מתחת לשטיח- פרק 1

הדבר היחיד שאני זוכרת מהערב הקודם, זה שהתלבטתי עם רוני אם לשים חולצה לבנה או חולצה שחורה. היא צחקה שחולצה שחורה מרזה הרבה יותר, אבל שחולצה לבנה תהיה הרבה יותר קלאסית למסיבת שחרור. אני רק המשכתי להתעצבן עליה ולהגיד שלא הגיוני לחגוג מסיבת שחרור כשנדב סוגר בבסיס, והיא אמרה שהם קיבלו את הרשות שלו, אפילו שלוש פעמים, אז אין לי מה לפחד מלהרגיש לא נעים שהוא בבסיס ואני חוגגת. בשיחה הטלפונית של שנינו הוא גם אמר לי שאנחנו כבר נחגוג לבד, ושהוא כבר חשב על רעיון שאני בטוח אוהב.
משם והלאה נמחקו השעות הבאות. יש לזה סיבה אחת ברורה- האלכוהול. שתיתי כמו שלא שתיתי בחיים שלי. כל רגע מישהו דחף ליד שלי עוד שתייה ככל הנראה, כי כאב הראש הענק שקמתי איתו הבוקר, לא יכול להיות בגלל משהו אחר. אבל לא קמתי בבית שלי, וזה מה שמטריד אותי.
קמתי בבוקר במיטה שאני לא מכירה, ובחדר חשוך. הוא היה ריק, אבל מטופח. המצעים היו נקיים, החדר היה מסודר, אבל לא היה לי מושג איפה אני. פקחתי קצת יותר את העיניים, וכשהרגשתי שאני יכולה לקום מהמיטה גם עשיתי כמה צעדים כדי להדליק את האור. הייתי עירומה לחלוטין, הבגדים שלי היו מקופלים בכורסה שהייתה ליד המיטה. אחרי שהדלקתי את האור הלכתי לכיוון הבגדים לשים על עצמי משהו. הסתכלתי מסביב, ניסיתי להבין אם החדר הזה בכלל מוכר לי מאיפשהו. צעקתי הלו, אבל לא היה שום קול. כמה שניות אחר כך ראיתי על השידה שליד המיטה פתק עם כוס מים וקופסה של אקמול. התקרבתי לפתק והתחלתי לקרוא בצחוק את מה שהיה כתוב בו, עד שמשהו הפתיע אותי ממש:
'נראה לי שאת זקוקה לזה. אני הייתי צריך לצאת. המפתח פה, שימי אותו מתחת לשטיחון בכניסה כשאת יוצאת. אני בכוונה לא משאיר מספר, לא נראה לי שניתקל שוב אחד בשנייה. מקווה שאת מרגישה טוב. שי'.
טוב, לפחות יש לי את השם של הבחור ששכבתי איתו כמו מטומטמת כשיש לי חבר כבר שנה וחצי, ורק במקרה הוא לא היה אתמול כדי שאף אחד אחר לא יתחיל איתי. איפה היו החברים שלי שנתנו לי לעשות את הטעות המפגרת הזאת?! אני לא בנאדם בוגדני, מעולם לא בגדתי בשום חבר שהיה לי, לא בתיכון ולא בצבא. מה אני עד כדי כך מטומטמת שפעם אחת עם כל כך הרבה אלכוהול גורמת לי לעשות דבר כזה?
נדב לא יסלח לי על זה.
התארגנתי במהירות, לובשת את שאר הבגדים ומתקדמת עם המפתח של הדלת. כשהסתכלתי בחיפזון על הבית שאני יוצאת ממנו, הוא היה ממש מטופח, נקי נורא, מעוצב, אבל גם קצת ביתי. היו כמה תמונות על הקיר, לא של אנשים, אלא של נוף. כנראה שהוא אדם שאוהב לטייל.
הלכתי לכיוון דלת הכניסה, פותחת אותה ומניחה את המפתח אחרי הנעילה מתחת לשטיח. התקדמתי כדי לרדת מהבניין, כשאני רואה שזה לא מבנה מגורים רגיל. איפה אני לעזאזל? ירדתי במעלית לקומת הכניסה, וכשהגעתי לשם, ראיתי שעומד בכניסה שומר. זה לא היה בניין כל כך מפואר, בלי איזה לובי או משהו, אבל עמד שם שומר. ניגשתי אליו בחיוך ואיחלתי לו בוקר טוב, והוא הסתובב בחיוך ואמר "בוקר טוב עלמתי", וצחקתי, כי מי כבר מדבר ככה היום?
"אוכל לשאול אותך שאלה?"
"בוודאי."
"אתה מכיר את הדיירים בבניין?"
"את כולם, כמובן. זו מחובתי. הרי איך אדע לבדוק שלא נכנסים לבניין הזה אנשים שלא צריכים להיות בו?"
"אדם בשם שי, קומה רביעית, מוכר לך?"
"את לא יודעת איפה את אני מנחש." הוא אמר לי בחיוך. צחקתי צחוק קטן והנדתי את ראשי לשלילה. "את ברחוב המכבים על פינת הלל, בניין דירות כמו שאת יכולה לראות, די חדש פה בשכונה. ראיתי את שי הבוקר כשהוא יצא, באיזור שש בבוקר אני חושב, כמו כמעט בכל בוקר. הוא בחור נהדר שתדעי לך, יכול להיות בעל מעולה." צחקתי למשמע דבריו.
"תודה אבל זה ממש לא הזמן שאני מחפשת בו חתן. תוכל למסור לו כשהוא חוזר שהשארתי את המפתח מתחת לשטיחון?"
"בוודאי, אבל אני לא רואה בזה סיבה. כשאת יוצאת מהדירה, הדלת ננעלת ישר אחרייך."
"אז לא הייתי צריכה לנעול?" צחקתי, "זה מה שאתה אומר לי?"
"לא היה בזה צורך, הדלת בכל מקרה תינעל וכלפי חוץ אף אחד לא יכול לפתוח אותה. אני די בטוח שלשי יש עוד כמה מפתחות שהוא לא באמת צריך שתשמרי דווקא את המפתח הזה מתחת לשטיח."
"טוב," חייכתי אליו, "בכל מקרה תודה. עזרת לי. תוכל לעזור לי להזמין מונית? הטלפון שלי לא עליי."
"תפני ימינה בהמשך הרחוב, תגיעי לרחוב הראשי, ותוכלי תוך מספר דקות לתפוס לך מונית. תרגישי טוב, נראה שלא ישנת הרבה בלילה."
"מסתבר שחגגתי עד אור הבוקר או משהו כזה, או עד הלילה, אני לא באמת זוכרת או יודעת מה היה. מה גם שאין לי דרך להשיג כרגע את החברים שלי."
"נגנב לך הטלפון?" הוא שאל דואג.
"אני לא יודעת," אמרתי לו בפרצוף מתנצל, "אני מניחה שכבר אשמע סיפורים על הערב הזה ממקור אחר."
"מאחל לך את כל ההצלחה שבעולם." הוא צחק ואמר. חייכתי אליו והלכתי כפי שאמר לי, ימינה עד לרחוב הראשי. דרך הרחוב הראשי כבר הצלחתי להבין בערך איפה אני. האיזור הזה חדש לי, אני לא מסתובבת פה. הוא לאנשים עם קצת יותר כסף ממה שיש לי ולמשפחה שלי. מעניין ששי גר בדירה הזו לבד.
כשישבתי במונית הבנתי שאני צריכה לספק הרבה הסברים, אבל שאין לי ממש מאיפה לתת אותם. אני אצטרך להסביר הכל לנדב, ולהתמודד עם כל מה שיגיד לי. הדבר האחרון שאני רוצה זה לאבד אותו, אבל איך הוא יוכל להישאר עם מישהי שבגדה בו ולא הצליחה לקחת מספיק אחריות על זה שהיא לא תשתה כל כך הרבה כדי לא להגיע למצב כזה. ואני יודעת שלא אסתפק במה שחברים שלי יסבירו לי, ולא אאמין לחלק גדול מהסיפורים שלהם, כי גם הם בטח היו שיכורים. מעניין אם היה מישהו פיקח אחד במסיבה הזו שיכול להגיד לי מה קרה, ואיך הלכתי הביתה עם בחור שהוא לא נדב. אני אשאל את כל החברים שלי אם הם יודעים מי היה נהג תורן בזמן הזה, זו הדרך היחידה שלי להבין מה קורה.
"שלושים ושלוש ארבעים בבקשה," אמר נהג המונית. מזל שלפחות כסף נשאר עליי עמוק בתוך הכיס. שילמתי ועליתי תשושה לכיוון הבית, בבניין קומות שהוא לא עם מעלית, ולא עם שומר בכניסה, ועדיין בית מטופח. אני לא בטוחה בכללי למה צריך את זה. אני ממילא גרה בקומה השנייה, המדרגות זה ספורט.
נכנסתי הביתה ולא הייתה מהומה. ראיתי את אבא עומד במטבח ומבשל משהו, היה ריח נהדר במטבח. התקרבתי אליו ואמרתי לו היי, והוא צחק וחייך ואמר שרואים שנהניתי אתמול, ונשק לראשי. אני לא מבינה, חברים לא התקשרו הביתה בהיסטריה שהם לא יודעים איפה אני? מה אני היחידה שדואגת לעצמי?
"מתי זה יהיה מוכן?" שאלתי אותו בחיוך כשאני מוציאה בקבוק מים. אני בטח אסיים אותו בשנייה, הראש שלי עדיין כואב למרות שלקחתי שני כדורים נגד זה.
"רבע שעה בערך. נדב התקשר אליי, הוא אומר שאת לא זמינה והוא דואג לך. תחזרי אליו, המספר שלו שמור אצלי."
"כן אני לא ממש יודעת איפה הטלפון שלי אבא… אני אנסה קודם כל לדבר עם רוני ולבדוק אולי הטלפון שלי אצלה, ואז אני אחזור אליו."
"טוב, אני מחכה לך עם האוכל." הוא צחק. חייכתי אליו ולקחתי את הטלפון, מתקשרת לרוני שענתה בצלצול הרביעי. היא ענתה בהלו עייף, וכששמעה שזו אני מיד התעוררה. שאלתי אותה דבר ראשון אם הטלפון שלי אצלה, והיא אמרה שכן, שאני בעצמי נתתי לה לשמור על הטלפון שלי, ואחרי זה היא לא ראתה אותי יותר. צחקתי ונשכבתי על המיטה, שמה את ידי על הראש ואומרת לה שהסתבכתי. היא הרגיעה ואמרה שהכל בסדר, ושאם אני חושבת על נדב, אז כדאי שאני ארגע, כי הוא יסלח ויבין. היא אופטימית, אני בוודאי שלא.
"את יודעת בכלל מי הוא?" היא שאלה אותי.
"תמר! האוכל מוכן." קרא אבא.
"אני כבר באה!" צעקתי בחזרה וחזרתי לשיחה עם רוני. אמרתי לה שאין לי מושג, ושגם לא יהיה לי מושג. שאלתי אותה אם היא מכירה שי שגר בכתובת הזו, והיא אמרה שזה לא מישהו מהחברים הקרובים שלה.
"אבל זו הייתה מסיבה כל כך גדולה, זה היה חבר מביא חבר שמביא את שמונים אלף החברים שלו. רוב הסיכויים שהלכת הביתה עם מישהו שהוא בכלל לא מהחברים הקרובים, ולא מהחברים הטובים של החברים הקרובים. אלא אם כן תקבלי שיחת טלפון ביממה הקרובה מחבר שאומר שהוא לא מאמין ששכבת עם שי, אין לך דרך לדעת מי הבנאדם הזה. את גם לא רוצה אחותי."
"את סתם גורמת לי לדבר עליו יותר," צחקתי ואמרתי, "יש לי מספיק כאב ראש על הראש. אני אסע לנדב מחר לבסיס, אין לי ברירה, אני לא אשאיר את זה פתוח ככה."
"למה לא בעצם?" היא אמרה.
"אין סיכוי. אני לא בנאדם כזה."
"זה לא עניין של בנאדם, זה עניין שזה מעידה חד פעמית שלא תקרה שוב, ואת גם לא זוכרת כלום. אני אדבר איתך אפילו עוד יותר דוגרי, את לא יודעת אפילו אם הסקס היה טוב כי את לא זוכרת כלום. את מבחינתך אוהבת רק את נדב ואכפת לך רק ממנו, ושום דבר לא אמור להרוס את זה."
"שום דבר חוץ מלהגיד שבגדתי באמון שלו, זה גם משהו."
"עכשיו בטח תגידי לי שזה כמו פלסטר, ועדיף להוריד את זה מהר, במקום להתעסק עם זה שעות."
"לא," צחקתי, "אני פשוט אגיד לך שלא מגיע לנדב לשמוע את זה ממישהו אחר, הרבה זמן אחרי, ובלי שאני יכולה להתנצל המון פעמים. אני גם לא יודעת איך זה קרה, ואני לא מאשימה אף אחד מכם. זה חוסר אחריות. לא נתקלתי בזה במשך השנתיים שלי בצבא, שם הייתי סופר אחראית. אז איזה יופי, שבועיים אחרי זה אני נדפקת על כל הראש."
"יהיה בסדר." היא אמרה.
"את יודעת שאני שונאת את המשפט הזה."
"תתמודדי," היא צחקה, "ולכי לאבא, הוא מחכה לך."
"תחזירי לי מחר את הטלפון לפני הנסיעה?" שאלתי.
"בוודאי. אולי אפילו עוד הערב. תשני עוד כמה שעות ותדברי איתי, אולי ניפגש לשעה."