מתוסבכת – פרק 24

השעה 12:00 ועדיין לא נתקלתי ברון היום בבית ספר, אני לא מנסה לברוח מימנו אבל עדיף להימנע מזה פשוט.
״מה שלום הבת זוג שלי?״ אמר עומר כשהתיישבתי לידו, כן חזרתי לשבת ליד הסטלן. ״הכל טוב, אבל אתה לא חושב שאתה קצת ממהר? קבענו בגיל 34, אם נהיה רווקים אתה יודע״ חייכתי והוצאתי ציוד לשיעור היסטוריה. ״נכון נכון, את עם רון… טוב אז אני אמשיך לקוות פשוט״ אמר ואז החיוך ירד לי מהשפתיים, תוך כדי שאני עדיין עוסקת בלהוציא דברים למרות שהוצאתי הכל. אבל עומר כמו עומר, קולט דברים. ״או שלא?״ לחש למראה פניי, למרות שניסיתי להסתיר את התגובה שלי. ״אממ..״ מילמלתי ועזבתי את התיק בצד חוזרת להביט בו. ״אנחנו סוג של… הוא.. לא משנה, אתמול נפרדנו. סוג של״ גימגמתי מעט והבטתי בו. ״מה?!״ שאל. ״שששש!! אבל אל תאמר כלום אני מפצירה בך!״ אמרתי מרימה אליו אצבע מאשימה. ״לא לא ברור, אבל למה? הוא מטורף עלייך. כבר סיימתם?״ אמר. נראה שאף אחד חוץ מימני רון ובר יודע על זה, בכלל לא חשבתי על החלק בו כולם יחליטו לשאול שאלות. ״אני לא ממש יכולה לספר לך בדיוק למה, אבל אתה יותר ממוזמן לשאול אותו״ אמרתי והוא לא לחץ. ״את נפרדת מימנו, נכון?״ ציין כשאלה. ״כן״ עניתי בלחש והמורה נכנס.
בשיעור המשכנו לדבר מעט על שטויות, אבל לא חזרנו לנושא.
בסוף השיעור התקדמתי למחוץ למבנה, ועם המזל שלי, רותם הגיעה מבחוץ לבפנים ובגלל שהיא הגיעה מהצד לא ראיתי אותה, ונתקלנו אחת בשנייה.
״אח״ הגיבה רותם להתנגשות ואז הרימה את מבטה ״גל! מה קורה?״ שאלה בחיוך וחיבקה אותי, אני לא ממש הגבתי. ״היי רותם״ חייכתי באילוץ.
״מה יש?״ שאלה. לפי החיוך והגישה הוא לא דיבר גם איתה. ״רותם.. את עושה משהו עכשיו?״ שאלתי. ״האמת שלא, למה? קרה לך משהו?״ שאלה. ״כן, בא לך נשב לדבר פה בחוץ?״ אמרתי מצביעה לכיוון הספסלים. ״כן, אני רק אניח את התיק בכיתה ואני אבוא״ אמרה והתקדמה לכיתה ואני לספסלים. יאללה הגיע הזמן לישב את זה. התיישבתי והתעסקתי בפלאפון. ״מתחמקת?״ נשמע קולו של רון מאחוריי וישר הסתובבתי. ״רון, היי, לא״ עניתי מופתעת. ״זה בסדר אני צוחק״ חייך את החיוך היפה הזה שלו. ״אני צריך לשאול אותך משהו״ הביט בי בפנים רציניות. ״מה?״ הרגשתי את עצמי מגמגמת. מצד אחד, הסיטואציה מרגישה לי ממש מוזר, אני ורון שוב חוזרים להיות מה שהיינו? או שאני לא הצליח להתמודד עם זה? ובכלל, אם אני אצליח לשחרר מימנו. ״בקשר לאתמול, אני חושב שלא הסברתי את עצמי כמו שצריך, אני רוצה עוד הזדמנות לדבר איתך על זה-״. אמר אך עצרתי אותו. ״רון, לא עכשיו. עוד לא, אני עדיין מנסה לעכל את כל המידע החדש הזה, אמרתי לך כבר, אני לא יכולה להאשים אותך במשהו, אבל זה עדיין קשה לי. כבר תהיה לנו הזדמנות לדבר״ אמרתי והבטתי בפנים שלו, שנראות מבולבלות ומפוקסות בעת ובעונה אחת. ״רון!״ צעקה פיצחה את השקט שנמשך אולי שנייה אבל הרגישה כמו נצח. הבטתי מאחורי הכתף של רון והוא גם הפנה את מבטו לשם. ״בוא כבר הולכים לאולם ספורט״ תפס אותו בן ומשך אותו משם, כאילו היינו בסתם שיחה רגילה ואין בזה משהו מעט חריג. אבל הרגשתי הקלה, שנייה לפני שהוא נעלם יחד עם בן הבטנו אחד בשנייה שוב, והוא כבר נעלם עם הבנים. איך בדיוק עובד העולם? ״גל״ קולה המוכר של רותם נשמע מאחורי והסתובבתי אליה. ״עכשיו, ספרי לי, מה קרה?״ שאלה. ברצינות היא אפילו לא לרגע חשבה על מה כבר אני יכולה לדבר איתה? ״רותם, זה עלייך ועל רון, אני יודעת״ אמרתי בכנות מבלי לקחת את העיניין סחור סחור, בשנייה שאמרתי את זה הפנים שלה נהיו חרדתיות. נראה שהיא ממש בהלם שהעלתי את זה, כאילו המצאתי את זה עכשיו. ״גל.. אני, אני מצטערת״ אמרה מחפשת את המילים הנכונות, ומתיישבת על הספסל עץ מאחוריה. ״רותם, כבר דיברתי על זה עם רון, ואני ממש מבולבלת כרגע, אבל יש משהו שאני נאחזת בו כרגע כסיבה למעשים שלי. ואני צריכה שתהיי כנה איתי״ אמרתי. ״גל, אני באמת מצטערת, זה היה כלום ושום דבר״ אמרה בקול מיואש. ״לא רותם, אל תאמרי את זה. אני צריכה את הכנות שלך, מה שהיה בניכם לא קרה סתם, ולא משנה הסיבות, אתם הרגשתם משהו אחד לשני, וכנראה שעדיין״ אמרתי אבל רותם הייתה נחושה לעצור אותי. ״לא גל אני רצינית, זה היה כלום. אנחנו גם הפסקנו את זה עוד הרבה לפני״ אמרה אבל הגברתי את הקול שלי על שלה . ״רותם! אני באמת שואלת אותך, אני לא כועסת עלייך, אבל תהיי כנה איתי למען השם! את מרגישה משהו כלפי רון??״ שאלתי בקול מורם, מביטה מסביב בהקלה שאף אחד לא שמע את מה שאמרתי, יותר מידי רעש והתעסקויות. רותם השתתקה, וישר ידעתי. היא מהססת. מה שאומר שזה נכון, והיא רק חושבת איך לספר, ואם בכלל. ״זה כלום, אני באמת מתעלמת מזה״ אמרה בתבוסה. נאנחתי. ״אני נפרדתי מרון אתמול בלילה״ אמרתי כמעט בלחש. ״מה?! בגללי? וואי גל באמת שלא חשבתי בכלל שזה יגרום לדבר כזה בבקשה אל תכעסי עליו, אתם צריכים להיות ביחד אני סתם נתקעתי בתמונה-״ שוב פעם היא המשיכה עם הברבורים שלה אבל עצרתי את דבריה שנית, לפני שהיא תבכה. ״לא רותם, זה לא בדיוק זה. אני פשוט החלטתי שזה לא מתאים לי כרגע, אל תרגישי אשמה זה לא בגללך״ אמרתי, שיקרתי. ברור שזה בגללה, נפרדתי מימנו בגלל הרגשות שלו אליה אז זה הכל בגללה. ובגללו. ובגללי.
״פשוט חשוב היה לי לדעת את המצב כרגע״ אמרתי והיא שוב פעם מביטה בי בתבוסה. ״סליחה גל״ הצלחתי לשמוע אותה ממלמלת מבין השפתיים. ״זה בסדר״ לחשתי גם אני. והצלצול הגואל צילצל והודיע על זמן השיעור.
אבל זה לא היה בסדר. כלום פה לא בסדר. אני אפילו לא מבינה את עצמי איך אני נותנת לכל זה לקרות, אבל יש משהו יותר חזק שמרגיש כאילו זה מה שהכי נכון.
היום המעיק הזה עוד שעתיים יגמר ואני סוף סוף אחזור הביתה.
יצאתי החוצה למשמע הצלצול של ההפסקה האחרונה והבחנתי בבר יושבת עם אופק. ״שלום שלום״ חייכתי והתיישבתי מולם בספסל. ״גילית אה?״ הביט בי אופק שכנראה רון דיבר איתו. ״רון אמר לך משהו?״ שאלתי, מתה לדעת מה הוא סיפר. ״כן, הוא סיפר על השיחה שהייתה לכם, אבל לא ממש הרחיב כששאלתי אותו לגבי זה״ אמר. ידעתי שזה לא נכון ויש עוד,אופק בדוק מנסה לכפות על רון. ״מה איתך בר?״ שאלתי מעבירה נושא.
״האמת שטוב, את לא מבינה איזה כיף, עברתי את המבחן הזה במתמטיקה סוף סוף, חרשתי עליו יותר מידי״ אמרה באנחת הקלה. ״באמת?״ שאלתי ובאמת התרגשתי בשבילה. ״כן! עזבי עברתי, קיבלתי אפילו ציון גבוה״ אמרה בחינניות. ״וואי מעולה!״ קראתי בשמחה. ואז כמה שניות של שקט הופיעו, בר ואופק התנשקו פה ושם והתנהגו כמו ילדים, חייכתי אליהם והשארתי אותם לבד. יש עוד 10 דקות עד לסוף ההפסקה, אולי כדאי שהלך ליועצת שלי, היא אחת הנשים הכי זורמות שיש, היא פשוט מבינה הכל. מאז מה שקרה, אז יש לי אישור לגשת אליה מתי שרק ארצה בכל זמן על כל שעה. למרות שאני לא מדברת איתה על המקרה, יותר על החברים, המשפחה, דברים שרלוונטים יותר, כמו שהרגשתי שאני לא שייכת בימים הראשונים כאן. נכנסתי למבנה המזכירות והספרייה. אני הולכת במקום הזה כמעט כל יום, בגלל הספרייה, אולי אני הלך שוב? טוב אני יכולה לדבר עם היועצת גם בזמן שיעור, חשבתי ונכנסתי לספרייה, בודקת את המדף של הספרים החדשים, אבל שוב. שום דבר מעניין. הספר היחיד שנראה מעניין פה זה ה״מלכה האדומה״ אבל קראתי את זה כבר.
נאנחתי וניגשתי למדפים הארוכים, אולי ספר ישן יהיה גם נחמד. נראה שאף אחד לא בספרייה כבר בשעות האחרונות של היום, הרוב פה נמצאים בבוקר, במיוחד קבוצות לימוד קטנות שבאות ללמוד בשקט, לרוב שכבות כיתה ז׳ או ח׳.
״את חייבת להיזהר יותר״ קול גברי נשמע מאחורי בזמן שדיפדפתי בין הספרים ובבהלה הפלתי חלק לריצפה והסתובבתי במהירות לראות במי מדובר, הרי הספרייה הייתה ריקה מאיש חוץ מהספרנית ממש לפני רגע.
הבטתי בפניו של המורה להיסטוריה. ״מצטער, לא התכוונתי להבהיל אותך״ חייך בחמימות האיש הזקן ואז הסביר את עצמו. ״היזהרי, הספרים האלו הם ספרים חשובים מאוד״ אמר ״הם מקוריים, חשוב לשמור עליהם במצב טוב״ אמר. ״כן, צודק, פשוט ממש הלחצת אותי״ חייכתי והרמתי את הספרים מהריצפה. ״מצטער״ חייך בנימוס והלך להמשיך לחקור את הספרייה. נאנחתי להקלה, אני מניחה שקורים לי כל כך הרבה דברים בזמן האחרון שהראש שלי כל הזמן פוחד שהוא במנוסה או שעוקבים אחריו כל הזמן. חייכתי לעצמי על הסיטואציה המוזרה והסתובבתי חזרה לספרים- ״אההההה!!- אממ״ צעקתי בבהלה מטורפת כשהבטתי בלוק עומד מולי, לא הצלחתי לשלוט בזה נבהלתי כל כך והוא אטם את הפה שלי עכשיו עם היד שלו למרות שכבר הפסקתי להוציא קול. ״אני אשחרר אותך, רק אל תצעקי, המקום הזה גדול אבל ישמעו אותך, ואני צריך שתקשיבי למה שיש לי לאמר״ הוא אמר ואני רק הבטתי בו בהלם, מה הוא עושה כאן לעזאזל. לאט לאט הוא הוריד את היד שלו מהפה שלי והביט בי בחצי חשש וחצי ביטחון. ״מה לעזאזל לוק? מה אתה עושה פה? למה לא עמדת במילה שלך בהסכם שלנו ונעלמת עם הכסף?״ שאלתי כשאני נוזפת בו בלחש. ״וואו ילדה תירגעי, זה לא הכסף, משהו הרבה יותר גדול קורה ואני מנסה לעזור לך״ הוא לחש ברוגע. ״לי? אני לא יודעת מה אתה מנסה לעשות אבל אתה יודע לעזור רק לעצמך״ נזפתי בו שוב ואז נרגעתי ״בגללך אנשים זרים מחפשים אותי ואני כבר לא בטוחה יותר״ נאנחתי והתחלתי להתקדם לעבר השולחן שהיה לידנו, התיישבתי והנחתי את הספר שהפלתי קודם לכן. ״לא גל, זה לא בגללי, אני אחד הזרים האלו שרדף אחריך אז. זה הכל בגלל רמון״ אמר. ״אוקיי אז אתה יודע משהו, אני לא קונה את זה! מה הסיפור הדרמתי הזה שהם צריכים אותי לנקמה שלהם עם האבא שנטש אותי לפני שנים, למה שיהיה לו אכפת מימני? ולמה שלא פשוט תרדפו אחריו או משהו״. -״גל יש דברים שאת לא יודעת״ אמר. והוא נעמד ממולי, מצפה שאקום. קמתי לבסוף. ואז זה הכה בי, לוק נמצא עכשיו פה, כל הפעמים שהייתי חושבת איפה הוא, ועכשיו הוא פה. הוא הביט בי כאילו הוא חושב על משהו, מרוכז. לאחר כמה שניות בהן הוא פשוט עומד וחושב הוא התחיל לדבר ״אני מצטער, זה לא משהו שאני יכול לדבר עליו, אבל יש סיפור גדול יותר מאחורי זה. באתי לפה כדי להזהיר אותך, אל תהיי היום בבית, תחזרי לחברה או משהו, לבר הזאת שדיברת עליה״ אמר ואז התחיל להביט לצדדים, כאילו הוא בודק אם מישהו עוקב אחריו. איך הוא זוכר את השם שלה? מתי סיפרתי לו עליה? אה נכון, בנסיעה לתל אביב. ״למה שלא אחזור הביתה? מה מחכה לי שם?״ שאלתי ואז הוא החזיר את המבט שלו אליי ותפס בכתפיים שלי והקריב את הפנים שלו אליי, ככה שאני לא אוכל להביט בשום דבר חוץ מהעיניים שלו. ״זה לא מה מחכה, זה מה יהיה, לא קורה כלום עדיין. פשוט תבטיחי לי שתעשי את זה״ אמר כשהוא כל כך חדור במילים. ״מה עם אמא שלי ואחותי?״ לחשתי, הרגשתי פתאום חסרת ביטחון. ״לא יקרה להן כלום, אם את לא תהיי שם.״ אמר. ״ומה מבטיח לי שמחר זה לא יקרה?״ שאלתי. ״כלום. אבל אני אהיה שם, אני אדע״ אמר ואז שיחרר אותי מידו והתרחק בצעד. ״מה מתוכנן להיום?״ שאלתי כשאני מעקלת את המילים שלו. ״אולי יחטפו אותך ואולי יהרגו אותך, אני לא יודע״ אמר ויכולתי לשמוע את הקול שלו נשבר במילה הרג. ״שמרי על עצמך״ אמר והתחיל ללכת מכאן, פנה הצידה מעבר לספרים ואני נשארתי קפואה, אבל משהו בי החליט לרוץ אחריו ולדרוש עוד תשובות לכל הדברים שזרק לי לאוויר, אבל הוא נעלם כבר.
לא הייתי בפוקוס יותר, החלטתי להרים פלאפון לאמא שלי. ״הלו?״ שאלה מעבר לקו. ״אמא אני הולכת היום לבר בסדר? אנחנו צריכות לעשות עבודה יחד״ אמרתי בתקווה שגם אם היא תחליט שלא לתת לי ללכת אז יהיה לי על מה לעשות לה מצפון. ״אוקיי מתוקה אבל תעדכני אותי מה איתך טוב? תתקשרי אלי כשאת אצלה״ אמרה, וככה גם בסוף עשיתי.
כשירדנו מהאוטובוס לתחנה שקרובה לבית שלה. עצרתי במקום. ״גל? הבית בכיוון הזה״ אמרה בחיוך. ״אני צריכה לספר לך את האמת״ אמרתי והבטתי בה, היא הסתכלה עליי בבילבול עד שהמבט שלה השתנה והיא הבינה כבר באיזה נושא. ״זה על ה… חוטף?״ שאלה בלחש. ״לוק, כן״ עניתי. ״הוא הופיע בספריה פתאום, הסתובבתי והוא פשוט עמד מולי, כמעט נתקעתי בו.״ אמרתי במהירות. ״הוא עשה לך משהו?״ שאלה בר בלחץ אבל ישר הרגעתי אותה. ״לא כלום, להפך, הוא רצה להזהיר אותי, שאני לא אחזור הביתה היום, לפחות לא אחרי בית ספר״ אמרתי לה, נשמעת מבולבלת כמו שזה נשמע. ״למה?״ שאלה בחשש. ובצדק. ״הוא אמר שיש אנשים שרוצים לתפוס אותי״ נאנחתי והתחלתי ללכת. ״וואו גל זה נורא״ היא התחילה ללכת יחד איתי. ״מה עושים?״ שאלה והמשיכה ״ולמה שהוא ירצה להזהיר אותך? ואיך הוא יודע? הכל בגלל רמון?״ היא שאלה כל כך הרבה שאלות בו זמנית. ״אני לא יודעת.. קפאתי לא הצלחתי לאמר שום דבר, לא הצלחתי לחשוב יותר מידי.״ עניתי, לא היו בידי תשובות לשאלות ששאלה. ״אני מתארת לעצמי, בטח ממש פחדת, למה לא באת אליי ישר אחרי??״ שאלה והיססתי במה שאמרה. ״לא בר, לא פחדתי. יותר נכון הרגשתי ממש מוזר, לא הצלחתי לזוז, אבל זה לא היה מפחד או מלחץ. אני לא יודעת מה הרגשתי באותו הרגע״ אמרתי והמשכתי ״אני מצטערת שלא באתי אלייך וסיפרתי לך ישר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הוא פשוט עזב״ אמרתי. היא הביטה בי במחשבה ממוקדת ואז דיברה ״אולי זאת מלכודת גל! אולי אסור לך לבוא אליי!״ היא התחילה להיכנס ללחץ. ״תירגעי בר! הכל בסדר! לפחות כרגע הכל בסדר… אל תלחיצי אותי, את אמורה להרגיע אותי.״ אמרתי ונאנחתי קלות. ״איך את יודעת שהוא דובר אמת?״ שאלה והביטה בי, כאילו משהו בה מפקפק בסיפור עם לוק. ״אני פשוט יודעת, יש לי תחושה שהוא לא שיקר לי, ואני גם לא רואה סיבה שהוא ישתדל כל כך לעשות את זה. אני סומכת על מה שאמר״ עניתי לה והיא נראתה רגועה יותר. ״עכשיו בואי נקווה שזה נכון, שהוא באמת עזר לך״ אמרה.
יותר מאוחר כבר היינו אצלה בחדר, שכבנו על המיטה וראינו סרט. לא הצלחתי כל כך להתרכז, דברים קרו מהר ובפתאומיות, אני לא חושבת שאני מוצאת את עצמי כרגע. הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו זה המפגש עם לוק. כל כך חיכיתי שיקרה דבר כזה, שהוא יפגוש אותי שוב כדי שיענה לי על כל אותן השאלות שהיו לי בראש, אבל לא הייתי מוכנה לזה באותו הרגע, ושכחתי הכל. הדבר היחיד שהראש שלי עסק בו זה בלוק שעומד מולי, ולא שום דבר אחר. צילצול הפלאפון שלי קטע לי את המחשבות וראיתי את אמא על הצג. ״הלו אמא?״ שאלתי ומעבר לקו שמעתי קולות מוזרים עד שהיא ענתה. ״איפה את גל?!״ שאלה בהטרף ומהר הזדקפתי. ״אצל בר אמא מה קרה?״ שאלתי והרגשתי איך פחד ממלא אותי. ״הכל בסדר איתך? אתן בסדר? הבית נעול? המשטרה בדרך אלייך מתוקה״ אמרה וקמתי מהמיטה במהירות. ״מה קרה? אמא?״ שאלתי ובתוך הראש שלי אני מעבירה את מה שאמר לי לוק קודם לכן. ״היו פה אנשים שחיפשו אותך, פרצו לתוך הבית מזל שאליאור היה פה, איזה מזל גם שירדת אצל בר, המשטרה כבר אצלך?״ שאלה. ״עוד לא, למה המשטרה מגיעה?״ שאלתי. ״כי יש חשד שיש אנשים בדרך אליך, הם יקחו אתכן משם. ההורים של בר לא בבית נכון?״. -״לא״ עניתי, ההורים שלה ברומניה כבר יומיים. הקול של אמא רעד, לחץ ופחד השתלטו עליה כנראה, ואני מאידך מרגישה בטוחה. לוק דיבר אמת, לצערי. עכשיו החיים שלי זה מנוסה אחת גדולה? ״תפסו כמה״ אמרה אמא מבעד לפלאפון. ״הם נשלחים עכשיו לחקירה והמשטרה רוצה לבדוק אם את מזהה אותם״ אמרה. ״למה שאזהה אותם?״ שאלתי בבילבול. ״לא יודעת״ אמרה ואז שמעתי סירנות. ״הם פה, המשטרה״ אמרתי וניתקתי את השיחה. ״עכשיו את מוכנה להסביר לי מה לעזאזל קורה?״ בר התפרצה ישר, היא חיכתה והביטה בי בסימן שאלה במשך כל השיחה עם אמא. ״לוק צדק, זה מה שקורה, הם הגיעו לבית שלי. המשטרה פה כדי לקחת אותי חזרה, את באה איתי?״ הבטתי בה. ״ברור שאני באה איתך״ אמרה ומיד אחר כך נשמע תיקתוק בדלת. ״משטרה״ נשמע הקול של השוטר ואני ובר יצאנו החוצה, ועלינו לניידת.
״מה שלומך גל?״ הסתובבה להביט בי השוטרת שעל יד המושב של הנהג. ״בסדר״ עניתי לפנייה החביבות למרות שברור לכל מי שכאן ששום דבר הוא לא בסדר. ״תקשיבי מתוקה אנחנו צריכים שתגיע איתנו לתחנת המשטרה, ישאלו אותך כמה שאלות ותוכלי להשתחרר הביתה אוקיי?״ שאלה. ״כן״ עניתי והיא חייכה וחזרה לשבת ישר. ״מה הם ישאלו אותך?״ שאלה בר. ״נראה לי לגבי האנשים שהם תפסו״ עניתי לה.
הגענו לתחנת המשטרה והרגיש לי כבר מאוס להיות פה כל שני וחמישי, אני כאן הרבה כדי להביט בפנים של חשודים חדשים לגבי מי שחטף אותי. אם רק היה להם מושג.
נכנסנו פנימה והבטתי סביב, מוזר.. אמא לא כאן, לפחות בר פה איתי.
״אחריי״ אמר השוטר ופתח דלת כסופה שהובילה לחדר עם כמה מחשבים, נראה שלכל אחד מהמחשבים האלו יש תפקיד מסויים. שני שוטרים שכבר היו בחדר ועוד אחת שהיא כנראה מטפלת סוציאלית, ישבו וחיכו שהגיע. ״חכי בחוץ״ אמר השוטר לבר שכמעט נכנסה. ״בבקשה תשאיר אותה איתי״ הבטתי בפניו הקשוחות. מצטער, היא צריכה לחכות בחוץ״ אמר. ״זה בסדר״ חייכה בר והלכה לשבת באחד ספסלי ההמתנה שבתוך התחנה. הדלת נסגרה מול פניי ואז הסתובבתי חזרה לכיוון המחשב שהובילו אותי אליו. ״אוקיי גל, את הולכת להביט בתמונות של האנשים שנתפסו מנסים לחבול אלייך. תאמרי לשוטרים הנחמדים אם את מזהה מישהו מהם״ אמרה העובדת סוציאלית. אני יודעת למה היא כאן, מעבר לזה שאם יקרה לי משהו מבחינה רגשית, היא פה ספציפית כדאי לראות אם אני מגיבה באופן לא מודע לאחת התמונות. כאילו אני מזהה אבל לא זוכרת, והמוח שלי אוטומטית מגיב. למדתי קצת.
״אוקיי״ עניתי והתיישבתי בכיסא בו הם הורו לי לשבת. השוטרת שמיימני לחצה על כמה כפתורים במקלדת ובפניי הופיעה תמונה של איש בעל זקן שחור מסודר, ראשו מגולח וקירח ועיניים ירוקות. ״לא״ הנהנתי בראשי והם העבירו עוד תמונה, הפעם זה אחד שטני עם שיער גולש עד לצוואר ועיניים חומות ומגולח, אם זה לא היה אחד מהאנשים שניסו להתנקש בי, הוא נראה היה כמו אדם טוב. ״לא״ עניתי שוב ושוב העבירו תמונה. הפעם אחד בעל שיער חום קצר ועיניים שחומות, צבע עור שזוף מעט וזיפים מסודרים. הוא נראה לי מוכר, הבטתי בו וניסיתי להיזכר למה ומאיפה. ״את מזהה אותו?״ שאלה העובדת הסוציאולוגית. ״נראה לי״ מילמלתי ויכולתי לראות מהצד את ההחלפות מבט של השוטרים. ״אני זוכרת״ עניתי ובאמת נזכרתי. ״לפני שה.. האיש הזה הוציא אותי מהארץ היינו באיזה שהוא דירה כזאת בצפון, כפי שאתם כבר יודעים. והוא נכנס איזו פעם אחת לתוך הבית, הוא דרש לעשות עסקה עם החוטף אבל הוא לא הסכים, בגלל שהוא ראה אותי, החליט החוטף להוציא אותי מהארץ״ סיפרתי להם את הסיפור. אם לא האיש הזה, אולי עוד הייתי נשארת.
״את יודעת עוד? למה לא סיפרת את זה בעדות?״ אמרה השוטרת. ״מה בדיוק היתה העסקה?״ שאל השוטר. ״מספיק״ קראה העובדת הסוציולוגית. ״אסור לכם לעשות את זה, היא תספר מה שהיא זוכרת ומה שהיא יודעת. זה הכל נכון גל?״ שאלה אותי. ״כן, זה כל מה שאני יודעת וזוכרת מימנו״ עניתי וחייכתי אליה חיוך של תודה. ״ברור״ ענתה השוטרת ״נמשיך״. התמונות המשיכו לרוץ אבל לא זהיתי יותר אף אחד. סהכ שבעה בחורים שניסו לפגוע בי היום. ״תפסו את כולם?״ שאלתי את השוטר שמשמאלי. ״כן, את כל מי שהיה שם, לא ידוע לנו על אחרים״ אמר וקמנו כולנו מהכיסאות, חוץ מהשוטרת שנשארה על המחשב. יצאתי מהחדר וראיתי את אמא שלי יחד עם בר בספסל. ״גל״ קראה אמא ורצה לחבק אותי ״איך? זהית מישהו?״ שאלה והעובדת הביטה בה. ״בבקשה גברתי, אסור לבת שלך לדבר איתך על החשודים, וגם עדיף שהיא לא תחשוב על זה״ אמרה לאמא שלי ואמא הבינה.

היום הזה היה ארוך מידי, כשחזרתי הביתה כל החצר היו רק שוטרים שמדברים ובודקים את המקום, הלילה גם אמא אמרה שישארו מאבטחים מטעם המשטרה שוב פעם. הלילה כבר פה וסיפרתי לבר את כל מה שקרה ואת מי זיהיתי. היא פחדה לישון לבד בבית הלילה אז ההורים של אופק הזמינו אותה להיות אצלם עד שההורים שלה חוזרים. לילי אצל סבתא שלי שגרה בבאר שבע. רון לא דיבר איתי בכלל מאז בית הספר, והראש שלי מתפוצץ.
היום הזה היה ארוך מידי ומתיש מידי.
לבשתי פיג׳מה ובאתי להיכנס למיטה, אבל ברגע שהרמתי את השמיכה מצאתי שם דף. ״מה זה?״ מילמלתי לעצמי בשקט בזמן שאני מביטה בדף. פתחתי אותו וכתוב ״מה המספר?״ כנראה אחד מהגברים השאיר את זה כאן. אבל איזה מספר? האמת שפחד כבר עטף אותי עכשיו אז פשוט נכנסתי תחת השמיכה בתקווה להרגיש מוגנת. אולי זה מה שהם צריכים? מספר? אבל של מה? הרבה שאלות התרוצצו לי בראש. וכבר שקעתי לשינה עמוקה