מרינה- פרק 4 חלק א'

פרק רביעי: חוסר איזון

בתוך שניות כל החבורה מילאה את החדר הקטן, ופחדתי שהמטוס יתרסק מחוסר האיזון. "מה קרה?"- "היא נפגעה?"- "מה עשית לה?" מיליון שאלות הציפו אותי ואת יעל.
יעל.
בעניים של יעל היה חיוך מסופק שלא הבנתי, אבל הנחתי לזה לעת עתה, היו לי דאגות יותר גדולות על הראש.
"זה מישהו שאני מכירה?" שאלתי, ולרגע אחד נורא המוני טסריטים מחליאים מילאו לי את הראש. דמיינתי בערך אלף דרכים שבהם הרגו ושדדו את דמם של ההורים שלי (לשעבר).
"מה?" שאל הפסיכי. "הדם, זה מימשהו שאני מכירה?" לרגע אחד כולם בהו בי כאילו יש לי קרום של ברווז בין האצבעות, זימים ונוצות סגולות, ואז כולם התפרצו בצחוק גדול.
כולם, חוץ מג'ס.
הוא הסתכל עליי במבט מבין, ואיכשהו הבנתי שההורים שלי בסדר. נשמתי עמוק, ואז יעל אמרה "היא משהו." ושוב, הרגשתי נינוחה.
"אוקי אז למה לעזאזל את שותה דם אדם?" שאלתי. הפסיכי ענה "לא רק היא, גם את."- "מה אני?"- "גם את שותה דם" אמר הפסיכי. "לא אני לא!" צרחתי. "באמת? אז את מוכנה להסביר לי למה מרוח לך על הפנים צבע אדום?" שאל אחד הגברים. נגבתי את שפתיי בגב ידי ונבהלתי לגלות שהוא צודק. "כדאי לכם להחזיר אותי הביתה לפני שאני מתקשרת למשטרה!" צרחתי. נעצתי בהם את מבטי המאיים ביותר.
זה עבד.
כולם קפאו במקום.

* * *

"תשאירו אותנו לבד." אמר ג'ס, היה לו קול עדין. קול ועניים מבינות. בטחתי בו.
רק אחרי שכולם עזבו את החדרון הקטן שבמטוס ג'ס התיישב ואמר "שבי, מרינה." בלי לחשוב הגבתי לנימת הפקודה השקטה שבקולו.
"מרינה," אמר. "אף פעם לא קרה לך שהרגשת לא שייכת? לא הרגשת שאת מיוחדת? יותר מאנושית?" שאל.
נדתי בראשי לשלילה וזזתי בעצבנות על הכיסא. זה היה שקר. אף פעם לא הרגשתי שייכת. הרגשתי שאני יותר, אבל לא ידעתי מה יותר. ג'ס נאנח הצביע על הקנקן ושאל "מה זה?" נאנקתי. "אתה לא יכול להיות קצת יותר מוקורי?" ראיתי שמץ של גיחוך על פניו. הוא מזג לעצמו כוס מן הדם, וניצלתי את ההזדמנות לבחון אותו ביתר פירוט. הוא גבוה, חשבתי. אולי לא ברמה של כוכב כדורסל, אבל הוא בהחלט גבוה מהממוצע. עניים ירוקות רכות ממוסגרות בריסים שופעים קהים וארוכים, עור חיוור ושיער חום בהיר שופע ומבולגן. הוא אולי לא גדול כמו כמה מן הגברים כאן, אבל לגמרי הייתה לו מערכת שרירים מפוארת, רזה ושרירי, הוא היה יפה כל כך שמשהו התהדק בחזי. "מרינה, ברחוב פגו עד לפני חמש- עשרה שנה בערך היה שקט, שקט מכל האירועים המוזרים והלא מוסברים שמתרחשים עכשיו. את יודעת למה אני מתכוון?" הנהנתי. ידעתי בדיוק. הפיגועים, הרציחות, אבל לא הבנתי למה הוא חותר. לפתע קם והוציא משהו מהמקרר, אחרי שניות ספורות חזר ושם מולי גביע יוגורט, כפית ואת הכוס עם הדם ויצא מן החדר. מה עכשיו?