מתוסבכת – פרק 8 ~זמן איכות~

סוף השבוע חלף, לא יצא לי דבר לא עם רון ולא עם אור ולא עם אופק. רק עם עומר. וגם איתו בקושי, הדבר אותו רצה להגיד לי באותו ערב זה שספיר אמרה לו שיש לה משהו כלפיו, ועומר נבהל ולא הגיב, הוא אמר שהיום הוא ידבר איתה על זה, איזה ילד מדהים הוא. אני עכשיו נכנסת למבנה שלנו, מקווה לא להיתקל לא ברון ולא באור. התקדמתי הישר לכיוון הכיתה שלי וישר שנכנסתי קלטתי את רון ועומר מדברים ועומדים על יד המקום שלי ושל עומר, באתי לעשות פרסה עד שלעומר היתה תכנית אחרת בשבילי, ״גל!״ קרא אליי ״בואי רגע אני צריך אותך דחוף״ אמר, ורון כבר ראה אותי אז לא היה לי ממש דרך להסתתר. בעצם למה אני צריכה להסתתר? הוא זה שפגע בי ולא להפך. התקדמתי לעבר עומר ״מה קרה?״ שאלתי, לא מביטה בכלל לעבר רון. אבל לעומר נפל האסימון, הוא נזכר שסיפרתי לו מה קרה כך אז הוא קלט את האווירה די מהר כך שאיך שהוא פתח את שפתיו לומר דבר אחד, הוא שינה למשהו אחר ״לא משנה אחר כך״ אמר ״בר קוראת לי״ ציין את התירוץ הלא אמין ויצא. ״גל אני יכול?״ שאל אותי רון, מביט בי ומחכה לקבל אישור מימני אם אני רוצה שנצא לדבר. הבטתי בו וחשבתי לעצמי שבתכלס אני באמת אוהבת אותו, הוא כל כך חשוב לי, הבעיה זה שהוא העליב אותי פשוט, ואני הכי לא אחת שאוהבת מתחים כאלה, הוא יודע. הנהנתי חצי ראש והוא התקדם למחוץ לכיתה, התקדמתי אחריו. עמדתי איתו בחוץ מביטה בו מביט בי, מחכה. ״כן רון?״ שאלתי בטון רגוע. ״את לא מבינה עד כמה אני מצטער״ שפך ״אבל באמת שחשבתי שאם נצא זה יהרוס לך את הקטע שלצאת עם אור״ אמר. גורם לי לחשוב, אני לא בטוחה אם הוא מבין בכלל מה הנקודה שגרמה לי לעצור ולצאת משם. ״רון, זה לא זה.. לא יודעת איך להסביר לך. זה הגישה בה אמרת לי את הדברים, האדישות שלך, כאילו הרגשות שלי לא מזיזים לך בשיט״ אמרתי לו את כל מה שהרגיש לי נכון. ״אני מצטער שזה יצא ככה נו בבקשה תסלחי לי, לא יכול להעביר יום בלי לדבר איתך״ אמר ואז חייך חיוך רחב, מאלה שגורמים לך לחייך חזרה. ״אוף גם אני לא, אני סולחת לך ברור, לא התכוונתי שיהיה מצב שלא אבל בבקשה ממך רון, הגישה האדישה הזאת זו הדרך הכי נקייה לפגוע בי, להיות אדיש לאדם שאוהב אותך זה כמו לצחוק למישהו בפרצוף בזמן שהוא בוכה״ אמרתי לו וישר הוא חיבק אותי חיבוק ארוך וחם. הוא החבר הכי טוב שלי, יום מבלי להעביר איתו מילה זה נצח בשבילי. בדיוק המורה שלי להיסטוריה נכנסה ומהר נפרדתי מרון כדי להיכנס לכיתה.
״נו?״ לחשתי לעומר כשהתיישבתי, כשכנראה כבר הספיק לחזור לכיתה. ״מה נו?״ שאל בתמימות. ״אתה וספיר״ אמרתי ונאנחתי מהחוסר קליטה שלו, טוב הוא חכם בטח הוא סתם לא היה מרוכז. ״דיברתי איתה הבוקר״ אמר בזמן שמקשקש עם העיפרון על המחברת, אבל אז הרים את הראש והביט בי ״התנקשנו״ ציין ישר וחיוך ענק נפרס לי על הפנים. ״אני כל כך שמחה בשבילך!״ אמרתי לו בלחש כי הכיתה הייתה שקטה. הוא חייך, אבל הוא לא היה נראה מרוצה ממש מהסיטואציה, מעניין.
״רותם״ קראתי לה, בעודי מתקדמת לכיוונה במסדרון הצר ״למה לא היית ביום חמישי בנשף?״ שאלתי והבטתי בה מכניסה את ספריה ללוקר. ״לא היה לי עם מי לבוא, אז בן ודניאל הזמינו אותי כזה להיות איתם, אבל ידעתי שהוא מאוהב לה בצורה אז את יודעת״ אמרה ונעלה את בלוקר מביטה בי בחיוך. ״אז שלחת אותה איתו לבד?״ שאלתי בחיוך. ״אכן״ אישרה את דבריי סוגרת את הלוקר ומתקדמת יחד איתי לקפיטריה בחיוך די מאולץ.. היא מזייפת לי חיוך עכשיו? תהיתי בעודי מביטה בה ומנסה לפרש את פנייה. ״אבל״ אמרתי בהמשכיות, מחכה לחצי השני של המשפט. ״שום אבל״ אמרה בפשטות. ״אבל למה בכל זאת לא באת״ אמרתי, הרי לבוא בלי בן זוג זה לא תירוץ. ״סתם, למדתי״ שוב ענתה בפשטות בעודה פותחת את דלת הקפיטריה.
״רוצה לבוא אליי היום?״ שאל רון ״נצא קצת״ אמר. היינו בדרך לתחנות, וחשבתי על זה. ״אני התקשר להודיע לאמא שלי״ אמרתי וישר הרמתי את הפלאפון. ״הי אמא, תקשיבי אני יכולה לרדת אצל רון היום?״ שאלתי מחכה לתשובה חיובית. ״למה אצלו? תבואו הביתה, אל תדאגי לא נפריע לכם, לילי אצל מאיה ואני יוצאת הערב עם דניאלה״ אמרה אמא שלי בקול מעט מרוגש. ״אה אוקי, טוב מעולה״ אמרתי וניתקתי. ״מה היא אמרה?״ שאל וחיכה לתשובה כשהחזרתי את הפלאפון לכיס. ״היא אמרה שאין בעיה אבל שתבוא אליי, הבית ריק ממילא״ אמרתי במעט מילמול ״אז אתה בא?״ שאלתי. ״כן בטח״ ציין והמשכנו לכיוון התחנה של המושב שלי, מחכים לאוטובוס.
״אני בבית״ צעקתי אך אף אחד לא ענה, כנראה שאמא כבר יצאה עם דני, חברתה הטובה עוד מזמן התיכון. ״הבית כולו לרשותינו״ אמר רון בקול מעט שובב ומיד רץ למטבח. ״רון שלא יהיה כמו פעם שעברה ששברת לי כמעט את כל הבית״ צעקתי לעברו והתקדמתי למטבח. ״אני רק בודק מה יש לאכול זה הכל״ אמר ופתח את המקרר, מוציא את עוגת השוקולד שאמא שלי הכינה, היא אוהבת לאפות. ״רוצה נעשה משהו?״ שאלתי בעודי צוחקת על הדרך החזירה בה רון חותך את העוגה ומעביר אותה לצלחת. ״כן, סרט?״ אמר והביט לכיווני. וואו אוקיי, רק למאית שנייה המבט הזה שלו גרם לי לרטוט, מה יש לי. ״בטח, איזה ז׳אנר?״ שאלתי והתקדמתי לעבר הסלון, מחכה למענה ממנו. ״שימי אימה״ אמר והתקדם לעברי עם העוגה. ״מה אימה? אני אמות פה, אתה יודע שמהסרט הקודם לא הלכתי לשירותים לבד, לקחתי את לילי איתי״ אמרתי במעט נבוכות. ״את לא אמיתית״ אמר וצחק, הוא חטף מידי את השלט ושם הטינה. מהר מאוד נכנסתי לספה והוא הלך להביא את העוגה שחתך וחזר לשבת לידי, התכסינו בפוך ורק אני נבהלתי מכל דבר קטן, ואנחנו עוד רק בכתוביות של ההתחלה. סרטי אימה זה כל כך לא אני. זאת אומרת, מה רע בקומדיה ״הרבה זמן לא נפגשנו ככה? זוכרת? לפני איזה חצי שנה כל יום היינו נפגשים״ אמר. ״צודק, חייבים להיפגש יותר״ ואמרתי ואז נזכרתי ״היי יש לך יום הולדת בעוד ארבעה ימים, אתה יודע שכבר קניתי לך מתנה״ אמרתי וחייכתי אליו. ״באמת? תביאי לי אותה״ אמר מביט בי בציפייה. ״לא, רק בסוף הסרט״ אמרתי והחזרתי את מבטי למסך, פוחדת שכל רגע יקפוץ עליו משהו, אז תחבתי את ראשי על כתפו של רון והוא עטף אותי בזרעות שלו. פעם היינו נוהגים כל הזמן להיפגש ככה, אבל פעם הריבים על איזה סרט נראה היו גדולים יותר, התרכחתי.