מאז שנתקלה בעיניו והוא בעיניה חייהם כבר לא ישארו אותו דבר

ההתנגשות

29/08/2020 516 צפיות אין תגובות
מאז שנתקלה בעיניו והוא בעיניה חייהם כבר לא ישארו אותו דבר

סוף סוף- המטוס מתכונן לנחיתה, ואני מסתכלת ורואה את ניו יורק, אחרי 14 שעות טיסה, אני מתחילה להרגיש את ההתרגשות, השעה כבר ערב, אני מנסה לסדר לעצמי בראש את הפרשי השעות כדי לנחש את השעה בניו יורק, אני רואה אותה מבעד לחלון במטוס והפרפרים בבטן מתעופפים להם. המטוס נוחת, כולם מוחאים כפיים לטייס ואני מצטרפת. סוף סוף, הגעתי, לאמריקה, להגשים את החלום שלי, תמיד ששאלו אותי מה אני רוצה להיות כשהייתי קטנה תמיד ידעתי שזה משהו גדול, בגיל 16 גיליתי את התשוקה שלי והאהבה שלי לאופנה, ומשום מה הלב שלי הרגיש לו נכון לבוא לנסות בניו יורק, ארזתי את הדברים שלי והגעתי לכאן לבד, וההתרגשות בעיצומה. אני אתגעגע לישראל, אני אתגעגע לימי הקיץ הלוהטים, אני אתגעגע לים שהיה חמש דקות הליכה ממני, ויותר מכל אתגעגע למשפחה שלי, אבל אני בטוחה שאני אקפוץ לבקר אותם לעיתים תכופות וגם אם ארגיש שאני לא צריכה להמשיך להיות פה תמיד אוכל לחזור לישראל, לבית שלי. הבודק בבדיקת הדרכונים מעיר אותי ממחשבותי. “מריצה?” “כן" עניתי לו בחיוך רחב, “ברוכה הבאה לניו יורק" הוא אמר, חתם לי על הדרכון, ואני יצאתי לדרכי, באולם קבלת הנוסעים לא היה מי שיחכה לי, ראיתי אנשים עם פתקים, נוסעים שרצו לאנשים באולם הקבלה בהתרגשות, אבל רק עניין אותי לצאת החוצה לראות את ניו יורק. תפסתי מונית "לאן גברת?” “לפאלאס הוטל" עניתי. החלטתי שלפני שאני מחפשת דירה בניו יורק מגיע לי קצת להיות במלון ולהתפנק, זה המותרות היחדי שאני נותנת לי לפחות לחודש הראשון, אני מתכוונת להשקיע את כל כולי במטרה שלשמה באתי לכאן, להצליח ובגדול. בנתיים כדי לעבוד ולהתפרנס עד שאצליח להגיע לקשרים הנכונים ולפרסם את עצמי, אני עובדת כמזכירה באחד המשרדים של ריצ’רדס, בית אופנה גדול ונחשב מאוד, למזלי חבר טוב של ההורים , שלי מכיר מישהו שמכיר מישהו שהצליח לסדר לי לעבוד כמזכירה. מסתבר שהעולם הזה קטן כשמישהו מכיר מישהו. אני מסתכלת דרך החלון במונית בדרך למלון, ניו יורק היא בדיוק כמו שדמיינתי , המולה באנשים, פקקים, כבר הסתדר לי השעות בטלפון, והשעה הייתה רק שמונה בערב, והעיר פשוט שוקקת חיים, ואני משתוקקת לנצל כל רגע ורגע ממנה. התלהבתי אפילו לראות את החתולי רחוב שמסתובבים שם.
לאחר כשעה וחצי לפחות של נסיעה מהשדה תעופה, נרדמתי וכשהנהג עצר, שילמתי לו והוא הוציא את המזוודות שלי מהמכונית, הסתכלתי על המלון בעיניים גדולות ובפה פעור, למרות שהוא לא המלון הכי מפואר שקיים בניו יורק, הוא בין המלונות היפים שראיתי, דלת הכניסה הייתה מסתובבת שקופה שעומד לידה שומר עם חולצה מחויטת אדומה עם כפתורים מוזהבים, מכנס שחור, המלון עצמו עצום יש בו לפחות 30 קומות והוא גדול, דיילי המלון מסתובבים עם עגלת המזוודות, לוקחים מפתחות של מכוניות של אנשים שנראים מהמעמד הגבוה, הסתכלתי על דלת המלון שוב לפני שאני נכנסת והרגשתי שזהו, שמעכשיו אני מתחילה פרק חדש בחיים, ושהוא הולך להיות הפרק הכי טוב. אני באה להיכנס והשומר בכניסה עוצר אותי. “יש לך הזמנה?” “כן על שם מריצה סול סופלסיו.” השומר בודק בטפסים שיש לו ביד ונותן לי להיכנס. המלון נראה עוד טוב יותר מבפנים הלובי מעוצב בעיצוב עץ עתיק, דלפק הלובי בצבע עץ כהה עם לקה מעליו, הספות בצבע אפור והשולחנות שלידם בצבע שחור, הלובי ענק ולכן יש מקום לכמה ספות עם שולחנות, על כל פינת ישיבה שעשו יש ארון מדפים שעליו מספר עיתונים עציצים ודברי נוי, ציפור לבנה שעל אחד המדפים נקלטה לי בעין, ושמתי לב שהיא רק על אותה פינת ישיבה הזו. אני הולכת לקבלה לבצע את הצ'ק אין שלי ומקבלת את החדר שלי, 408, זה מספר החדר שלי, הוא נמצא בקומה ה9 , אני עולה במעלית, וכל בן אדם שנמצא ליידי מרגיש לי איש חשוב מאוד. אני נכנסת לחדר והוא מעוצב פשוט בשלמות, המיטה גדולה בצבע לבן שעליה מצעים לבנים עם כריות אפורות וכיסוי המיטה בצבע אפרפר, הקירות לבנים ורק קיר המיטה בצבע אפרפר, עם פסים לבנים, השידה ליד המיטה בצבע לבן והמגירה שלה בצבע שחור, מול המיטה יש שולחן בצבע לבן והרגליים שחורות על הקיר תלויה טלוויזיה, ומצד ימין למיטה החלון עם הנוף לעיר הכי אהובה בעולם, על החלון תלוי וילון לבן ויש פינת ישיבה מהודרת ונחמדה עם כורסא מעוצבת בפסים שחור לבן. חדר קלאסי ומושלם. הנחתי את המזוודות וקפצתי על המיטה. התרגשתי. הסתכלתי מבעד לחלון ועדיין לא הצלחתי לעכל שאני כאן, בניו יורק. התחלתי לפרוק את המזוודה ולתלות את הבגדים בארון, סידרתי את חדר האמבטיה, ובחרתי בגדים ליום הראשון לעבודה למחרת. החלטתי ללכת על המראה הקלאסי והחשוב, לקחתי חליפה שחורה מחויטת, יחד עם נעל עם עקב קטן בשביל ההרגשה, סידרתי לי את זה יפה צחצחתי שיניים ונכנסתי לישון.

******************
בלי לשים לב השעון מעורר כבר צלצל, אני אפילו לא זוכרת שנרדמתי מרוב שהייתי עייפה ותשושה מהטיסה, כשהסתכלתי על השעון לא האמנתי למראה השעה 7:38 ואני צריכה להיות בעבודה בשמונה וחצי! כמה שרציתי להגיע מוקדם ולסדר את הדברים ולהיות הכי מוכנה הכל התפקשש לי כבר על היום הראשון, הבוקר הראשון, קמתי מהר צחצחתי שיניים ניסתי לסדר את השיער יפה והבנתי שאין לי זמן, פשוט סירקתי אותו ונתתי לו להישאר חלק, אחד מהדברים שאני שמחה זה שאני מתרגשת אני תמיד מכינה את עצמי מראש מה שלא קורה בדרך כלל, לבשתי מהר את החליפה שהכנתי לי לילה קודם, נעלתי את נעלי העקב והבנתי שאם אני רוצה להגיע לעבודה בזמן אני צריכה לשים סניקרס, שמתי את נעלי האייר פורס הלבנות של נייק , והאמת שזה לא היה כל כך גרוע, רק במקום קלאסית אני נראתי יותר אופנת רחוב, ראיתי שהשעה 8:00 בדיוק שיצאתי מהחדר, הייתי חייבת קפה לפני כדי להתעורר על עצמי, וכשיצאתי מבית המלון ראיתי בדיוק בית קפה ממול, רצתי לכיוון נכנסתי לבית הקפה, התור היה ארוך מידי ואם אחכה אותו לא אספיק בחיים התחלתי לצאת לכיוון הכביש כדי לתפוס מונית, בדיוק ראיתי מונית עוברת ורצתי כדי להספיק לעצור אותה ומבלי לשים לב התנגשתי במישהו כל כך בחוזקה וכוס הקפה שהחזיק ביד כולה נשפכה עליו, למזלי לא נשפך עלי כך שלעבודה עוד אצליח להגיע יחסית בנראות בסדר. הוא החזיק אותי כדי שלא אפול מחוזק ההתנגשות שלי בו ועוד מבלי להסתכל עליו ישר התחלתי להתנצל. כשהרמתי את מבטי הסתכלתי על פרצופו וראיתי פרצוף מוכר לא כלכך הצלחתי לזהות כי הוא היה עם כובע שהסתיר אותו מעט, הזרועות שלו שנגעו בי ריתקו אותי. הסתכלתי עליו ואז התחיל ליפול לי האסימון "אתה לא?”
“מה שחסר לי לא מספיק שפכת עלי את כל הקפה את גם הולכת להודיע לכולם שאני כאן, אז אם תסלחי לי תודה"
הוא פשוט הזיז אותי ממנו ואני הייתי בהלם. לא נתתי לעצמי להיכנס יותר מידי לשוק כי בכל זאת אני מאחרת לעבודה, הסתכלתי על השעון והשעה כבר 8:15, למזלי הצלחתי לתפוס מונית, והגעתי לעבודה רק באיחור של 7 דקות.
כשיצאתי מהמונית וראיתי את בית האופנה של ריצ׳רדס וכמה אפילו הלבנים לכניסה מעוצבים ומהודרים, את דלת הכניסה כמה היא מרשימה, דלת הכניסה הייתה כולה שחורה עם נגיעות של זהב ופרחים מוזהבים תלויים, היה מאבטח בכניסה, כשאמרתי לו את שמי נתן לי להיכנס, עליתי במעלית וכשהדלתות נפתחו ראיתי את שרשרת ניהול בית אופנה, כל כך רציתי להגיע למעמד הזה של האחראית לזה, הרגשתי לרגע כיאלו זה בית האופנה שלי, כיאלו העובדים הנמצאים שם ומסתובבים עם דפים, וקוראים בשמות והולכים בחליפות, כיאלו עושים כל זאת בשבילי. בחורה נחמדה הגיעה אלי. “מריצה לא?”
“כן, סליחה על האיחור לא התכוונתי"
הבחורה הנחמדה חייכה אלי "זה בסדר, הרבה לא מתמצאים בניו יורק על השבוע הראשון שלהם כאן, אני אלי, אני אלווה אותך למשרד שלך.”
“תודה" עניתי לבחורה מלאת החן והחייכנית,
אלי הייתה גבוהה, לבושה בחליפת חצאית מהודרת ועקבים לפחות באורך 12 ס"מ ולרגע הרגשתי סתומה עם הסניקרס שלי. היא הכניסה אותי למשרד שלי, המשרד היה ריק, ריק מתמונות ומדברי נוי, היה לו רק ארון מדפים, שולחן עם מחשב וכיסא. “את יכולה לעצב אותו כרצונך, אנחנו מאמינים בכוח הדמיון ונותנים יד לחופשיות.” אמרה אלי, חייכתי אליה שבחנתי את המשרד. “אז מה בדיוק אני עומדת לעשות?”
“טוב שאת שואלת, בעיקרון כל יום תוטל עלייך משימה, יש פרוייקטים מאוד גדולים בדרך תכף שבוע האופנה, וריצרד כבר בתכנונים מטורפים, כל בוקר תיהייה לנו ישיבת צוות בה מחלקים את התפקידים ומכירים את הדוגמנים והאנשים המשתתפים בפרוייקטים הרלוונטיים, בגלל שאת חדשה אני רוצה שתקחי חלק בתצוגת האופנה כי זאת הלמידה הטובה ביותר, כך אני למדתי, ואני רואה את הפונטציאל שלך בעניים.” “תודה זה כיף לשמוע" נורא החמיא לי שהיא אמרה זאת, זה נתן לי להרגיש מיוחדת. “טוב אז אני אתן לך להסתדר ובמהלך היום אגיע עם קצת משימות ועם ההכנות למחר, מחר הישיבת צוות הראשונה שלנו לגבי התצוגת אופנה, ותתכונני הולכים להיות מפורסמים" אלי קרצה וחייכה חיוך גדול כשאמרה מפורסמים כיאלו אני חיה באיזה חור שלא יודעת מה זה כל עולם הבידור, טוב בעצם אני לא יודעת לא ממש חייתי אותו לפני, תמיד אהבתי לראות ולקרוא את כל העניינים האלה בעולם הבידור, אבל זה לא משהו שהעסיק אותי יותר מידי. אבל כן זה עולם מרגש ללא ספק. מעניין אילו מפורסמים ישתתפו בתצוגת אופנה הזו.
*********
חזרתי מהעבודה למלון תשושה וגמורה, הפקקים בעיר הזו יכולים באמת להתיש, חלצתי את הסניקרס שלי וקמתי להסתכל מהחלון על ניו יורק, העיר שתמיד חלמתי להגיע אליה, השארתי הכל בישראל, המשפחה שלי, החברות הטובות שלי, עבודה, הכל כדי להגשים חלום, וברגעים האלה לפעמים אני חושבת מה אם לא אצליח, מה אם לא אצליח להשיג את המטרה שלשמה באתי לכאן, אבל אם יש משהו שאמא שלי תמיד אמרה לי זה ללכת אחרי החלומות שלי ושזה בסדר לפחד, אבל שהפחד הוא מה שיניע אותי לעשות דברים ולא יגביל אותי. משום מה רציתי להשקיע לפגישת הצוות לקראת התצוגת אופנה מחר לכן החלטתי לתפור לעצמי חליפה, פשפשתי באחת המזוודות שעדיין לא סידרתי שם היו בדים שקניתי בישראל ולא השתמשתי בהם, מצאתי בד בצבע שחור ועליו נקודות לבנות, הוצאתי את המכונת תפירה שלי ותפרתי לעצמי חצאית ארוכה עם כיווצים וחולצת סטפרלס עם כתפיות קשירה. אחרי 3 שעות בערך החליפה כבר הייתה מוכנה, ואני נעשתי תשושה, החלפתי לפיג'מה צחצחתי שיניים ונכנסתי למיטה. כשנכנסתי למיטה חשבתי על אירועי היום על האיחור בבוקר על אלי ועל המשרד הנחמד שקיבלתי שאוכל לשפץ אותו כרצוני, ולפתע נזכרתי בעיניים הירוקות והגדולות ההם שנתקלתי בבוקר בדרך לעבודה, חשבתי לעצמי שאני מזהה אותו אבל היה קשה לי להבין לי מאיפה הבחור הזה מוכר לי כי לא הצלחתי להתעמק יותר מידי בפנים שלו כי הייתי בלחץ ובין היתר כי קצת הובכתי ששפכתי עליו את כל הקפה שלו, אבל במחשבה שניה הוא נורא גס רוח הדרך שהוא דיבר אלי והעיף אותי ממנו.

********
השעון צלצל בבוקר והשעה הייתה 6:45, הפעם שמתי לעצמי כמה שעונים מעוררים בשביל לוודא שאקום בזמן, היה לי זמן להתלבש שמתי את החליפה שתפרתי ועקבים שחורות, התאפרתי מעט, והחלקתי את השיער, יצאתי לדרך ועצרתי בבית הקפה ממול המלון, קניתי לי קפה והמשכתי לדרכי למצוא מונית, משום מה הייתה לי הרצון לראות את הבחור מאתמול שנתקלתי בו, אני לא יודעת למה הוא כל כך עניין אותי.
הגעתי לעבודה ושוב השומר החמוד חייך אלי ופתח לי את דלת הכניסה. עליתי במעלית וכשהדלתות נפתחו הראשונה שראיתי הייתה אלי.
מעולה הקדמת"
“כן האמת שרציתי להגיע מוקדם יותר כדי שיהיה לי יותר זמן לעבור על המשימות.”
“השארתי לך כמה דוחות להכניס למחשב בשולחן שלך, מעבר לזה אנחנו רק מתכוננים לפגישה, היא תתבצע אצלי במשרד בעשר בדיוק מחכה לראות אותך שם"
“תודה אלך לעשות את הדוחות האלו בנתיים.”
אלי חייכה אלי חיוך מלא עם השפתיים המלאות שלה והאודם האדום שלה, וחייכתי אליה בחזרה. כשנכנסתי למשרד שלי לא ציפיתי לראות שכמה דוחות זה בעצם ערמה עצומה של דפים, אבל באתי דרוכה , הפעלתי את המחשב, למזלי כל עניין של סריקת הדוחות הזו זה עבודה קלה למדיי, ככה שאין לי תלונות לגבי זה. בלי לשים לב הזמן עבר והשעה כבר הייתה תשע וחצי, סיימתי לסרוק את כל הדוחות ורציתי ללכת לקחת קפה כדי להרגיש קצת יותר ערנית בפגישה. כשנכנסתי למטבח העובדים הוא היה מושקע וגדול, המטבח היה בצבע שיש לבן, עם מקרר בצבע לבן, שולחן עץ ענק ומסביבו כיסאות לבנים, סל פירות עצום על השולחן, המון עוגיות בריאות ומשמינות, ומכונת קפה, כמובן. הכנתי לעצמי קפה כששמעתי קול לא מוכר אומר "חדשה?” הסתובבתי ולהפתעתי ראיתי גבר נאה, גבוה לפחות מטר שמונים וחמש, עניים חומות שיער שחור, זיפים, לבוש בחליפה, חייכתי אליו בביישנות "כן"
“נעים להכיר, אני בריידן, אז מאיזו מחלקה את?”
היה לו מבטא אמריקאי טיפוסי, אי אפשר שלא להבחין כמה הוא מקומי.“האמת אני מהמחלקה של אלי, אני הוצבתי כרגע כעוזרת בתצוגת האופנה"
“באמת? זה יפה, לא נותנים לחדשים בדרך כלל להיכנס ישר לעניינים.”
“טוב האמת שעשיתי דרך לא קלה כדי להגיע לעבודה הזו אני מאמינה שבגלל זה.”
בריידן חייך אלי, וזה היה חיוך מושלם, שיניים לבנות וישרות. “את לא מקומית נכון? יש לך מבטא.”
צחקתי. “כן אתה צודק, אני לא מכאן.” בריידן הושיט יד לקחת ספל לקפה, “אני מישראל.” לגמתי מהקפה שלי שאמרתי את זה, תמיד שהשם של המדינה הזו יוצא לי מהפה, ישר מתחילות שיחות מחלוקת ופולטיות, ואני לפעמים מאוסה מזה, החשוב לי להתעסק בו כרגע זה הקריירה שלי. “הייתי בישראל, ארץ מדהימה.” חייכתי שהוא אמר זאת.
“כיף לשמוע שאומרים את זה.”
בריידן חייך אלי שוב את החיוך המושלם הזה, כשהסתכלתי בשעון וראיתי שהשעה כבר חמישה לעשר התעשתי על עצמי. “אני מצטערת אשמח לדבר איתך שוב, אבל אני צריכה לרוץ לפגישה של התצוגה.”
“בהצלחה" אמר בריידן ולגם מהקפה.
מיהרתי למשרד של אלי, וכשנכנסתי כולם כבר תפסו כיסאות והתיישבו סביב השולחן שלה, המשרד שלה היה די גדול והשולחן שלה היה שולחן ארוך עם לפחות 15 כיסאות מסביב, כולם התיישבו, אני התיישבתי בקצה ליד הדלת, קצת הרגשתי מבוכה מכולם, כולם מבינים ומדברים מספרים ובגדים דגמים וכל מיני דברים, ואני מנסה להיכנס לעניינים, לרוב הייתי בשקט כי יותר רציתי להקשיב ולשמוע, מאשר לדבר שטויות, רשמתי לעצמי הערות. אלי חייכה שוב את חיוכה ואמרה "והצלחנו להשיג את אחד הכוכבים הגדולים מאירופה שבשנים האחרונות כבר נהפך לרמה בינלאומית, לשיר בתצוגה שלנו, והוא יתן שואו שבאמת לא נראו בהרבה תצוגות אופנה.” אחד העובדים היה נלהב להבין מי זה
“כבר הוא יגיע, זה הפתעה לכולכם.” חייכה אלי. “ בזמן הזה אני רוצה להציג בפניכם את העובדת החדשה שלנו" אני התחננתי שאלי לא מתכוונת אלי כי באמת לא רציתי לקום להציג את עצמי בפני כולם כולם נראים כל כך כרישים טורפים ואני דג קטן פחדן. “זאת מריצה, היא הגיעה אלינו לעזור בכל מה שאפשר, היא באה ללמוד את עולם האופנה והשיווק שלו, בואי מריצה שיראו אותך.” קמתי קצת נבוכה וחייכתי חיוך ביישני, מזל שלפחות היום אני עם עקבים ונראת קצת יותר טוב מאתמול, הלכתי ליד אלי וכולם חייכו אלי ואמרו שלום. אחד העובדים שאל אותי מה המטרה שלי בחיים במה אני רוצה לעסוק באמת. “אני רוצה להיות מעצבת אופנה גדולה " אמרתי. הוא גיחך "כמו הרוב.” חייכתי אליו ואמרתי "כן אבל אני אעשה זאת.” דפיקה נשמעה על הדלת כשגבר מוכר נכנס, הוא היה גבוה כמעט מטר תשעים לדעתי, מקועקע בכמה איזורים בידיים שלו, הצלחתי לקלוט רק כמה מהקעקועים שלו, היה כל מיני כתוביות שמתי לב לכמה אותיות בעברית אבל לא הצלחתי לקלוט מה רשום, היה לו קעקוע של פרח גדול על כל כף היד, ושרשרת ציפורים על הזרוע הימנית . הוא לבש חולצת טריקו שחורה וגינס סקיני שחורים, נעלי אוף וויט, שחורות הוא היה מגולח והשיער שלו היה שופע מעט מתולתל בצבע חום שטני, העניים שלו היו ירוקות וכשהסתכלתי טוב טוב לעיניו הבנתי מי הוא, הבחור מאתמול ששפכתי עליו את הקפה. ההלם חבט בי ואני רציתי לברוח מהחדר הזה כמה שיותר מהר, אני כמעט בטוחה שהאדמתי וראו זאת כי הרגשתי את גלי החום מציפים אותי, אלי ישר חייכה אליו ואמרה "טוב אז כמו שהבטחתי לכם, קבלו את הירו נייט, אחד הזמרים המצליחים ביותר, כבר שבועיים שהוא לא יורד משלושת הראשונים במצעד הבילבורד, הוא ישתתף בתצוגת האופנה.” העובדים סביב השולחן הנהנו וחייכו אליו, ואותו הירו נייט שידעתי שהוא מוכר לי ומסתבר כי הוא מפורסם, הנהן אליהם בחזרה וחייך, אני השפלתי את מבטי רק כדי לא להסתכל עליו, הוא התיישב בכיסא הריק שלי ואני המשכתי לעמוד במשך כמה דקות ליד אלי, הם נתנו לו לחתום על טפסים יחד עם הסוכן שלו שליווה אותו, והם דיברו ודיברו ודיברו וזה פשוט הרגיש שעות כל כך רציתי רק לעוף משם, ואני לא יודעת איך אצליח להסתתר ממנו כל הזמן הזה, אני כל כך מקווה שהוא לא זוכר אותי ולא זיהה ששפכתי עליו קפה בוקר קודם,הוא הרים את המבט והמבט שלו נתקל במבט שלי, אלו העניים הירוקות הכי יפות שראיתי בחיים שלי, בכמה שניות האלו שהסתכלנו אחת על השני יכולתי לבחון בדיוק את קווי הלסת שלו ואת עצמות הלחיים הבולטות שלו, הרגשתי שהוא מזהה אותי אבל אחרי כמה שניות הוא החזיר את המבט שלו לעובדים מסביב שדיברו איתו, הם דיברו על מספרים ודברים שלא הצלחתי כל כך להתרכז בהם. בזמן שהוא המשיך לדבר איתם ופחות שם לב אליי המשכתי לבחון אותו, יש לו שפתיים מלאות ויפות, פשוט מושלמות והחיוך שלו עוד יותר מושלם. הפגישה הסתיימה לה וכולם הלכו לכיוון מטבח העובדים כדי לנשנש ולשתות קפה, אלי אמרה לי שאני יכולה לצאת להפסקה רק שאני אסדר את המשרד שלה ואקח את הקלסר של הפגישה ואסכם אותה. קטן עליי. החדר התרוקן ונשארתי לבדי. התיישבתי במשרד של אלי והתחלתי לסכם את הפגישה. בכל פעם שבאתי לכתוב את השם של הירו נתקעתי, משום מה דמיינתי את ידיו מהקועקעות מונחות על גבי. התעוררתי מהפנטזיה עליו ונכרתי במטרה לשמה באתי, לא מתכוונת להיכנס לשום ציפייה או שום דבר לגבי אף אחד. אני רוצה להתעסק במטרות שלי, להצליח ובגדול. תמיד הייתי רומנטית חסרת תקנה, אם זה לקרוא ספרים, אם זה סרטים, טלנובלות, תמיד חשבתי כשהייתי קטנה שבגיל 16 אמצא את אהבת חיי, נתחתן, נוליד ילדים, ונחייה באושר ועושר אחרי הכל. זה קרה, התאהבתי לראשונה בגיל 16, אבל התאהבתי בפנטזיה, התאהבתי במלך של הבית ספר, החתיך, המושלם, אבל הוא לא ידע את השם שלי אפילו, תמיד הסתתרתי ממנו בצל של עצמי, ולא היה לי מעולם האומץ לעשות דבר, ככה הייתי במשך 3 שנים מאוהבת, וכשהתעוררתי מהפנטזיה כבר היה מאוחר מידי, הלב שלי הצליח להישבר כמה פעמים והייתי בקשר עם כמה גברים אבל מעולם לא הצלחתי להתאהב, מעולם לא הייתי באמת מאוהבת, או בקשר זוגי כלשהו, תמיד אהבתי לפנטז, דמות מספר, או מסרט, או סתם מישהו שמשך אותי, אבל עכשיו זה לא מתאים, וכמה שאני רואה את הירו מושך זה פשוט לא ילך. גם בטח עם כל הדוגמניות שמסתובבות סביבו… טוב די! אני צריכה לסיים את הסיכום פגישה הזה. נערתי מעצמי את כל המחשבות ואת החזרה לעבר ואספתי כוחות כדי לסיים את הסיכום, סיימתי את סיכום הפגישה. בדיוק ששמרתי את הקובץ ושלחתי במייל לאלי, אלי נכנסה למשרד. “את כאן?”
קמתי בבהלה "כן אני מצטערת חשבתי כבר לשבת פה לעשות את זה ולסיים עם זה.”
אלי חייכה אלי, “זה בסדר גמור, אני שמחה שאת ככה חדורה.” חייכתי אל אלי בחזרה "תודה.”
אלי לקחה כמה מסמכים ואני כיבתי את המחשב. “סיימת?” היא שאלה. “כן"
אלי נעצרה והסתובבה אלי "רציתי רק לומר לך, שאין לך מה לדאוג, אני יודעת את המטרה לשמה באת לכאן, ואני הכי בעד לעזור לך להצליח, הדברים הקטנים האלו שאת עושה כרגע זה רק בגלל שזה ממש ההתחלה, וכשתיכנסי כבר לעניינים את תהני מהעבודה הגדולה ומהדבר האמיתי.”
האמת שלא חשבתי ולא התלוננתי על העבודה שלי כרגע, לא ציפתי ליותר מידי, אבל היה כיף לשמוע את זה מאלי, זה הרגיע אותי. “ראיתי את העבודות שלך, את מוכשרת מאוד מריצה. התעשייה הזו צריכה ראש כמו שלך.” ואוו. היא באמת אמרה את זה? זה העיף אותי לשמיים המחמאה הזו. “תודה רבה אלי, זה מחמיא לי מאוד. באמת, אני רק מחכה להיכנס לעניינים.”
אלי חייכה שוב את החיוך המושלם שלה. “אז איך ניו יורק בנתיים?” חייכתי אליה "עדיין לא הספקתי כל כך להכיר אותה ולראות, אבל ממה שראיתי בנתיים, היא בדיוק כמו שחלמתי.”
“מה את עושה הערב?”
“אני?” הופתעתי, מהשאלה של אלי.
“את רואה עוד מישהו בחדר?” היא ציחקקה. צחקתי אחריה "לא… האמת שלא תכננתי משהו.”
“אולי תבואי איתי הערב לאנג'לס? זה מועדון די נחשב כאן בניו יורק איפה כל המי ומי, לחברה שלי יש יום הולדת, ככה אולי תכירי אנשים.”
לא יודעת אם לצאת ליום הולדת של חברה של אלי זה הזמן להכיר אנשים, אני לא רוצה להרגיש לא בנוח, לא ידעתי כל כך מה להגיד לה.
“מה את אומרת?” היא לחצה עלי לענות.
“אני לא יודעת" נאנחתי, “אני לא רוצה להיות מעמסה או משהו כזה.”
אלי נפנפה בידה "ממש לא, להפך, אני אשמח שתבואי איתי, וחברות שלי באמת נחמדות, מה את אומרת? יהיה כיף"
טוב אולי לא יזיק לי באמת לצאת קצת ולהכיר אנשים.
“אוקי" חייכתי. אלי מחאה כף בידייה "מעולה, אז בשמונה וחצי אבוא לאסוף אותך מהמלון.”
“תודה אלי.” חייכתי.
בדיוק שאלי באה לצאת מהמשרד, הירו נכנס. “הו הירו אתה עוד כאן? שכחת משהו?” היא שאלה אותו, הטון שלה היה חברי נורא להירו, כיאלו הם מכירים כבר זמן רב. “כן אני לא מוצא את הטלפון שלי חשבתי אולי השארתי אותו פה.” כשהירו פצה את פיו היה ניתן לשמוע בבירור את המבטא הבריטי שלו, זה היה סקסי מאוד. ושוב אני חושבת עליו בכיוון רומנטי, די זה חייב להיפסק, הוא עמית לעבודה וזה הכל. שוב הרגשתי אבל את המבוכה שאולי הוא יזהה אותי אז אני ניסתי כמה שיותר לא להסתכל אליו. “אני לא רואה אותו כאן" ציינה אלי. “אתה בא לאנג'לס היום?”
למה היא שואלת אותו? אני נורא מקווה שלא, אולי עדיף שכן בעצם אני חייבת פשוט לתת למקרה בבוקר של אתמול לחלוף כיאלו לא היה, נראה שהירו לא זוכר את זה בכלל.
“מה יש שם היום?” הירו שאל את אלי.
“בלייר חוגגת יום הולדת, ושמעתי שסטייסי תגיע.”
מי זו בלייר? מי זו סטייסי? זה מלחיץ אותי. כל השמות הלא נודעים האלה.
“סטייסי, מה שחסר לי" הירו אמר לה.
“תבוא יהיה כיף, גם מריצה תגיע" אלי הצביעה עלי. איפה אני קוברת את עצמי?
“היא? תיהיה שם?” הוא אמר את זה בטון כל כך מתנשא ומעצבן, לא הבנתי מה הבעיה.
“כן" ענתה אלי. והירו עשה פרצוף כיאלו אני לא מתאימה למקום, וזה הרתיח אותי. לא יכולתי שלא להגיב לזה והייתי יותר מידי זמן בשקט.
“למה? יש בעיה שאצטרף מבחינתך?” הפנתי את מבטי להירו במבט קצת תוקפני.
“סלחי לי?”
“שאלתי אותך שאלה" מודה שהייתי קצת אגרסיבית אבל הצורה שהוא ביטא את השאלה שלו הרתיח אותי.
“כן מה הבעיה ?” אלי שאלה בחוסר הבנה ובתמימות.
“את לוקחת אותה לאנג'לס? איפה כל המי ומי, רואים שהיא חדשה בתעשייה. את יודעת מה זה אומר.” גיחך הירו כשהתעלם לחלוטין ממני, ויצא מהמשרד בכזו גסות רוח.
אני נשארתי המומה במשרד כמה שחשבתי שאולי יש סיכוי קנטנטן לאיזה משהו בנינו לגמרי נעלם נמחק ונגמר, מי הוא חושב שהוא? כי יש לו כמה שירים ביוטיוב הוא יכול לבוא לדבר ולהמעיט מערכי ולהקטין אותי? חוצפן. לא לא אני רותחת, לא רותחת זועמת, אני לא יודעת לתאר בכלל את פקעת העצבים שמילאתה אותי.
אלי הסתובבה אלי. “אל תתייחסי לשטויות שהוא אומר, ככה זה לפעמים שהמיץ עולה למוח.”
“כן אני יכולה לשים לב לזה, אבל אולי הוא צודק אולי עדיף באמת שלא אבוא.”
אלי הסתכלה אליי במבט מתייסר, היא הרגישה את החוסר נעימות שהוא יצר.
“אל תתני לו לתת לך את ההרגשה הזו, אני מכירה את הירו עוד מתחילת דרכו, הוא לא היה כזה, גס רוח, הוא מלא בעיות של כוכב את יודעת. אל תתני למה שהוא אמר להשפיע, את מוזמנת מאוד.”
אלי קצת הרגיעה אותי שאולי באמת הוא סתם חיפש איפה להוציא את התסכול שלו. חייכתי חיוך קטן.
“אז אאסוף אותך בשמונה וחצי?”
“קבענו.” חייכתי לאלי.

אלי יצאה מהמשרד ואני יצאתי אחריה, נעלתי את המשרד שלה והלכתי למטבח העובדים שהיה ריק. הייתי חייבת להכין לעצמי איזה קפה ומשהו מתוק לאכול ולשכוח מהמקרה המכוער שהיה לי עכשיו עם הירו, כיאלו מי הוא חושב שהוא שהוא יכול לבוא ולדבר ככה, אני עכשיו כל כך שמחה ששפכתי עליו קפה בוקר קודם לכן, חבל שלא יכולתי לשפוך עליו עכשיו את הקפה. בריידן נכנס אל המטבח. “איך הייתה הפגישה?” הוא שאל וחייך אלי. היה כיף לדעת שלפחות יש כמה אנשים נחמדים בסביבה הזו, בעצם הרוב נחמדים, היחיד שנתקלתי בגסות רוח זה הירו. נאנחתי.
בריידן הסתכל עליי בחשש "הלך לא טוב?”
“קפה?” שאלתי. בריידן הנהן. בזמן שלקחתי ספל כדי להכין לבריידן קפה התחלתי לספר לו על הפגישה. “הפגישה הייתה בסדר גמור, אבל כמובן אני חסרת המזל…” “חסרת מזל למה?”שאל אותי בריידן. סיפרתי לו את כל הסיפור לגמרי, את הבוקר שלפני כן וההתקלות בהירו עם שפיכת הקפה, עד הרגע שהוא הוציא את ההערה הטיפשית הזו שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה ושהיא תרתיח אותי מזעם. “הוא באמת אמר את זה?” שאל בריידן. “כן. אני נראת כמו אחת שלא יכולה לצאת לאנג'לס הזה?” בריידן "זה מועדון מאוד נחשב בניו יורק, אבל תאמיני לי כשאני מסתכל עלייך ואת יפהפייה, אין סיבה שאת לא יכולה להיות מהבנות שיוצאות לשם, באמת שאין לי שום מושג למה הוא הוציא את ההערה הטיפשית הזו מהפה שלו.” חייכתי אל בריידן חיוך רחב, וכשחייכתי ראיתימאת שפתיו מתעקלות אט אט גם לחיוך. “תודה" אמרתי והושטתי לו את הקפה שלו. “תודה לך" הוא אמר. “אני פשוט מפחדת, שאם ארגיש לא בנוח או שבאמת אני לא אתאים למקום הזה.” בריידן לגם מהקפה שלו והניח את ידו הפנויה בכיס ונשען על השיש. “אין סיבה שלא תתאימי, אבל תראי אני מוכן לבוא לאנג'לס גם עם חבר אם זה יעזור לך ואם במקרה תרגישי לא בנוח משהו אהיה התירוץ שלך לקחת אותך הביתה מה את אומרת?”
הייתי מופתעת מההצעה שלו, הצעה מאוד נדיבה. “באמת תוכל לעשות זאת בשבילי?”
“גם ככה הייתי אמור להיפגש עם חבר היום לארוחת ערב, אנחנו יכולים לקפוץ אחר כך לאנג'לס למשקה ואם תראי שתצטרכי את עזרתי אשמח לעזור לך.”
“תודה בריידן,אני מניחה שלראות עוד פרצוף מוכר שם יקל עלי, אבל באמת זה רק אם אתה יכול ורוצה אתה לא צריך או חייב לעשות את זה.” “אני רוצה" הוא אמר וחייך. “תודה" אמרתי שוב וחיבקתי אותו, מאוד ריגש אותי ההצעה שלו.
בדיוק שהתחבקנו הדלת של המטבח נפתחה. הפסקנו להתחבק ואני הסתובבתי וראיתי את הירו. הפרצוף שלי מיד נפל ובריידן ראה את זה וגיחך. “אני מפריע?”הירו שאל ובכל זאת נכנס. שנינו שתקנו. “אני מניח שכן אבל לא נורא" הוא הסתכל עלינו בחן אותנו, ואז הסתכל אליי ואמר "את מכינה לי קפה? שחור, בלי סוכר. תודה.” והתיישב בשולחן הגדול. הסתכלתי מופתעת במן שהירו לקח את אחד המגזינים שהיה שם והתחיל לדפדף כמו דיווה אמיתית. בריידן הסתכל עלי במבט של רוצה לעזור לי. “זה בסדר" אמרתי לו " אני אסתדר" וחייכתי. בריידן לחש לי "את בטוחה?” הנהנתי ובריידן ליטף את כתפי ויצא עם הקפה שלו מחוץ למטבח.
“אני אחכה עוד הרבה זמן?” הירו שאל. לא ראיתי חוצפן כזה.
“אני מכינה לך בזמן שלי.” הירו המשיך לדפדף במגזין וזה רק עיצבן אותי יותר "בקצב הזה כבר יגיע מחר.” זה פשוט מתחיל לעבור את הגבול אבל אני צריכה לזכור שזה רק היום השני שלי בעבודה ואני לא צריכה להסתבך. הכנתי לו את הקפה והנחתי לו על השולחן. הוא אפילו לא אמר תודה. באתי לצאת מהמטבח כי לא יכולתי לסבול עוד דקה לידו, הוא לגם מהקפה ואמר לי "לפחות קפה את יודעת לעשות אם לא לשפוך אותו.”
אה, עכשיו הכל מובן, הוא זוכר, ברור שהוא יזכור.
“אז בגלל זה הגסות רוח שלך כלפיי? בגלל אתמול?”
הירו נעמד. “גסות רוח? איזו גסות רוח? גסות רוח זה לשפוך על מישהו קפה רותח ולברוח.”
הוא מרתיח אותי! מרתיח. “זה היה בטעות, והתנצלתי. ואני מתנצלת שוב, אבל אני לא חושבת שזו סיבה להתנהג אלי כמו שאתה מתנהג, ולהגיד דברים כמו שאמרת.”
הירו לגם מהקפה, שוב, שזה מרתיח אותי, אני לא יודעת למה. “מה אמרתי?” הוא שאל. “באמת? מה אמרת? כמו למשל שאני לא מתאימה לאווירה של האנג'לס.”
“זה באמת נכון, לא סתם אמרתי את זה.”
ואו. הוא לא מפסיק להיות מניאק לשניה.
“טוב אז מצטערת לבאס אותך, אבל אני אהיה שם היום, ואם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז מתישהו ואתה תצטרך לסבול את זה. תהנה מהקפה שלך אדוני.”
יצאתי מהמטבח בעצבים לפני שאגיד עוד משהו ואתחרט עליו ופקעת העצבים שלי הייתה בשיא שלה. חוצפן. אני היום הולכת להפציץ באנג'לס ואם הוא יגיע, הלסת שלו תיהיה ברצפה אני מבטיחה לכם.

************
השעה הייתה 20:15, אלי הייתה צריכה עוד רבע שעה להגיע, למזלי בריידן כל הזמן הזה היה איתי בקשר באסמסים, לגבי הערב ככה שהוא יגיד לי מתי הוא יגיע לאנג'לס. ואני הרגשתי הכי פצצה שאפשר, לבשתי שמלה שחורה מיני מבד סאטן סגורה מלפנים עם קיפולים לעבר כל החלק הקדמי ואילו החלק האחורי כולו חשוף עד ממש קצת לפני הישבן. עם שרוולים קצרים. שמתי עקב שפיץ גבוה בצבע שחור מלפנים ומאחור ואילו בצדדים הוא שקוף. החלקתי את השיער והתאפרתי איפור עדין, מסקרה סומק ואודם בצבע ניוד. ענדתי עגילי יהלום צמודים בולטים וצמיד טניס. לקחתי תיק קלאץ בצבע שחור. שתיתי כוס יין גיוורץ לפני היציאה כדי להוריד את סף ההתרגשות ומעט לעלות את הביטחון. אלי סימסה לי שהיא הגיעה ומחכה לי מתחת למלון עם המונית. יצאתי מהחדר כשאני מוכנה ללילה בלתי נשכח.
כשנכנסתי למונית אלי ישר החמיאה לי על הנראות שלי, ועל כמה שאני צריכה להתלבש ככה יותר ואולי לבוא יותר עם עקבים לעבודה כי זה מאריך לי את הרגליים ומבליט את הגובה שלי למרות שאני לא כזו גבוהה, בכל זאת רק מטר שישים ושלוש. אבל היה כיף לשמוע מחמאות מאלי, זה אומר שלפחות ביצעתי את המשימה שהטלתי על עצמי כמו שצריך. להפציץ. זכיתי להכיר את חברותיה של אלי, בלייר ילדת יום ההולדת, בלייר הייתה מהממת, היא הייתה שחרחורת עם שפתיים גדולות ואף קטן סולד ממש, היא הייתה נראת ממש מהאליטה של ניו יורק. היא לבשה שמלה אדומה צמודה לא כל כך יכולתי לראות את סגנון השמלה כשישבה מקדימה במונית אבל היה נראה ברור לעין שהיא מהממת. היא שמה כתר קטן על ראשה ששערה היה מסולסל בבייבליס. ישר כשאלי הכירה בנינו איחלתי לה מזל טוב, עוד שני חברות טובות של אלי קלואי וסברינה. קלואי הייתה בלונדינית עם עניים כחולות ולמרות שציפתי שתיהיה ביצ'ת בגלל הנראות שלה, היא כלל לא הייתה כזו וסברינה הייתה בעלת שיער חום קצר עד הכתפיים והיה נראה שהיא גבוהה מאוד עם הרגליים הארוכות שלה. הבנות היו נורא נחמדות כשנכנסתי למונית, הן ישר שאלו לשלומי ותשאלו עלי ועל הדרך שעשיתי לניו יורק. יצא לנו שיחות די מצחיקות וכייפיות עד לההגעה למועדון. “מי עוד אמורה להגיע?” שאלתי את אלי. “זה רק אנחנו הערב.” היה לי מוזר שהיא אמרה שזה רק אנחנו כי שמעתי את אלי מציינת גם את השם סטייסי ולא הכרתי אותה במונית. “לא ציינת שגם אמורה להגיע סטייסי אם אני לא טועה?”
אלי ציחקקה "או לא, סטייסי היא האקסית של הירו. אין לה קשר אלינו.” אה, עכשיו הכל היה ברור ..למה היא אמרה שסטייסי תייהיה. האקסית שלו, ברור שזה יעניין אותו. מעניין מי זו הסטייסי הזו.

*******
הצד שלו- הירו נייט.
האמת שלא רציתי לצאת היום, רציתי שוב להישאר בבית שקניתי לי פה בניו יורק. הבית לא כזה גדול אבל גם לא קטן, יותר מהממוצע. יש לו סלון גדול ספה אפורה המתפרסת על חלק גדול מהסלון שטיח לבן מתחת ושולחן זכוכית שקוף, טלוויזיה ענקית ואיך אפשר בלי הסוני. החלונות היו שקופים שמשקפים על כל ניו יורק, הפנטהוז הזה היה פשוט מושלם איך אפשר לראות את כל ניו יורק ממנו. על החלונות וילונות לבנים. בין המטבח לסלון יש אי שמפריד עם ארבעה מקומות ישיבה. אני לא יודע למה אבל זה בין הבתים הקטנים שקניתי ואני ממש אוהב אותו, אני אוהב את ניו יורק. המקום בו התחילה כל התהילה. רציתי להמשיך לשבת בסלון ולבהות דרך החלון ולהודות שוב ללינדה מקרגרוסייר על העיצוב של הבית שלי כאן, אבל משום מה משהו בי רצה לצאת לאנג'לס היום, חשבתי בהתחלה שזה בגלל שאלי אמרה שסטייסי תיהיה, אבל לא, עניין אותי הבחורה הזו שיצאה מהמטבח בעצבים, בלי לומר אפילו את שמה. אני לא יודע למה אבל משום מה היא מסקרנת אותי, מאוד, וכיף לעצבן אותה. כמה שהיא מנסה להיות מאופקת, אבל אני מריח אנשים מקילומטרים היא לא בן אדם שמצליח להיות מאופק הרבה זמן, והינה הצלחתי להוציא ממנה קצת זעם. לא יודע למה היא פשוט משעשעת אותי. ג'ון סימס לי שהוא למטה, ג'ון הוא החבר הכי טוב שלי מאז ומתמיד, חבר ילדות של ממש, למרות שההצלחה שלי התחילה בגיל מאוד מוקדם, בגיל 17, ג'ון ואני חברים עוד מימי היסודי, והוא היה איתי ברגעים הכי קשים שלי, עד עכשיו, והוא לא מאכזב אותי אף פעם. ג'ון הגיע איתי מלונדון לניו יורק איך שחתמתי בחברת התקליטים ועל כך שכרתי אותו בתור העוזר האישי שלי והוא לא איכזב מעולם, למרות שהייתי קשה נורא. לבשתי שוב את הצבע המועדף עלי, שחור, שמתי ג'ינס עם קרעים בברך בצבע שחור, חולצת טריקו שחורה של פראדה ללא הדפסים נעלתי את נעלי הלובטן שלי ויצאתי לדרך. ג'ון חיכה לי באאודי קיו 8 שלו, החדשה. ג'ון היה בלוק הבריטי שלו, עם חליפה, הוא לעומתי מת על חליפות ועל שידור עסקים. נכנסתי לרכב. “אני לא מבין למה אנחנו צריכים לצאת באמצע שבוע למועדון.”
“כי ביקשתי ממך, רק לכמה שוטים.”
ג'ון הסתכל עלי בייאוש. “אין לי כוח להסיע עוד בחורה שיכורה אליך הביתה. לא נמאס לך מזה?”
“מלזיין? תתחיל לדאוג ברגע שימאס לי מזה.”
ג'ון צחק. כל הזמן הזה בדרך שמענו שירים והתעדכנו לגבי הלוז לשבוע הקרוב. משום מה לא סיפרתי לג'ון על הבחורה מההעבודה, ואני מספר לג'ון הכל, אבל לא הרגיש לי נכון שיש משהו לספר בכלל. הגענו למקום ושומר המכוניות לקח את המכונית להחנות אותה כמובן שישר כל צלמי הפאפרצי יצאו להם מהחורים שהם מסתתרים וניסו לצלם כמה תמונות שלי נכנס למועדון, נכנסתי למועדון וסרקתי את האזור לא ראיתי אותה או את אלי. התיישבתי על הבר והזמנתי את השוט הראשון שלי מהברמן, ויסקי ג'ק דניאלס המועדף עליי, הפשוט והטוב. בזמן שאני וג'ון עושים שוטים על הבר ג'ון כבר הספיק להתחיל עם מישהי ולדבר איתה ושיחות של החיים הוא מת על זה. אני בנתיים רק מנפנף את הבנות שחושבות שבגלל הלבוש החשוף אני אתחיל איתן. כשכבר שתיתי את השוט הרביעי שלי המבט שלי נעצר, הבחורה הזו הופיע מול עיני בשמלה חושפנית במיוחד שישבה ,עליה בול והבליטה כל קימור שלה את הישבן המושלם שלה, פה באמריקה הכל תמיד מוגזם, וכבר מזויף אבל הישבן שלה היה נבלט מהשמלה הזו בבירור והיה אפשר לראות כמה הוא אמיתי ולא מזויף ושהיא מתאמנת, שהיא לא מתעצלת, החזה שלה היה גם יחסית קטן לכל בחורה פה ברחבה אבל עדיין הוא היה עדיך ומושך מאוד, ואיך שהשמלה הזו ישבה עליה ישר חיממה אותי. וארבעת . השוטים האלה לא ממש עזרו לי להתקרר. היא הייתה מדהימה. ראיתי אותה הולכת לכיוון מקומות הישיבה בשולחנות יחד עם אליה וחברותייה, ואני לא יכולתי לחכות עוד שניה, הלכתי לכיוונם. אלי הייתה הראשונה לקלוט אותי, היא ניגשה אלי וחיבקה אותי. “הירו מה אתה עושה כאן?” היא שאלה, תמיד כזו חמודה, את אלי הכרתי בגיל 20, כשהיא רק התחילה לעבוד בבית האופנה, היא הייתה הסטייליסטית והיא הלבישה אותי לשער למגזין מוזיקה. התחברנו נורא ושמרנו על קשר ובואו נגיד שרק בגלל שהיא חברה טובה הייתי מוכן להשתתף בתצוגת אופנה הזו ולשיר, לא מהדברים שאני עושה בדרך כלל, למרות שהכסף שווה. “באתי עם ג'ון. הוא רצה לצאת קצת אז הצעתי לו לבוא לכאן אחרי שאמרת שתיהיי כאן.” אלי חייכה "מעולה! תצטרפו אלינו אנחנו חוגגות לבלייר את היום הולדת כמו שאמרתי לך.” והחוותה את ידה כלפי בלייר. הכרתי את חברותייה של אלי במסיבות היום הולדת שלה ככה שאני לא הייתי צריך בהיכרות מחדש. “שלום גברותיי" אמרתי, והבחורה שהדהימה אותי בכניסתה סוף סוף שמה לב אלי, הפרצוף שלה נתקע כשהיה בבירור שהיא בהלם ושלא ציפתה לראות אותי. מעולה. חברותייה של אלי שאלו לשלומי ובלייר הודתה על שבירכתי אותתה ליום הולדתה. הבנות החלו לשתות והבחורה בשמלה השחורה העלימה את השוט שעל שולחנה בהרף עין. “בואו לרקוד!” צעקה בלייר. המוזיקה הייתה רועשת. אלי שאלה את הבחורה "מריצה את באה לרקוד?” מריצה אז זה השם שלה, שם מוזר, אבל מיוחד. מריצה אמרה לה משהו בלחישה ואלי צעקה לה "טוב אנחנו ברחבה תצטרפי אחר כך!” הן הלכו התחלתי ללכת איתן ואז התחרטתי וחזרתי לשולחן. התיישבתי על יד מריצה. “אני יכול לשבת לידך?” שאלתי. “אני מעדיפה שלא.” היא ענתה. אאוץ. “אני אפילו לא יודע את שמך.” ידעתי כבר, אבל רציתי לשמוע אותו ממנה. “זה בסדר שאתה מדבר איתי? אתה יודע שלא יגידו דברים שאתה מדבר עם בחורות שלא ראויות למסיבות באנג'לס.” יפה. נכנסה בי. צחקקתי. “אני מבין שמה שאמרתי היה קצת מיותר. אחרי שראיתי אותך עכשיו אני חוזר בי.” היא הסתכלה עלי במבט נבוך ואז הסתכלה על עצמה וראיתי את זיו פיה מתעקל לחיוך. מעולה. “אז אני יכול לשאול לשמך?” “מריצה" היא אמרה. “נעים מאוד אני הירו.” “אני יודעת.” “היא אמרה.
“אני יודע שאת יודעת.” צחקתי.
“והינה שוב, הבחור היהיר.” היא גלגלה את עינייה. והייתה נראת כל כך מושכת באותה שנייה.
היא נעמדה. “טוב נראה לי שאצטרף לבנות ברחבה, אם תסלח לי.” היא באה לעבור מעלי והיא נתקעה ברגלי ונפלה היישר עליי כשפנייה מופנות לפניי ואני תפסתי אותה בדיוק בנקודה שבין הישבן לגב. ראיתי את עינייה כל כך מקרוב, ריסייה היו ארוכות ושחורות מהמסקרה והבליטו את עינייה שהיו ירוקות דבש, היא הייתה מופתעת וקפאה במקומה שהייתה כל כך קרובה לפניי ואני לא רציתי לשחרר מאחיזתי בה, אני מודה שזה לגמרי הדליק אותי הדרך שבה היא הייתה עליי. “סליחה" היא אמרה והיא התחילה לקום כשאחזה בחזי. רציתי שידייה ישארו עוד, ותמונות שלה רוכנת מעליי עלו בדמיוני. היא לוהטת. הגיע הנקודה שבה הייתי צריך לשחרר את ידי ממנה והיא קמה ונעלמה מהר אל תוך הרחבה מבלי לומר יותר מידי.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
59 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך