את השליטה אצלה. זאת אומרת שהיא אוהבת שכולם יעשו מה שהיא רוצה, שהכל יילך לפי איך שהיא תרצה וכן הלאה. אני לא אוהבת ששולטים עליי, אף פעם גם לא אהבתי. אף פעם גם לא הבנתי למה יש אנשים כאלה שמרשים לעצמם כל כך הרבה. מה אני שונה ממנה שהיא מרשה לעצמה לדבר אליי איך שהיא תרצה? אני לא חושבת שיש שוני. אני בן אדם, וגם היא. אני לא חושבת שיש רמות של גבוה או נמוך. כולנו שווים. אתם יודעים מה, אני הייתי פעם ילדה שכל מה שעשו זה דרכו עליה. לא יכולתי לסבול לא לדבר עם איזו חברה. תמיד שרבנתי עם חברה כלשהי, באתי ניסיתי לסדר איתה את הדברים והכל היה טוב ויפה עד הריב הבא, עד שאני הייתי באה שוב לדבר ולסדר את היחסים שלנו. אז עכשיו אני יכולה להתחיל לבכות לכם כמה שאני מצטערת בכלל שהתחלתי להיות בקשר עם מישהי כמו קטי.. אבל אני לא אעשה זאת. אני רק אודה לאלוהים. אני אודה לו בגלל הסיבה היחידה שהקשר שלי איתה חיזק אותי יותר מאי פעם. בתחילת הקשר שלי ושל קטי היה לי אותו הדבר, היינו רבות והייתי מסדרת את זה כל פעם, מה שהיה גורם לקטי לקחת אותי כחברה שהיא מובנת מאליו. היא הייתה בטוחה שלא משנה כמה היא תריב איתי, או לא משנה כמה היא תוציא עליי את העצבים שלה, אני תמיד אסלח ואני תמיד אסדר הכל והכל יהיה בסדר. אני בחיים לא לקחתי אף אחד בתור מובן מאליו ולא ארשה שיקחו אותי ככה.
לי ולקטי היו ויש הרבה מאוד ריבים. אני זוכרת שהיה איזה ריב אחד שכבר התחיל להימאס עליי כל העניין הזה. כל הזמן שהריב הזה נמשך, פשוט הייתי אדישה אליה, לא התעניינתי ולא דיברתי, לא עשיתי כלום. מה שגרם לקטי לבוא ולדבר איתי. מה שגרם לה לתהות ולהבין מי אני ומה אני בשבילה. למרות כל זה, היא עדיין ממשיכה עם השיטות שלה. דבר אחד היא לא מבינה, שהיא לעולם יותר לא תפיל אותי.
*
שאלוהים יעזור לי להבין, הרי שכחתי את טום, עברו כבר איזה חודשיים, למה אני חולמת עליו כל כך הרבה? ועוד חלומות כאלה שהוא רודף אחרי, שהוא רוצה לדבר איתי. מה הולך פה?
אני זוכרת את הבוקר הזה שקמתי בהרגשה נורא מוזרה. הרגשתי שאני חייבת ללכת לשכונה שבה גר טומי. שאני פשוט חייבת לעבור ליד הבית שלו, לעבור ליד האולם שבו הייתי מתאמנת בלט חצי מהילדות שלי. אפשר גם לסכם ולומר שזה דיי הרגשה שאני חייבת לחזור לאיזור שהייתי מבלה בו הרבה בעבר. לחזור לעבר. למה ? מה הסיבה? אני לא יודעת מה תקף אותי, אבל אני ידעתי שאני חייבת לנסוע לשם.
לא סיפרתי לאף אחד על הנסיעה. לקחתי את עצמי, עליתי על האוטובוס ונסעתי. נסעתי עם עצמי, עם המחשבות, עם הזמן.. בלי לדעת יותר מידי למה אני עושה את זה.
לא הייתי באיזור הזה מאז.. שנה. מרגיש כמעט כמו נצח. לחזור לאיזור הזה, מרגיש ממש כמו לחזור בזמן. חוץ מהעובדה שטומי גר שם, השכונה הזאת הייתה חלק ענק מהחיים שלי במשך שבע שנים. רקדתי בלט שבע שנים, מהיסודי עד כיתה ח. הריקוד היה הדבר המרכזי ביותר בחיי הילדות שלי. כשעזבתי, עזבתי בלי תכנון מראש. זה היה רצון שהתגבש במשך שנה בערך, אבל עצם העזיבה הייתה החלטה של רגע. מאז שעזבתי, לא הייתי יותר באיזור האולם הזה.. לא נפרדתי. כשלא נפרדים ממשהו בחיים שהגיע לקיצו, הדבר הזה לא ישכח ולא ייתן לך ללכת. לא ייתן לך את ההזדמנות להמשיך בחייך. תמיד משהו יחזיר אותך אחורה.
יכול להיות שהתחושה הזאת שאני חייבת, לא משנה מה, לחזור לאיזור של שני הדברים המרכזיים האלה שהיו בחיים שלי בשלב כלשהו, זה כדי להפרד כמו שצריך. וזה מה שהתכוונתי לעשות.