מתחת לשטיח- פרק 2

חניתי את האוטו בש.ג של הבסיס, ברגשות מעורבים. נסעתי לכאן במשך כמעט שעתיים, פשוט לא הייתה לי ברירה אחרת. הודעתי לו כבר אתמול בערב שאני מתכננת להגיע, והוא היה נשמע שמח ומאושר. הם תופסים עכשיו קו באיזור שכם, ואת השבת הם בילו בבסיס אחר, לא הבנתי בדיוק למה, לא נכנסתי לזה. אצל קרביים הכל מתנהל אחרת בצבא. מבחינתם זה לגיטימי לעשות מסלול של שנה ושלושה חודשים. אצלי אחרי שנה ושלושה חודשים כבר הייתי כל כך מיומנת במקצוע שלי, בעבודה שלי, שלא היה מה להכשיר אותי יותר מחפיפה.
"היי," פניתי לחיילים שעמדו בש.ג, "אני באתי לנדב סער."
"מהגדוד שסוגר כאן, כן?" חייך אליי אחד השומרים. הנהנתי אליו. הוא חייך בחזרה והצביע על האיזור שהוא אמר שהגדוד של נדב נמצא בו בשבת. הודתי לו והתחלתי להתקדם לשם, עם הדברים שהבאתי מהבית. אמא שלו הקפיצה אליי בערב כמה דברים מהבית שלו, כמה בגדים נקיים, ועוד כמה דברים שהיא ידעה שהוא אוהב. היא התנצלה שוב אלפי פעמים שהם לא מצטרפים אליי לנסיעה הזו, אבל שזה קשה להם מידי בשבת הזו. אמרתי שאני בטוחה שנדב לא כועס, ושמזל שהיה לי זמן פנוי לנסוע. היה לי קשה להסתכל לה בעיניים, לא ידעתי מה לומר. היא לא תכעס עליי, זה הבן שלה שייכעס עליי. היא מבחינתה, הכל טוב ולא היה כלום.
"עידו!" קראתי כשראיתי את אחד החברים הטובים של נדב. הוא הרים את ראשו מהנייד וחייך אליי חיוך גדול, מתקדם אליי. ראיתי שעם הקריאה לשמו, הורמו עוד כמה מבטים, חלקם חייכו אליי. צחקתי והגעתי אליו, ונתתי לו חיבוק מהיר. הוא שאל אם אני ממש משוגעת, או ממש מאוהבת בנדב שנסעתי כמעט שעתיים כדי להגיע לפה. אמרתי שלא ראיתי אפשרות אחרת, מאשר לבוא לבקר אותו.
"אין עלייך תמר," הוא אמר בחיוך, "איך היה שלשום במסיבת שחרור? כל כך התבאסנו שאנחנו לא שם. תחשבי עלינו, עשרים גברים חזקים וחסונים שכל הבנות היו מתות עליהם במסיבה שלך. וואי איך יכולנו לחגוג."
"נוכל לעשות מסיבה פרטית רק לחברות ולכל החברים של נדב, לא יעבוד?"
"יעבוד," עיניו מיד נדלקו, "אחושרמוטה יעבוד." צחקתי מיד ואמרתי לו שיתחיל להירגע, שזה שהצבא לא מספק אותו כל כך מהבחינה המינית, לא אומר שהוא צריך לחתור למסיבות שבנות יוכלו להתנפל עליו. הוא חייך מיד ואמר בשובבות שברור שכל הבנות היו מסתכלות רק עליו כשהוא היה עובר, ממש בוהות בו בתדהמה כשהיה מתהלך בחצר. צחקתי צחוק גדול על התיאורים המפגרים שלו, אבל ככה זה עידו, ככה הוא תמיד היה.
"אתה יודע איפה נדב?" צחקתי אחרי שהפסקנו את השיחה על המסיבה העתידית שלעולם לא תקרה לדעתי. הוא חייך ואמר שכנראה שהוא מתארגן.
"הבנים החליטו לפנק אותו כי הם ידעו שאת מגיעה, אז סידרו לו אחר צהריים פנוי לגמרי, בלי שום דבר שהוא צריך לעשות. שתביני שאת קרובת המשפחה היחידה שבאה לבקר בשבת הזו, לכולם איכשהו זה ממש רחוק או שאין להם עצבים לנסוע. הייתה רק עוד משפחה אחת שבאה לבקר, אבל היא הביאה אוכל בערך לכל הגדוד, אז הרגשנו שאנחנו מסופקים."
"מצטערת שלא הבאתי לכם יותר מידי דברים, זה היה ממש מהרגע להרגע, ואחרי כל המסיבה… יכולתי להביא אלכוהול אבל זה קצת לא חוקי בצה"ל."
"מזל שלא הבאת," הוא חייך וצחק, "היינו מסתבכים."
"ואני תהיתי לעצמי עם מי העידו החופר הזה עומד ומדבר שעה." שמעתי את הקול של נדב פתאום. חייכתי חיוך אפילו יותר גדול מהחיוך שחייכתי כשראיתי את עידו, ופתאום כל מה שרציתי לספר לו הלך. לא עניין אותי שיכול להיות שהוא יכעס ויפרד ממני היום, או יבקש הפסקה, או אלף ואחת דברים, ראיתי אותו, וזה היה הדבר הכי טוב שהיה לי כל היום. התנפלתי עליו בחיבוק גדול, קולטת עוד כמה חברים טובים שלו מפנים אלינו את המבט, חצי שמחים וחצי מקנאים, אני בטוחה שגם הם היו שמחים בביקור משפחתי. התנתקתי מנדב ופנינו בחזרה לעידו, שצחק שזה נראה שלא התראינו הרבה יותר מהזמן שבתכלס לא התראינו.
"אחי, היא אמנם לידי, אז זה יישמע ממש בחורה להגיד, אבל אתה לא יודע כמה התגעגעתי אליה." הרמתי אליו את מבטי ונישקתי את כתפו. עידו חייך ואמר שנהנה, ושישמור לו איזה שוקולד ממה שבטוח הבאתי. ברור שהבאתי שוקולד, זה הדבר שנדב הכי אוהב, השמן הזה. נדב הסתכל עליי ועל שלוש השקיות שהבאתי, ושאל מה לעזאזל הבאתי מהבית.
"בוא קודם נתיישב איפשהו, ואז נתחיל לפרוק את מה שיש בשקיות." חייכתי. הוא הלך צמוד אליי, אבל לא החזיק בידי או בכתפיי. אסור ממש בבסיס צבאי, מי כמוני יודעת, המשוחררת הטרייה.
"טוב זו שקית מאמא שלך," חייכתי אליו אחרי שהתיישבנו, כשהוא פתח את השקית הראשונה, "והאחרות זה אוכל, זה גם אוכל חם, כי לא ידענו כמה חדר האוכל פה משביע אותך, ובשאר זה מלא חטיפים ושטויות, כאלה שאתה גם יכול לחלק לחברים. ניסיתי לא לקנות את כל הסופר, פשוט לא ידעתי מה להביא ומה המצב שלכם פה."
"את לא נורמלית…" הוא חייך והסתכל עליי. אני אוהבת אותו יותר משאני אוהבת את עצמי. הוא פתח את השקיות ואני רק ישבתי שם בשקט, בוהה בו, ומרגישה רגועה. מרגישה רגועה לראות אותו מולי, לא רק בשיחה טלפונית בשעות הקטנות של הלילה. הרגשתי בטוחה לדעת שהוא לידי. אני לא יכולה לוותר עליו, לעולם לא אוכל לוותר עליו. הקשר שלנו חזק הרבה יותר משדבר כזה יכול לפגוע בו. אבל אני לא מסוגלת, לא מסוגלת לדבר.
"אמא הוסיפה לחבילה שהיא שלחה, תמונה של הבית. אפילו את בה, תראי." הוא סובב אליי את התמונה וראיתי תמונה מיום ההולדת האחרון של אחיו הקטן, תמונה משפחתית שגם אני מופיעה בה. הם ממש התעקשו שגם אכנס לתמונה ושלא אצלם את התמונה. נדב לא התנגד לרגע, לא מאותם רגעים מביכים שאומרים 'אבל מה יקרה אם הם יפרדו ואז התמונה לא תהיה כל כך שמחה'. היו פעמים שאפילו אני סירבתי להצטלם עם אקסים שלי, כי ידעתי שזה לא יחזיק זמן רב.
"את לא מבינה כמה הנסיעה שלך לפה חיזקה אותי, הייתי כל כך הרבה יותר מאושר בגלל זה במשך כל השישי. זה פשוט היה מטורף לראות את השינוי בין העצב של לסגור שבת של מסיבת השחרור שלך, לבין זה שאמרת שאת באה."
"אבל אמרת שאתה לא עצוב ושאני צריכה לחגוג את זה עכשיו! נדב יכולתי לחכות שבוע!" התעצבנתי עליו בחיוך.
"נו מה את מגזימה," הוא חייך אליי והרים את מבטו, "הייתי עצוב לרגע כי בעיקר אני הייתי בבסיס כשרציתי להיות איתך. כל מה שרציתי השבוע זה לישון איתך בלילה, ולחבק אותך ולהעיר אותך בדרך משונה בבוקר כשלא תרצי לקום." הוא אמר וגרם לי לתהות מה היה קורה אם הוא זה שהיה מתעורר איתי אחרי מסיבת השחרור, ולא שי שאני בכלל לא מכירה, והייתי קמה לאותו ריח מוכר של סדינים ושל גוף, ולאותו חיבוק שאני קמה איתו כבר שנה וחצי.
"אתה חושב שתצאו את השבת הבאה או שישאירו אתכם עוד?" שאלתי אותו. כבר קרו פעמים שהוא תכנן לצאת אבל המפקדים החליטו שמשאירים אותו לעוד שבת, שצריך שהכוננות תישאר בגזרה, או מאה ואחת דברים אחרים. פעם אחת זה גם יצא על הופעה שרצינו לראות יחד, והתלבטנו מה לעשות עם הכרטיס. הוא אמר שחבל שאפסיד, ובסוף הלכתי עם חברה ממש טובה. הבילוי לא השתווה למה שהיה יכול להיות איתו.
"אני בספק שאני אשאר לסגור עוד שבת," הוא חייך, "עכשיו סגרנו כי יש אימון ממש חשוב בשבוע הבא שאנחנו מכינים אליו לוגיסטית ציוד, משהו שחבל לבזבז עליו יום בשבוע, אבל שבוע הבא אני אמור להיות ממש פנוי. אולי אפילו אפתיע אותך ונעשה משהו לכבוד השחרור שלך, נחגוג קצת, רק שנינו."
"אל תעשה מזה כזה סיפור גדול," חייכתי וקמתי, לשבת קרוב אליו, לא מולו, אני צריכה אותו קרוב אליי, "זה כולה שחרור מהצבא. אני הרבה יותר אתרגש מהחפש"ש שלך, מהשחרור שלך… השירות שלי יחסית לשלך לא היה כזה מלהיב. מבחינתי זה היה ברובו עבודה במשרד, אתה זה שבאמת בשטח."
"בהזדמנות זו, אני מצטער אם התקופה הקרובה הולכת להיות יותר קשה. ברור לי שתהיי עכשיו הרבה יותר זמינה להכל, ואני לא אוכל להיות באותה זמינות אלייך, אבל שתדעי שאני חושב עלייך כל היום," הוא אמר וגרם לי להביט בו, "וזה מחזק לי את היומיום. וגם אחרי שנה וחצי, הרבה יותר קל לי לעבור את היומיום עם הידיעה שאת נמצאת ואת קיימת." החזקתי בידו ונישקתי אותה, והשענתי את ראשי על כתפו. אני לא אומר מילה, אני לא מסוגלת. לא היה כלום, באמת לא היה כלום, אני לא אפגוש את השי הזה יותר, אפילו הוא אמר, או יותר נכון כתב.
"אני אוהבת אותך." אמרתי לו, מביטה על הבסיס.
"אני אוהב אותך יותר." הוא החזיר ונשק לראשי.