מתוסבכת פרק 16 – המעבר

הוא הכניס אותי אל תוך חנות באמצע שום מקום וציווה שאמדוד נעלי עקב ואחפש לי שמלה ללבוש. אף פעם לא חשבתי שקניות יכול להיות דבר רע כל כך. מצאתי עקב שחור והתאמתי לו שמלה בורדו שישבה עליי טוב, אבל מזה חששתי, כי הוא הסתכל ואישר לי לקחת. הוא שילם על זה ויצאנו לכיוון הרכב, הוא פתח את הדלת ועם מבטו סימן לי להיכנס פנימה, נכנסתי. שניות ספורות עברו והוא התיישב במקומו. ״זה ממילא לא יעזור לך״ מילמלתי. ״למה? כי אין לי את הדרכון שלך?״ שאל אבל משהו בשאלה הזאת לא מצא חן בעיניי. ״לא רק שיש לי את הדרכון שלך, יש לי את כרטיסי ביקור החולים שלך, תעודת החיסונים שעשית וכל מסמכי הלידה שלך״ אמר ״ובנוסף, את כל האישורים שמאשרים לי לעשות בך כרצוני, כמו אפוטרופוס״ הוסיף ואני הבטתי בו. הייתי בהלם, הרגשתי כאילו פיל עבר הלוך וחזור על גבי, ואז החליט להתיישב עלי ולהתמקם שם. ״אז כן, זה כן יעזור. ואת תתנהגי כמו אישה למופת, כי אנחנו טסים במטוס פרטי, לא שלי, של חבר. והכי טוב לעשות רושם טוב, זה אישה טובה״ אמר. ״לא ידעתי שיש לך חברים״ ציינתי והבטתי בו. ״תיזהרי עם המילים שלך״ אמר ושוב גרם לגופי להשתתק. משהו בקול שלו, כשציווה עליי היה כל כך מאיים, שהעדפתי לעשות כרצונו. אני לא אמורה להודות על העובדה שאני נחטפתי על ידי מי שהוא לא יהיה. אבל אני מודה שהוא הגיע אליי קודם, לפני שפסיכופת אמיתי היה עושה זאת, ואז באמת באיזה מצב הייתי נמצאת? הייתי נרצחת או נשלחת לזנות או הופכת לזונה אישית של מישהו. המחשבות האיומות עברו בראשי וניערתי את עצמי, מנסה להשתחרר מהמחשבות האלו. ״נו אז, ספרי לי על החברים שלך״ אמר לפתע בחביבות, הבטתי בו בסימן שאלה. איך לעזאזל הוא עושה את זה. ״אנחנו לא עושים את זה עכשיו״ אמרתי והסטתי את מבטי לעבר הנוף בחלון. ״נו באמת, את תקועה איתי ממילא עד שהחליט לשחרר אותך, אז לפחות תני לי להכיר אותך״ אמר. ״או שזאת דרך איומה כדי שתלמד על החברים שלי ותפגע בהם גם״ אמרתי. ״טכנית לא פגעתי בך, את סתם בוכה כי את לא עם אמא״ אמר בלעג. ״לא פגעת בי?! חטפת אותי! ואז הכתה בי!״ אמרתי בשוק מדבריו. ״תתגברי על זה״ אמר. ״טוב קהל קשה, אז אני אספר לך עלי קצת״ אמר ובלי שום אישור או תשובה מימני, התחיל לדבר. ״ לפני שנתיים או בעצם שלוש, כן שלוש. שיהיה, אבא שלי ואמא שלי טסו לחופשה כמו בכל שנה, והשאירו אותי לשמור על אחי הקטן לשבוע בו הם נעדרו להם. אבל משהו בחופשה השתבש, כי שלושה לילות אחרי הם חזרו, מוקדם מהרגיל. אבא שלי זעם וכעס על אמא שלי, ואמא שלי בכתה, ולא הפסיקה לבקש מימנו סליחה, מחזה נורא לצפות בו. כך שתמיד אני ואחי היינו מסתגרים בחדר וצופים בסדרות קומיות בטלוויזיה, מצויירות״ סיפר אך הפסיק. ״טוב לדעת שהיית בן אדם פעם״ מילמלתי מבלי לחשוב ״סליחה, לא התכוונתי לזה, אני מצטערת״ אמרתי במהירות, מנסה לחפר על הפה הגדול והפזיז שלי. הוא המשיך לנסוע אך לא המשיך לדבר. שתיקה ארוכה הייתה בנינו עד שהתחלתי לשבור אותה. ״יש לי חברה טובה, קוראים לה בר. ויש כמובן את דניאל ורותם, גם הן חברות קרובות שלי, האמת, שרק אתמול היינו יחד, בערב. אבל אני מניחה שאת זה אתה יודע״ אמרתי. ושוב שתיקה, אז המשכתי. ״יש את הבנים, אופק שגר איתי במושב, היינו נוהגים להיות המון יחד כשהיינו קטנים, אבל גדלנו והתרחקנו, ואז הכרתי את רון, חבר טוב שלי מאז ומתמיד. דיברתי איתו בפלאפון ממש באותו הרגע שהתגנבת מאחורי, זוכר?״ אמרתי, ושוב שתיקה הייתה באוטו. הוא לא ממש הגיב למה שאמרתי לו, הוא לא היה צריך. כל רגע עקצתי אותו. כל שנייה שעוברת במכונית הזאת, גורמת לי לכאב. ואז הוא המשיך ״אז באחד הלילות, אבא שלי עזב את הבית, ולא שב מאז״ פצח לוק את הדממה, ממשיך בסיפורו. ״שאלתי את אמא שלי מה קרה, אבל היא הייתה שבורת לב כל כך שאפילו לא היה לה זמן בשבילי ובשביל דילן אחי. אז אני פחות או יותר טיפלתי בו. בכל פעם ששאלתי אותה מה קרה, היא סירבה לענות לי, היא אמרה שזה יפגע בי.״ אמר ושתק שוב. הסיפור שלו די סיקרן אותי, אבל טון הדיבור שלו היה כמו שהוא תמיד, הוא לא עירב אף רגש בסיפור. אדם חסר נשמה. אבל בכל זאת עצר את דבריו פה ושם. ״אני גרה עם אמא שלי ואחותי, שאנחנו פחות בקשר. אבל עדיין, היא מקסימה, היא ילדה חולמנית״ אמרתי בקרירות. ״זהו בערך״ אמרתי. ״אז החיים שלך משעממים, לפחות הכנסתי לך קצת צבע בהם״ אמר. עד כמה גס הוא יכול להיות! ״באיזה זכות אתה אומר כזה דבר״ כעסתי. אבל הוא לא באמת הגיב. אז נשענתי בנעימות על הכיסא. ״יום אחד רמון בא״ אמר ואני יש קפצתי ממקומי. ״מה? למה?״ שאלתי והבטתי בו. מה אבא שלי כבר יכול היה לחפש אצלהם. לוק הפציר בי במבטו. אסור לי להרגיש בנוח! הוא חזר להביט בכביש. ״אז כשהוא נכנס לחדר של אמא שלי, התקרבתי לשמוע על מה הם מדברים. מסתבר שאמא שלי בגדה באבא שלי עם רמון, קמה קלאסי נכון? אך כשאבי עזב אותה, היא הייתה שבורה יותר מתמיד ולא הסכימה לחיזוריו של רמון יותר. אבל הוא איים עליה, שאם היא לא תהיה איתו, היא לא תהיה עם אף אחד״ אמר ואז חשבתי. ״אני יכולה לשאול משהו?״ שאלתי והבטתי בו בחשש, פוחדת כבר ממה מותר ומה אסור לי לומר. הוא הנהן עם ראשו לחיוב. ״רמון אמר את זה, נכון. אבל ממילא לא היה לה אף אחד יותר בזמנו, אז מה האיום כאן?״ שאלתי בעדינות, כמו ילדה בכיתה א׳ שבשיעור הלימודים בשבוע הראשון. חיכיתי לתשובה ואז הוא גיחך לעצמו, מה כבר אמרתי? ״לאמא שלי לא היה אף אחד, פיזית, אבל אמא שלי לא הייתה סתם בדיכאון. נשבר לה הלב מהאדם שהיא אוהבת, מה שאומר שיש לה מישהו. בלב. את יודעת, האיבר הזה מזרים דם לגוף״ אמר באותה גישה כמו הקודמת, משכיח כל זכר לגיחוך. יחסית למה שהוא לא יהיה, יש לו חוכמה די נכונה, הרי היא לא הייתה פנויה מבחינה ריגשית. ״הוא הרג אותה?״ שאלתי, משהו אכן קרה לה. ״לא״ אמר. ״היא עזבה, היא חשבה שנהיה בטוחים יותר. אז היא עזבה. השאירה לנו מכתב ובו סיפרה לנו את המצב, שילמה על חשבונות מראש, מילאה את המטבח באוכל. עבר כמעט חודש ואני הייתי בלימודים, ואם יש משהו אחד שאני לא מבין, זה מה אח שלי חיפש בחדר של אמא שלי. הגעתי הביתה, ישר שמעתי קול ירייה, ועוד קול ועוד קול, רצתי לתוך הבית לראות מה קורה, ראיתי את רמון יורה על הדלת של החדר של אמא שלי, לפני שהספקתי להגיב בדרך כלשהי, שמעתי זעקה מהחדר, וזה לא היה אמא שלי, אלא אחי. רמון נבהל מהקול המאוד לא נשי שנשמע וישר רצתי ופתחתי את הדלת, מתעלם מרמון באותו רגע, רק לראות מה קרה לאחי, ושהבטתי בו שוכב שם, תפסתי את רמון והצמדתי אותו לקיר. צעקתי עליו, קיללתי אותו, הוא ניסה להסביר שזה לא היה מכוון אליו אבל זה רק הרתיח אותי יותר. רצתי לאחי ושהסתובבתי הוא כבר נעלם, האמבולנס הגיע וקבע את מותו. הפחדן לא היה מסוגל להביט באמא שלי לפני שהוא ניסה להרוג אותה. וגם כן האישה הזאת, הוא גנב מימנה את כל הכסף שהיה לה, הגיעו אליי מכתבים מהבנק. והיא נעלמה, היא לא יודעת על דילן כנראה״ אמר והייתי בשוק, הרגשתי רע על כך שעם זה הוא התמודד בחיים שלו, זה נוראי. ריחמתי עליו באותן שניות. בזמן ששקעתי לרחמים הוא ציין שהגענו והבטתי סביב. ״לכי לשירותים, תחליפי לבגדים שבשקית ויאללה זריז, אל תתני לי לחכות״ אמר מצביע על הדלת ממול, מוחק כל זכר לרחמים שהרגשתי לפני שנייה. עשיתי כדבריו. ״אל תשכחי לסדר קצת את השיער״ אמר ואני המשכתי ללכת. נכנסתי לשירותים והתלבשתי, מורידה את השורט והחולצה לשמלת הבורדו ולעקב. בכיתי קצת. אני לא יודעת למה הוא כופה עליי את זה, הוא הולך להוציא אותי מהמדינה עכשיו. ואין לי איך ״הפלאפון!״ הרגשתי בו בתוך השורט, הזדמנות מצוינת, הוצאתי אותו מהכיס והורדתי את מצב הטיסה, הסוללה קפצה ישר לשלושים אחוז. הרמתי פלאפון לרון.

נקודת המבט של רון –

נשכבתי על המיטה שלי, עם הפלאפון, מביט בסטטוסים הלא מצחיקים בפייסבוק, אבל זה עוזר לי להסיט את המחשבות. המשטרה לא מפסיקה לחפש, נדיר שדבר כזה קורה בארץ לא? לא זכור לי מקרים כאלו. איזה עדה אחת אמרה שהמכונית היחידה שראתה עוברת בשעה בה היא נחטפה הייה ג׳יפ לבן, אבל מה הסיכויים שמדובר בו? עושים חיפוש במצלמות הבתים של האנשים, משהו שיראה את החטיפה, אבל כלום בנתיים. למרות שאחת מהן כן קלטה ג׳יפ לבן נוסע באותה השעה. אז זה הכיוון של המשטרה עכשיו. אבל גל יכולה להיות בכל מקום, באמצע הים או בצפון, בתל אביב או אפילו כאן באזור, אולי באר שבע. הנקודה שלי, היא שאני לא באמת מאמין שיש תקווה שנמצא אותה. קמתי מהמיטה, התיישבתי על יד השידה שלי ושתיתי מהכוס קולה שמזגתי לעצמי לפני, חיכיתי לעדכון מאמא שלה, שלא הרגשתי שהיא מודאגת לבת שלה כמו שאמא אמורה לדאוג. אני סתם אומר מעצבים, היא אמא שלה בכל זאת. הרגשתי רטט והסתובבתי למיטה, הרמתי את הפלאפון ואיך שראיתי את שמה על המסך, לא הצלחתי להגיב, אבל במהירות עניתי. ״גל! גל! איפה את חיים שלי?! אני בא לקחת אותך תאמרי לי איפה את״ ישר דיברתי, ורק אחרי שתיקה קטנה שלפני שענו לי, כבר חשבתי שמישהו אחר מחזיק בפלאפון שלה. ״רון״ שמעתי מבעד לפלאפון את הקול העדין הזה שלה, מוסווה תחת בכי שקט. ״גל? גל איפה את״ דיברתי לאט יותר מחכה לכל תגובה מימנה. ״תקשיב רון, אין לי הרבה זמן, אז תקשיב״ אמרה באימוץ לדבר ברור ״רודפים אחרי, עבריינים שאבא שלי התנקש בהם ולא יודעת מה הם רוצים מימני, אחד מהם חטף אותי, תקשיב טוב. שמרו על לילי! האנשים לא יודעים שהיא לא הבת שלו. אחד חטף אותי במסע לנקמה שלו, הוא הולך להוציא אותי מהארץ עכשיו רון ו-״ אמרה במהירות וחלק מהדברים היו מעט לא ברורים, עד שנעצרה ושמעתי את הדמעות שלה, הרגשתי רע שאני לא יכול להיות איתה עכשיו. ואיזה עבריינים מדובר ומי האנשים האלו? ״גל את חייבת לומר לי איפה את ומה לעזאזל העיניין שמוציאים אותך מהארץ.״ -״קוראים לו לוק, לאיש שחטף אותי, אני בשדה התעופה, הוא מטיס אותנו עוד מעט ואני לא יודעת לאן, בבקשה רון תעזו-״ נעצרה השיחה והתנתקה, ניסיתי לחזור מלא פעמים אבל כלום. ניגבתי את הדמעות שלי, נעלתי נעליים ויצאתי בריצה לבית של גל, חייב להודיע למשטרה על השיחה הזאת, אל תדאגי גל, אני בדרך אלייך.

נקודת מבט של גל –
השיחה התנתקה! לא לא לא אין לי סוללה! אוקיי הוא אבין הוא יעזור. הסברתי טוב? אני לא יודעת אני נסערת מידי. אני לבושה, הרטבתי מעט את הידיים שלי והעברתי על השיער, סידרתי אותו היטב, הבטתי במראה וחייכתי. ״את לא נאנסת, את לא עברת התעללות, את בסדר, תחייכי. לפחות זה״ אמרתי להשתקפות שלי במראה, מנסה להישאר אופטימית בכל מצב. יצאתי החוצה אחרי שניקיתי כל סימן לדמעות והכנסתי את הפלאפון היטב מתחת לשמלה. התקדמתי והבטתי בלוק שהתקרב אליי ״שמעי״ אמר כמעט בלחישה. ״יש לך מזל שאת נראת כמו שאת נראת״ אמר. ״מה זה אמור להביע?״ שאלתי לאוויר. ״איזה עקומה זאת״ אמר מביט באיזה איש גבוה ממול ובת הזוג שלו, אני מניחה. ״תסביר לי מה קורה״ פניתי אליו. ״בחורות, בחורות. כל עוד הבחורה שלך פצצה יותר מהשני, הכבוד שלך גדול יותר״ אמר ונראה שממש התלהב, הוא אפילו אתחיל לצחקק על הזוג ממול. ״ידעתי שאין לך חברים, תן לי לנחש. אלו אויבים ישנים שלך או שעדיין אויבים שלך ובשביל לקבל הרבה יותר כבוד במטוס הזה או בכלל בניכם, זה תלוי בבת זוג? זה ילדותי את פתטי״ ציינתי. ״שתקי ותהיי נחמדה״ מילמל ״את מדברת שטויות״ הוסיף והזוג התקרב אלינו. ״ניק מה אתה עושה כאן?״ שאל בהתנשאות בעודו מניח את ידו סביב צווארה של בת זוגו. ״יוצא לנופש, הכרת את אשתי לעתיד כבר?״ אמר והניח את ידו עליי, חייכתי והתפללתי שהסיוט הסתיים. הוא משתמש בגוף שלי כראווה? בבקשה שזה יסתיים. ״אה זאת שלך?״ שאל האיש ונראה שהראש הנורא מורם שלו, חזר לגובהו הרגיל. ״לאן אתה טס?״ שאל לוק, ולרגע תהיתי איזה שם ארוך מתקשר גם ללוק וגם לניק, אם כולם קוראים לו כך. ״אנחנו טסים לאיזה שבוע ביוון״ אמר האיש ״איזה מלון מפואר תאמין לי אתה מתפוצץ. ואתה?״אנחנו במוסקבה נהיה״ אמר ואני השתדלתי לא להיראות מופתעת. ״נכון אהובה שלי?״ פנה אליי ואני רק רציתי לדקור את אותו ולברוח. ״נכון״ אמרתי בחיוך. השניים בירכו את לוק לשלום והלכו, כשיצאו מתווך הראיה מהר התשחלתי מתחת לזרוע שלו. ״תירגעי זה לא היה כזה נורא לחץ״ אמר והתקדם, אני אחריו. ״לאן?״ שאלתי. ״להשוויץ בך במטוס״ אמר. ״כל הדרך למוסקבה אתה רוצה שנשחק את המשחק שלך? מה אני נראת לך?!״ קראתי אליו והוא הסתובב, מתקרב אליי ולוחש לי בעצבים. ״אל תשכחי שאת תחתי, מה שאני אומר את עושה, מבינה? אין לך שום חופש ביטוי איתי! תפנימי. אנחנו לא באמת טסים לרוסיה, מה נראה לך אני באמת אסגיר את עצמי? אנחנו בדרך לאוסטריה, אל תדאגי הנוף יפה״ אמר והסתובב חזרה, משאיר אותי בלי מילים. תפסתי בשרשרת המגן דוד העדינה שעל צווארי ונשמתי עמוק. בבקשה רון תמצא אותי.
עלינו למטוס, שני גברים ישבו ולידן שני נשים יפות, בסביבות השלושים לחייהם. בן כמה לוק לעזאזל? נכנסתי אחריו והוא התיישב, מסמן לי לשבת על ידו. ״איך את באנגלית?״ לחש לי באוזן. ״אני אסתדר״ עניתי בחוסר עיניין לענות לו כמו שצריך, אם הוא כל כך סטוקר, הוא לא אמור לדעת את הדברים האלו. הוא מתח את ידו מאחורי הכיסא שלי, ״תתקרבי קצת״ אמר והתקרבתי בחוסר רצון מוחלט. נגעלת ממגע איתו. ״מה שלומך לוק? איך אתה? כבר חודשים לא התראינו״ אמר האיש הבוגר יותר מהאחר, מופתעת שזה הפעם קרא לו לוק ״הכל בסדר איתי, תודה לאל, איך אתה?״ שאל לוק חזרה. ״מצויין, מצויין, מי היפה הזאת?״ שאל מביט בי בחמימות. ״מי כבר יכולה להיות?״ אמר מניח את ידו עליי ומנשק את מצחי. חייכתי. הרגשתי על כך מגעיל, כל כך מנוצלת, וקורבן מסריח.
עוד פטפוטים פה ושם העבירו השניים ואני נרדמתי בעודי מביטה דרך החלון בתקווה לשמוע סירנות משטרה לפני שהמטוס ממריא.
התעוררתי לאט לאט. ראשי היה מונח על חזהו של הפסיכופט וידו כרכה סביבי. התעוררתי לאט, כדי לא להעיר גם אותו. האישה הבלונדינית הייתה חצי ערה, הביטה בי מתעוררת. ראיתי את זה כהזדמנות, התיישבתי מולה. ״היי מה שמך?״ שאלה. ״שמי גל״ עניתי. ״השם שלי הוא אילנית״ ענתה בחביבות. לקחתי נשימה ארוכה ודיברתי ״תקשיבי אני חטופה, אני לא באמת בת הזוג שלו, נחטפתי לפני יומיים ומאז אני כמו השפחה שלו, בבקשה, אנחנו בדרך לאוסטריה ואני פוחדת שהוא יפגע בי, תעזרי לי בבקשה״ אמרתי בלחש מביטה בה. ״אני מצטערת, אבל אין ביכולת שלי לעזור לך. סליחה.״ אמרה ומסמנת לי לחזור לשבת. כמה רוע יש בבנאדם? אני התחננתי אליה, למה אף אחד פה לא מקשיב לזעקות שלי. כולם פה תומכים בבנאדם הזה, אני לא שופטת אותו אבל לעזאזל זה לא מצדיק אף מעשה שהוא עושה עכשיו.
המטוס נחת ולוק הביט בי עייף, התעורר מהנחיתה. ״נחתנו״ אמרתי לו מסבירה את המצב. הוא קם והתקדם איתי לעבר הדלת, עברנו בשרוול המטוס, הוא נופף לשלום לחבר הזה שלו והתקדמנו. ״כואב לי הרגליים״ אמרתי ועצרתי, הורדתי את הנעליי עקב. ״מה את עושה?!״ שאל. ״עד עכשיו הייתי הפאפי שלך, עכשיו אני מורידה את העקב הזה כי הוא הרג אותי בטיסה״ אמרתי, שמתי זין על כל שהזהיר אותי, מה כבר הוא עוד יכול לעשות לי, אני כבר לא בארץ אפילו, עד לאן הוא רוצה להרחיק לכת? התקדמתי יחפה כשהעקבים בידי. הוא לקח את המזוודה שלו ותפס מונית. הבטתי סביב, הנוף היה על כך מרהיב שהנשימה שלי נעתקה כמה פעמים, ההרים, הירוק, הצבעים. הכל כל כך מדהים כאן, בחיים לא הייתי בחו״ל. ממש לרגע, כבר לא שינה לי הסיטואציה, לא הפסקתי להביא בנוף המשתקף מהחלון.
לא יודעת כמה נסענו אבל המונית עצרה פתאום, והבטתי בצד השני, נראה היה בית קטן כמו צימר, לא רחוק מכפר שהרגע עברנו בו, אך די מבודד. ירדתי מהרכב והבטתי בו מוריד את המזוודה. לא דיברתי איתו מילה כל הנסיעה. פשוט הלכתי אחריו, נכנסתי לצימר, היה סבבה, לא כמו בית העינויים שדמיינתי בראשי. ״כנסי לחדר הזה, יש לך בגדים על המיטה, כנסי להתקלח תתארגני, נצא קצת״ אמר. ״אני לא רוצה לצאת״ ציינתי. ״אני לא שואל אותך״ אמר וסימן לי שוב עם הראש ללכת לכיוון החדר. נכנסתי והבטתי במיטה, במראה, בארון ובבגדים המוסדרים בתוכו. נכנסתי למקלחת ובכיתי, לקחתי את הזמן, החדר נעול. אוח בבקשה שמישהו יציל אותי מהסיוט הזה שמחופש לגן עדן. יצאתי ולבשתי ג׳ינס ארוך עם קרעים ולחולצה לבנה שהונחנו בצד המיטה. ״גל! בואי החוצה״ שמעתי את צעקתו של לוק והפחד שלי בו גבר, כך שמהר יצאתי מהחדר. ״כן?״ שאלתי. ״לא מבזבזים זמן, בואי נצלם את הסרטון, אני מקווה שאת שחקנית טובה, כי אם זה לא יראה טוב, אצטרך לענות אותך ואנחנו לא רוצים להגיע לזה״ אמר מסמן לי לבוא אחריו. התחלתי לצעוד ונכנסנו לחדר, המקום הזה לא קטן כמו שנראה מבחוץ, הוא הכניס אותי לחדר ואז הבטתי סביב, עמוד חשפנות, בר, פוקר. מהר מאוד הבנתי שאני בקזינו ביתי, ואני עדיין לא מבינה, אם יש לאדם הזה כל כך הרבה כסף למה הוא צריך עוד? ובן כמה הוא לעזאזל?! ״אתה מוכר אותי לזנות? זה הסיפור?״ שאלתי. ״לא , אני מוכר את הסיפור הזה לאבא שלך עכשיו שבי פה, תבכי איך שהוא ותקרעי את הבגדים שלך פה ושם. ״אמר. והתחלתי לעשות זאת. ״אני שם עלייך את הדם המזוייף והעפר הזה שיראה מציאותי. תבכי כבר!!״ צעק ואז באמת התחלתי לבכות. ״יופי״ אמר מרוצה והתקדם לעבר מצלמה שהונחה שם על אחד הכיסאות. ״את צריכה להיראות מעולפת. זה הכל, אני גם אתקרב ואתפוס בפנים שלך רק כדי להראות למצלמה שזאת את״ אמר והינהנתי. תירגעי גל, יצילו אותך. הוא עשה את שלו ואז סימן לי שיצא טוב. ״אני יכולה ללכת להחליף בגדים?״ שאלתי כמו ילדה טובה. ״כן״ אמר. התקדמתי לעבר החדר שלי ונעלתי אותו. הורדתי את הליכלוך מעליי והחלפתי לפיג׳מה והתכנסתי במיטה, מנסה לחשוב איך אני אמורה להמשיך בקצב הזה להישאר בשפיותי. ואז תיקתוק הרס לי את התקווה לישון. ניגשתי לפתוח את הדלת והוא עמד שם ״גל״ ציין לוק. ״מה?״ שאלתי. ״אני באמת מצטער על ההתנהגות שלי כלפייך היום, אני צריך שתביני שזה נחוץ, ברגע שהכסף יהיה אצלי, אני אשחרר אותך ותחזרי לחיים הרגילים שלך, אני שולח לו הערב את הסרטון, אם הוא יסכים לי, זה עניין של כמה ימים שהכסף יעבור אליי״ אמר, הופתעתי מצורת הדיבור שלו.״ואם לא?״ שאלתי. הוא הביט בי, כאילו אני לא אוהב את התשובה או כאילו אין לו תשובה בשבילי. ״אם לא, את תוכלי בכל זאת לחזור הביתה, כי לא תהיי לי לעזר יותר״ אמר. ״ואז, אני פשוט אחזור הביתה ותמשיך במסע הנקמה שלך?״ שאלתי. ״יש לי הרבה תוכניות, חלקן בטוחות יותר וחלקן מסוכנות יותר״ אמר והמשיך ״רמון נמצא במוסקבה עכשיו, אני לא יכול להגיע אליו, כי כל האנשים שלו שם. אז איתך זה בטוח יותר״ אמר. ״אבא שלי במוסקבה? מה הוא עושה ברוסיה?״ שאלתי. ״זה לא משנה כל כך״ אמר. ״אני לא רוצה להיות פה לוק, אני לא יכולה לעשות את זה. למה שאני אסמוך עלייך? אתה חוטף אותי, מוציא אותי מגבולות המדינה, סוחט אנשים. ומה יהיה כשתשחרר אותי? כל העבריינים האלו ימשיכו לרדוף אחרי? מתי שהוא אני אהיה חופשיה באמת?״ שאלתי אותו ותסכול גדול נתקע בראשי. הוא רק הביט בי בהלם, יכלתי לראות אפילו עד כמה הוא מרחם עליי. לרגע משהו בעיניים שלו הביע עד כמה הוא אנושי בסה״כ. ״אני מאמין שלא, לא ממש. את תצטרכי הגנה כשתחזרי הביתה״ ענה. וכבר לא היה לומר, לא לי ולא לו. הוא הסתובב ואני באתי לסגור את הדלת אבל אז הרגל שלו עצרה אותה מלהיסגר. ״רוצה להתלבש נצא קצת? ממש יפה פה בחוץ, מדינה יפה״ אמר.