נשיקה אחת קטנה- פרק 2

בסביבות השעה שבע בערב, כשפיניתי שולחן אחד שישבו בו עשרה אנשים, חגגו יום הולדת לאחת מבנות המשפחה, ניגש אליי בחור ושאל אם הוא יוכל לקבל תפריט. אני עובדת בבית הקפה הזה כבר למעלה מחצי שנה, הוא ממש בית קפה שהוא בית. אף פעם לא הרגשתי שהעבודה בו עמוסה מידי או קשה מידי, אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להיאבק במנהלים על משמרות רעות, או מטלות מעצבנות. לא היה תפריט ענק שצריך ללמוד, המנות בו היו משתנות לפעמים והיו מוסיפים דברים חדשים, מתכונים חדשים, "המומלצים של היום", אהבנו לקרוא לזה, כי זה תמיד היה איכשהו יותר טעים מהתפריט הרגיל של בית הקפה.
הסתכלתי מסביבי בניסיון להבין למה פשוט לא פנה למלצרית פנויה יותר, אבל ראיתי שרק אני בסביבה, כנראה שכולם הלכו רגע פנימה להכין משהו או לנקות משהו, או שהם סתם בהפסקת קפה.
"בטח," חייכתי אליו, מביטה לרגע בעיניו, "אני יכולה רק להרים את המגש הזה למטבח? אני כבר אגש אלייך."
"אין שום בעיה." הוא חייך אליי, הסתובב והתיישב באחד מהשולחן לזוג שהיה בבית הקפה. השעה לא הייתה עמוסה עד כדי כך, אז היה נחמד לראות שהנוכחות שלו שם, ממלאת את המסעדה. הוא הסתכל לרגע מהחלון השקוף אל הרחוב, ואני חזרתי לאסוף את הדברים על המגש שהיה חצי ריק כשדיברתי איתו, והתקדמתי למטבח להניח את הכלים המלוכלכים. כשחזרתי אליו הוא חייך אליי, ואני עזבתי אותו וניגשתי לפנות בחזרה את שאר השולחן. שמחתי שהם השאירו טיפ מכובד.
"על מה את ממליצה?" הוא שאל כשחזרתי אליו, רואה בינתיים חברה יוצאת ממאחור, כנראה הייתה בהפסקה של רבע שעה.
"על מה שלא מופיע לך בתפריט הרגיל, אלא בתפריט של המיוחדים. עד כמה אתה רעב?" התעניינתי.
"לא יותר מידי, מחכה לחבר, אז אני צריך רק משהו לבינתיים."
"קפה? שוקו?".
"אני רגיש לחלב," הוא צחק, "יש לכם חלב סויה?".
"בוודאי," חייכתי אליו, "יש לנו גם שוקולד מריר שהוא לא חלבי, אם אתה רוצה שוקו שלא יגרום לך להרגיש רע." צחקתי.
"נשמע מעולה," הוא חייך. ווידאתי שהוא רוצה להשאיר את התפריטים עוד על השולחן עד שיגיע החבר, והוא הנהן אליי בחיוך. שנייה לפני שהלכתי הוא שאל לשמי, ואני בחיוך אמרתי לו שקוראים לי זוהר, ושאלתי לשמו בחזרה.
"עמרי," הוא חייך אליי, "אבל כולם קוראים לי ביטון, כי זה מרגיש להם יותר נוח לקרוא לי בשם משפחה. אנחנו פשוט שני עמרי בחבורה, אז זה הרבה יותר קל."
"אחד מהחבורה זה אחד החברים שאתה הולך לפגוש עכשיו?" חייכתי.
"ירין," הוא צחק, "אחלה גבר." צחקתי גם אני ואמרתי לו שאני מצטערת, אבל שאני צריכה להמשיך במשמרת. הוא חייך ושחרר אותי לדרכי, ואני מסרתי את ההזמנה שלו לקבלה.
שעה וחצי לאחר מכן הם עדיין ישבו במסעדה. הוא קרא לי לרגע רק כדי שאכיר את ירין, וכשירין שאל איך אנחנו מכירים, עמרי צחק ואמר שפשוט התחלנו לדבר לפני שעה וחצי פה בבית הקפה. המשמרת התנהלה רגיל לחלוטין, אפילו ניהלתי שיחה קצרה עם סבתא אחת שרצתה להציג לי תמונות של כל הנכדים שלה אבל לצערי לא היה לי זמן לעשות את זה. צילמתי עשר תמונות של אנשים שונים שרצו שאצלם אותם, שמתי הרבה יותר מידי מגבונים לחים וקיסמי שיניים על שולחנות שהיה נראה שהם סיימו את המנה העיקרית, ובעיקר צחקתי עם החברים מאחורי הדלפק, זו הייתה משמרת נוחה.
בשעה תשע יצאתי להפסקה הרגילה שלי, הפסקה של חצי שעה לכוס של שוקו או קפה, או בפעמים מאוד נדירות של תה, וקצת שיחות טלפוניות. זה היה הזמן החופשי היחיד שלי לפני שיש עוד כמה שעות עד הסגירה. אני לא עובדת הרבה, בין שתיים לשלוש משמרות בשבוע. אי אפשר להעמיס כשלומדים במקביל.
"אני יכול להפריע לך בהפסקה שלך?" שאל אותי עמרי. חייכתי אליו ואמרתי לו שהוא מוזמן, אבל שאני חייבת לעשות שיחה טלפונית קודם. הוא חייך והתיישב, בזמן שאני התקשרתי הביתה לשמוע מה נשמע. אני תמיד מתקשרת הביתה בהפסקה הזו כשאני עובדת, כי ישר מהלימודים אני מגיעה לפה. אבא ענה לי לטלפון ואמר שהיום עובר עליהם בסדר גמור ושאין לי מה לדאוג, אז סיימתי את השיחה במהירות.
"תראי, בדרך כלל אני מאוד ישיר במה שאני רוצה, אני מניח שאת מבינה למה יצאתי החוצה כדי לדבר איתך."
"בן כמה אתה?" שאלתי בחיוך.
"עשרים ושתיים וחצי, בערך," הוא צחק, "אני מקפיד על החצי, אני מת על ימי הולדת."
"אני צעירה ממך ביותר מארבע שנים," חייכתי, "אתה בשלב אחר לחלוטין בחיים שלך."
"זה לא הפריע לי מעולם." הוא אמר לי.
"אתה מהאיזור?"
"כן, אני לא גר רחוק, בגלל זה קבעתי עם ירין פה, לא היה לי כוח להסתבך ולהוציא את האוטו."
"אתה גר לבד?" שאלתי.
"לא, מגזימה," הוא צחק, "חייל משוחרר, אני אוציא את כל החסכון הצבאי שלי על דירה משלי? אני עדיין עם ההורים." הוא חייך. הוא הסתכל עליי עם עיניו היפות, ואני הנחתי את ידי על הברך שלו, שהייתה לידי כשהוא התיישב לידי על הספסל. הרמתי אליו את ראשי, והוא התקרב עם ראשו אליי.
"אני לא חושבת שזה רעיון כל כך טוב," אמרתי לו מהוססת, "הבוסים שלי בפנים, אני לא אמורה לשבת כאן כל כך הרבה זמן, אני לא רוצה שיקבלו עליי רושם מוטעה." שום עניין של חבר, שום עניין של 'סליחה, אבל אני נמצאת במערכת יחסים כבר כמה זמן'. כל זה לא שינה לי. שינה לי זה שיראו אותי. מצידי, ואם זה היה במקום אחר, לא הייתי מונעת ממנו לנשק אותי. וכשחשבתי על זה, אפילו לא כעסתי על עצמי, הרי לא טוב לי עכשיו, ואני מבולבלת ולא מבינה מה הצד השני רוצה ממני, אז למה לא ליהנות קצת? נמאס לי, נמאס לי להרגיש כלואה, נמאס לי להרגיש שאני מחכה למשהו או למישהו שלא בטוח מבין מה אני רוצה. ואני מדברת עם עמרי ואני מרגישה שהחיבור שלנו יותר נכון, לפחות נכון לעכשיו, מי רוצה בכלל לחשוב רחוק?
"אני מסיימת לעבוד באחד עשרה וחצי, אתה עוד תהיה ער?" שאלתי אותו בשקט. הוא הנהן אליי.
"אתה רוצה שאני אקפוץ?" שאלתי אותו חוששת. לא מכירה אותו בכלל, לא מכירה כלום, ועדיין מרגישה שאני לא רוצה לתת לו ללכת.
"לא," הוא אמר לי, ואני הרגשתי את הכאב והבלבול מכה בי, "אני צריך לחזור פנימה." לפני שהספקתי לומר מילה הוא קם והתקדם לכיוון בית הקפה, ואני רק בהיתי בצללית שלו שמתרחקת ממני, ולא הבנתי מה גרם לו לשנות את דעתו. להפתעתי, גם לא כעסתי על עצמי שבכלל חשבתי לתת לזה צ'אנס.
הם קמו מהשולחן חצי שעה לאחר מכן, חברה שלי פינתה אחריהם. אני עברתי על רוב השולחנות של הצד השני עד שהגעתי אליה, בודקת אם נשאר משהו על השולחן.
"לא קיבלת כלום?" שאלתי מופתעת, "מספר טלפון? פתק? משהו על הקבלה?"
"זוהר הכל בסדר?" היא שאלה אותי.
"כן, סתם, חשבתי שאחד מהם רוצה אותי…" מלמלתי.
"תירגעי, הכל טוב, הוא לא חשוב ולא רלוונטי. תמשיכי הלאה, מוזר ממילא להתחיל עם מלצרית במסעדה." היא אמרה בחיוך ועברה אותי. בעיניי לא, בעיניי זה אפילו לגיטימי.
אחרי שחזרתי הביתה, ואחרי המקלחת הטובה של אחרי משמרת, התכסיתי בשמיכה וחשבתי עליו- עליו, ולא על מי שאיתי. שמעתי כל כך הרבה פעמים את המילה בגידה בחיים שלי. האם מחשבות על בגידה גם נחשבות בגידה?