מריליין

מישל גריילר הייתה שונה, לא דומה בכלל לכל בחורה אחרת. פסיכוטית אפשר להגיד.
כשנסענו לחופשה בהרים המושלגים הייתי בטוח שזאת הולכת להיות החוויה הכי יפה שתהיה לי בחיים. במקום פסטורלי ולבן, בתור חדר הבנוי מעץ שקולט את חום האח. לשבת כל היום בעירום בג'קוזי ולשכוח מכל הסביבה.
כשהגענו למקום, זה היה נראה ממש כמו בתמונות. אי אפשר לתאר את היופי. אפילו היה לנו כלב לברדור בחצר שאהב לשחק איתי.
ישבתי עירום בג'קוזי החם בזמן שמישל התקלחה. "החיים יפים", אמרתי לעצמי בחיוך והתחלתי לשחק עם אצבעות רגליי. נהנתי מכל שניה, עם כוס וויסקי משובח וסיגריה ביד.
"תתלבש מהר, הולכים לראות את האגם הקפוא", היא צעקה לי מהמקלחת.
מישל אהבה המון דברים, אך יותר מכל היא אהבה אלכוהול. גם לי יש חיבה לאלכוהול, אבל לא ברמה כמו שלה וממש לא באמצע היום.
כשהגענו לאגם הקפוא מישל כבר הייתה שיכורה, לא היה אכפת לה משום דבר שעמד מולה. חוץ ממני כמובן.
המקום היה עמוס באנשים עם ילדים שבאו עם ילדיהם להחליק על הקרח. כבר מרחוק ראיתי את כל הנפילות של הילדים, ואין דבר שיותר מצחיק אותי מלראות ילד נופל ובמיוחד על קרח.
"בואי נלך לקרח", אמרתי למישל. היא הסתכלה עליי וחייכה חיוך ממזרי במבט ריק מחיים. עכשיו זה האלכוהול ששולט בה. לאט, לאט היא התקרבה אליי, נושכת את שפתייה ותופסת אותי בכתפיים. "מה?", שאלתי. היא לא דיברה, פשוט המשיכה לחייך אליי.
היא התחילה לפתוח לי את הרוכסן של הג'ינס. "את שיכורה, תעזבי אותי. יש פה המון אנשים", "לא אכפת לי מהאנשים", היא אמרה והמשיכה. הדפתי אותה בחוזקה וסגרתי את הרוכסן. מה היא חושבת לעצמה? אני לא עוד אחד מהנימפומנים הצרפתיים שהיא רגילה אליהם?
המבט האפל והחרמן שלה הפך להיות קודר. תוך שניות, קללות בצרפתית עפו באוויר והיא התחילה לרוץ לכיוון הקרח. הייתי מבולבל. אני רגיל להתנהגות המפגרת שלה, אבל הפעם היא הגזימה.
ברגע שהיא דרכה על הקרח היא התחלקה. הנוסע האפל שלה, בשם וודקה, לא ראה את הקרח. שוכבת ומפזרת קללות לכל כיוון. רצתי אלייה. חשבתי שקרה כבר משהו גרוע.
כשניגשתי אלייה היא הסתכלה עליי ולא הוציאה מילה. היא נעמדה מולי כולה אדומה מבושה. "אתה, אתה הולך לשלם על זה", היא אמרה לי והתחילה לצעוק בצרפתית.
כשהיא הסתובבה והלכה אמרתי לעצמי, בשביל מה אני צריך את כל החרא הזה? ועוד באמצע טיול?
ידעתי שלא הייתי צריך לבוא לפה איתה, וידעתי גם שאני צריך לסיים את הקשר הזה במהרה. אני לא בן אדם שנוהג לריב, אבל אני לא יודע איך היא גורמת לי לריב איתה כל יום מחדש. כל פעם אחרי ריב אנחנו מנסים לפתור את העניין ומסכימים שלא חוזרים יותר על אותו הריב. אבל כל הסכם כזה פשוט סלל דרך לריבים אחרים.
אחרי כמה מטרים מישל התכופפה. חשבתי לרגע שמשהו קרה לה מהמכה והתקדמתי לכיוונה. משום מקום היא הסתובבה וזרקה לכיווני מחליק קרח של אחד הילדים.
מתוך אינסטינקט סובבתי את גופי והמחליק שפשף לי את היד. יצאתי מזה במזל. רק חתך קטן נשאר לי על היד, אך הדם השפריץ, כאילו שחתכה לי את הראש, ונספג בשלג הלבן.
זהו זה הסוף. שתלך להזדיין. היא מנסה להרוג אותי עכשיו.
מישל כמה והתחילה לרוץ, אך האלכוהול כיבה את כל המערכות בגופה והיא התעלפה על השלג. "זה בסדר, הכל בשליטה", צעקתי לקהל הנלהב שצפה במחזה האימים הזה.
אחרי שהחזרתי אותה לחדר, הלכתי למנהל הבקתה וביקשתי ממנו חודר נוסף. למזלי היה חדר אחרון ריק, והדבר האחרון שאני רוצה זה לישון לייד הפסיכופטית הנימפומנית הזאת.
ושוב אחרי יום סוער ופסיכי, אני מוצא את עצמי יושב ערום בג'קוזי, רק שהפעם לא נהנה ומשחק עם האצבעות. הפעם שותה בקבוק שלם של וודקה ומנסה לשכוח את היום הארור הזה.

"דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי, דו! דו, רה, מי, פה, סו, לה, סי, דוווווו! ניגנה הפסנתרית האלמונית. שיער בלונדיני חלק וחזה שופע. לא יכולתי שלא לשים לב שאין לה חזייה, ככה שפיטמות הענק שלה כמעט וקרעו את החולצה. אני רק מתסכל עלייה והופך למצב מוצק.
–עכשיו תורך– היא אמרה לי ונגעה ברגלי. בחיים לא נגעתי בפסנתר, אך מישום מה ידי ניגשו לעבודה והתחילו לנגן יצירות של מוצארט וברקע בכלל היו שירים של דה דורס. נראה לי שאפילו מוצארט היה אוהב את העיבוד המשונה שעשיתי באותו הרגע לשיר "לוב סטריט".
בזמן שניגנתי, המורה האלמונית החלה בעבודת פה מצויינת, החליקה על איברי עם שאיפות גניחה חמות, למעלה ולמטה, ושוב ושוב בעקביות יוצאת מן הכלל. –עוד, עוד!– היא צעקה, והפסנתר החליף לצליל של גיטרה וניגנתי את השיר "רוקסן", של "הפוליס".
לפתע נשמע פעם הדלת והכל עצר מלכת. המורה הרימה את ראשה וליקקה את שפתייה. מצאתי את עצמי עירום כביום היוולדי. –יבוא– אמרה המורה והדלת נפתחה.
לא ידעתי מה לעשות. אני עירום לגמרי עם זקפה אדירה. גם אם אתכסה בכל דבר הבא ליד, לא הייתי מצליח להסתיר את הבושה.
בזמן שחיפשתי דרך לקבור את עצמי באיזה מקום, המורה סידרה את שדיה המפוארים והמלאים בשחיינים ששוחררו מזיקפתי המכובדת ובצורה חטירה הגיעו לשדייה.
ברגעים הראשונים לא ראיתי את הדמות שבדלת, הבזק אור הגיח בעיניי וסונוורתי קליל. אך אחרי מעט שפשופי עיניים הדמות החלה להתבהר.
הלב דפק במהירות של מאה חמישים קילומטר לשעה, כל גופי העירום התכסה בזיעה וגופי רעד מפחד. זאת הייתה מישל, עומדת, לבושה רק בחזייה ותחתונים, עם מבט ריקני ושיכור בעינייה. –חשבת שתברח ממני?– היא צרחה בקול איום והרימה את ידה האוחזת באקדח. עצמתי את העיניים חזק והתפללתי. בום!!!"

רק לא בביצים! קמתי בבהלה משינה עמומה. כל גופי כוסה זיעה מהסיוט. התנשמתי במהירות. זה הרגיש כל כך אמיתי, כל גופי רעד. אחרי הכל, מישל באמת ניסתה להרוג אותי.
קמתי במהירות כדי לוודא שמישל לא שמה לי מוקש או פצצה במיטה. כן, הפכתי לפראנואיד בגלל האישה הפסיכוטית. הראש כאב לי מבקבוק הוודקה שעדיין תקוע לי בראש.
בנסיון כושל להשתלט על גופי המתנדנד ולשים תחתונים, נפלתי על הרצפה הקרה. –שיט!– צעקתי, ולבשתי את התחתונים. לאט לאט קמתי, ובצעדים קטנים, בעזרתו של הקיר, לקחתי את המעיל פרווה שלי. הייתי חייב לבדוק מה קורה עם מישל. אני מקווה רק שהיא לא התאבדה או משהו בסגנון. כבר הבנתי שהיא מסוגלת להכול.
כשפתחתי את הדלת אור השמש פגע ישירות בעיניי הנפוחות משיכרות. לקחתי את משקפי השמש ויצאתי לקור המושלג, מצוייד רק בתחתון, משקפי שמש ומעיל פתוח עם רוכסן שבור. כשהגעתי לבקתה של מישל ראיתי שהדלת הייתה חצי פתוחה. בזהירות רבה, נכנסתי לחדר. פחדתי שהיא מחכה לי עם גרזן באיזו פינה מוסתרת. מישל לא הייתה שם, וגם לא התיק שלה. "מישל עזבה את הבניין", אמרתי לעצמי.
מבולבל עמדתי באמצע החדר הקר ויכולתי רק לדמיין איזה לילה סוער יכל להיות לנו אם כל השטויות האלה לא היו קורים. כן אולי היא פסיכוטית, אבל יאמר לזכותה שהיא מזדיינת כמו טיגריס אפריקאי פראי.
כשחזרתי לחדר והתחלתי לסדר את הדברים שלי, הרצתי בראש את אירועי היום הקודם. לא ידעתי אם לסלוח או לא, אני בטוח שאני יכול לעזור לה להתגבר על ההרגל המטונף הזה של שתיית אלכוהול עד לאיבוד חושים וחבל לי לוותר על סקס כל כך טוב רק בגלל שהבחורה ניסתה להרוג אותי. זה נשמע דבילי, אמרתי לעצמי והמשכתי בסידורים.
לא יכולתי שלא לחשוב על מישל, לאן היא בכלל נעלמה? והאם היא חייה? רק רציתי לחבק אותה שוב ולהרגיש את העור החם שלה עליי.
עמדתי בהלם, לא האמנתי שהיא באמת עשתה את זה. –בת זונה!- צרחתי וההד נשמע למרחקים. כל הרכב היה מרוסק. היא שברה את כל החלונות והפנסים ואפילו הואילה בטובה להשאיר מכתב בצבע וורוד עם ריח הבושם שלה על הדף.

"ג'ייק היקר,

כדאי שתדע שאתה מניאק, חסר בושה, מזיין סנאים, אונס ילדות ובן של זונה אחד גדול.
אני חזרתי הביתה עם נהג משאית שעבר בסביבה, מקווה שהוא לא יאנוס אותי. אני לא רוצה לשמוע ממך יותר. ההתנהגות שלך אתמול הייתה חסרת אחריות וכמעט נהרגתי.
אני לא מבינה למה דחפת אותי כל כך חזק עד שהתעלפתי.
אני מקווה שתליח לחזור הביתה עם כל הזכוכיות שיתקעו לך בתחת, ומאחלת לך להחליק לתוך תהום.
שכחת את הארנק בחדר, וגנבתי לך את כל הכסף כדי לקנות לי בקבוק טוב שיעביר את הנסיעה. אבל אל תדאג, אני לא זונה, השארתי לך מספיק כסף לדלק בחזרה.
שהשטן ייקח אותך וידחוף לך חרוזים אנאלים.
אוהבת, מישל.

נ.ב
אם תרצה, אתה מוזמן תמיד לבוא אליי ללילה סוער באווירה צרפתית, עם וויסקי והמון סקס.
לך תזדיין.

המכתב המוזר גרם לי לבלבול. היא שברה לי את המכונית, גנבה לי את הכסף, האשימה אותי שפגעתי בה וגרמתי לה להתעלף. הבחורה הזאת ממש כמו ילדת פרחים ב- 1960 בטוח יש לה קירבה מסויימת לשטן.
הוצאתי סיגריה וישבתי על המדרגות הקרות. בדרך כלל, תמיד יש לי תשובה לכל דבר. אך הפעם ישבתי, חיוור ונואש. לא ידעתי מה לעשות. הברירה היחידה היא לנסוע חזרה ולסבול את כל הרוח הקפואה שתשמיד את פניי. בדבר אחד מישל יכולה להיות בטוחה. אני לא מתכוון לחזור לבהמה הזאת בחיים.
אף אחד לא יוכל לומר אחרת, מישל היא בת אנוש מיוחדת מאוד. בנסיעה מהירה דהרתי חזרה לבית, וכמובן שגם השלג ירד ומילא את המכונית ואותי. כבר לא הרגשתי שום איבר בגוף, והדברים היחידים שחשבתי עליהם היו להגיע מהר ושהאצבעות שלי לא ינשרו באמצע הנסיעה.
עם קצת ביטלס להנעים את הדרך ידעתי רק משהו אחד. קריר לי.