משני הצדדים

אני אוהבת שהמבטים שלנו נפגשים. המבט שלך גורם לי להרגיש מיוחדת. יש לך מין ניצוץ כזה בעינים, שאני לא יכולה להתעלם ממנו.
הלוואי ובאמת היית רואה את הניצוץ שבי כמו שאני רואה את הניצוץ בך. אני רואה בך הכול. כל הדברים הכי קטנים, איך שאתה מחייך, אפילו איך שאתה מתעטש זה חמוד לדעתי. וכשאתה מדבר עם מישהי? הקנאה בוערת. כל כך בוערת כי הייתי רוצה שתדבר איתי ולא עם אותה מישהי שאתה מדבר איתה. למה צד אחד תמיד רואה הכול והצד השני אף פעם לא?
צד אחד שבמקרה הזה זו אני, תמיד יקריב הכול, יתן מעצמו, אבל לא בהכרח שהוא יקבל חזרה מהצד השני, שבמקרה הזה זה אתה. אתה לא יודע כמה אני רוצה שתסתכל עליי כמו שאני מסתכלת עליך. אתה לא יודע כמה אני רוצה שתשים לב לפרטים הקטנים אצלי. אין לך מושג. אתה תמיד תחשיב אותי כידידה. לא יותר. לא תחשוב שהשיחות הידידותיות האלה שלנו הן בעצם ניסיון להראות את עצמי. להראות לך שאני שווה את היחס. אני לא סתם ידידה מציקה.
אני גם רוצה שתחשוב אם אני חושבת עליך. ומה שאני הכי רוצה שתחשוב זה, מה אם היא אוהבת מישהו אחר? מה אם היא לא רוצה אותי בכלל? כמו שאני מסבכת לעצמי את המחשבות כל יום ויום. בסופו של דבר אני אשחרר. זה יקרה בהחלט. אבל כנראה שלך לא יהיה מה לשחרר כי אני לא תפסתי אצלך שום דבר.