מתחילים מחדש- פרק 27

נקודת מבט מוראל
אחרי שלידר הלכה נשארתי לשבת בחדר שלי קברתי את ראשי בין ידיי, חשבתי על כל מה שהיא אמרה, ואם זה באמת נכון, הרי רצחתי מישהו פעם אחת אז מי אמר שאני לא אעשה את זה פעם שנייה כשאני אחטוף התקפי זעם?

~פלאשבק~
-לפני שנה-
"מה זה?" שאלתי את אריק כשהוא הגיש לי מעטפה.
"זו המשימה שלך להיום." הוא ענה.
פתחתי את המעטפה והופיע שם נער, נראה בגילי.
"אני לא מבין." מלמלתי ומבטי עדיין היה על התמונה של אותו נער.
"הנוער של היום… יודעים רק לקחת, בלי לתת תמורה." אמר אריק.
"אתה יודע מה אתה צריך לעשות." אמר אריק.
"אתה מתכוון שאתה רוצה שאני…" אמרתי וקול רעד.
"בדיוק, קח זה יעזור לך במקרה ויהיו בעיות." הוא אמר והושיט לי אקדח.
"אני בחיים לא…" אמרתי וקולי עדיין רעד.
"אתה עובד אצלי חצי שנה, הוכחת לי שאתה עושה עבודה טובה, הגיע הזמן שתתקדם קצת בעבודה לא? ואם לא אמרתי גם השכר עולה בהתאם." הוא אמר.
האמת, העלאה בשכר יכולה מאוד לעזור לי, המצב המשפחתי בבית לא מזהיר, ובעוד חודש החתונה של אימא שלי ושל נתן, הכסף הזה יכול לעזור לממן את ההוצאות של החתונה.
"אז, איפה אמרת אני מוצא את הנער הזה?" שאלתי והצבעתי על התמונה של הנער.
"בדיוק מה שרציתי לשמוע." אמר אריק שהיה נראה מרוצה.
לא רציתי לעשות את זה, אחרי הכל אני לוקח חיים של בנאדם שלא עשה לי שום דבר, ומה הוא כבר הספיק לעשות בחיים שלו, אבל אני יודע שזה בשביל המשפחה שלי.
~
"הכל מוכן, האקדח עליך?" שאל אריק, הנהנתי בראשי.
"ותזכור, במידה ותופסים אותך, אתה לא מזכיר אותי, במידה ותזכיר אותי אני כבר אדאג להגיע אליך ולמשפחה הקטנה שלך." אמר אריק באיום.
הבטתי בו ובלעתי את רוקי.
"הייתי ברור?" הוא שאל הנהנתי בראשי.
~
יצאתי לקלרה, המועדון שאותו נער צריך להיות בו, המועדון היה מלא בנערים בערך בגיל שלי וגם גדולים וקטנים יותר. העפתי מבט בתמונה של אותו נער, נראה לי שמצאתי אותו. הוא ישב על הבר עם חבורת ילדים. עכשיו אני צריך לחשוב איך אני עושה את זה.
ראיתי שאותו נער יצא החוצה, בטח לעשן. ניצלתי את ההזדמנות והלכתי אחריו, הבטתי מסביבי וראיתי שהרחוב ריק, הוצאתי את האקדח מכיס וטענתי אותו, כשהרגשתי שזה הרגע לחצתי על ההדק שלוש פעמים ואותו נער נפל על הרצפה.
~~~~~~~~~~סוף פלאשבק~~~~~~~~~~~~~~~

קמתי ממיטתי ופסעתי לכיוון הדלת, להפתעתי כולם היו שם בחוץ סביב הדלת של החדר שלי.
הם דיי נבהלו כשראו אותי.
לא היה לי כוח לרחמים שלהם, או זה שיתחילו לשאול שאלות. לקחתי את התיק שלי ויחד איתו את האוכל, הכנסתי לתיק קופסאת סיגרייה, הרבה זמן שלא עישנתי אבל זה כל כך דורש במצבי.
ויצאתי מהבית בטריקת דלת.
הלכתי לבית הספר למרות שממש אבל ממש לא היה לי כוח אליו, הגעתי לבית הספר יחסית מוקדם, אך הפעם זה לא ממש עניין אותי, עדיף להיות בבית הספר כל כך מוקדם מאשר להיות בבית ולראות את המבטים המרחמים שכולם נועצים בי. האמת, דווקא יותר טוב ככה אין הרבה תלמידים ועוד החצר ריקה, התיישבתי באיזו פינה מבודדת הרגשצי שזה הזמן לסיגרייה טובה, פתחתי את התיק בשביל להוציא את הקופסה.
"או, אני רואה שלהגיע לפני הצלצול נהיה הרגל אצלך." שמעתי קול מאחוריי, אוח אני שונא אותו, שונא אותו!
"מה אתה רוצה עילאי?" שאלתי מבלי להסתכל עליו.
"אז מה, החבר הכי טוב שלך עזב אותך לטובת בחורה." אמר עילאי.
"נו אז?" שאלתי בזלזול.
"אז? נשארת לבד." הוא אמר בקול המעצבן שלו.
לא התייחסתי למה שהוא אמר, יש לי דברים הרבה יותר חשובים לחשוב עליהם מאשר לנהל איתו שיחות. פתחתי את הקופסה והדלקתי סיגרייה.
"אסור לעשן בבית הספר." אמר עילאי.
"לי מותר הכל." עניתי והוצאתי עשן מפי.
"חוץ מזה מה תעשה, תלשין עליי?" שאלתי בהתגרות.
"יכול להיות רעיון לא רע בכלל." אמר עילאי וחייך.
"יאללה גזגז לי מהעיניים ומהר." אמרתי בעצבים.
"החצר היא שטח ציבורי, כל מי שרוצה יכול להיות בה." עילאי אמר בהתגרות.
"חוץ מזה, החצר הזו לא שייכת לאבא שלך." אמר עילאי בהתגרות.
הוא ידע שאבא שלי זה נושא רגיש אצלי, באותו רגע לא ראיתי בעיניים כמה שניסיתי להישאר רגוע, כשזה מגיע לאבא שלי אני לא רואה בעיניים.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב, חתיכת צפונבון מטומטם, עוד פעם אחת אתה תדבר על אבא שלי, ואבא שלך יצטרך לומר על הבן שלו קדיש, ותאמין לי אתה לא רוצה שזה יקרה." אמרתי בזמן שאחזתי בחולצתו והדבקתי אותו לקיר, ואז שחררתי אותו והוא נפל על הרצפה.
"כשאני אומר לך לגזגז לי מהעיניים אני מתכוון לזה." אמרתי באיום. הפינוקי הזה לא אמר כלום רק הביט בי בהלם והמשיך לשכב על הרצפה.
"אמרו לך לגזגז, אז גזגז, מה לא ברור." אמר שקד לעילאי. והנמושה הזה ברח תוך שניה.
"תודה אחי, עוד שניה איתו, ואני לא יודע מה היה קורה." אמרתי והתיישבתי על החומה והדלקתי עוד סיגריה.
"מה זה, חזרת לעשן?" שאל שקד כשהבחין בסיגירייה שהייתה בידי.
"זה רק לעכשיו, להרגיע את העצבים." הסברתי.
"רוצה לדבר על זה?" שאל שקד.
שקד הוא החבר הכי טוב שלי, הוא היחידי שאני סומך עליו בבית בעיניים עצומות, אני מספר לו הכל והוא לי.
"נפרדנו." אמרתי.
"לתמיד?" שאל שקד.
"לתמיד." אמרתי וחייכתי חיוך מזויף.
"אל תדאג תבוא אחת אחרת, אני בטוח בזה." אמר שקד בעידוד.
שקד ואני החברים הכי טובים, שקד יודע עליי הכל, אני סיפרתי לו הכל, על הבעיות בבית, על העבר שלי. בחיים לא היו בנינו סודות חוץ מסוד אחד, שכבר יש מישהי שנכנסה לי ללב.
"אני עם אהבה סיימתי לזמן הקרוב." אמרתי בכנות והנפתי את ידיי לצדדים כסימן לכניעה.