סדקים

"אם דלתות התפיסה היו שקופות, הכל היה נראה לאדם בדיוק כפי שהוא: אין סופי. אך האדם הסתגר בתוך עצמו, עד שהוא רואה הכל דרך סדקיו הצרים של מערתו."

– ויליאם בלייק

*

היה בה משהו שמהרגע הראשון תפס אותי, אך הרגע האחרון לא תפסתי אותו. היא הצטרפה לחברה יומיים לפני ערב ראש השנה. העובדות במחלקת משאבי אנוש ארגנו טקס הרמת כוסית מפואר במיוחד, כזה שכלל תפאורה מלאכותית ומזונות מגוונים שנועדו לייצר התענגות ואשליה של דמות הורית מזינה. המנכ"ל הציג אותה בפני כל העובדים והשתמש במילים כמו "גאה", "בטוח" ו"מצפה", כאילו בואה מהווה הבטחה גדולה לעתיד החברה. התכופפתי לעבר השולחן, שעושרו המפתה מזמין להשכיח חסכים עמוקים. הסתפקתי בכוס יין אדום בתקווה שתעזור לי להתנתק ולו במעט מתסמונת הנאומים המשמימים. כשהרמתי את מבטי ראיתי זוג עיניים כחולות בוהות בי וחיוך גדול האומר, "אני מקווה שנהיה חברות".
מאז אותו היום היא חיפשה את קירבתי ונצמדה אלי כמו הייתי עבורה אזור בטוח. מאחר וחלקנו משרד ותפקיד, המציאות חיזקה את חוסר הנפרדות.
בשבוע השני היא תלתה באינטנסיביות על הקיר המשותף תמונות של הבן שלה. "זה זיו שלי. הוא החיים שלי" אמרה במתיקות והוסיפה "זה בסדר שאני אתלה כמה תמונות שלו? אני ממש חייבת לראות אותו מולי כל היום אחרת קשה לי לתפקד". אני לא יכולתי לסרב למזמור "האמא המושלמת" ובליבי תהיתי האם גם אני אהיה כזאת כשיהיה לי ילד?
מדי יום היתה מגיעה עם אנקדוטה חדשה אודותיו. "זיוי שלי אמר לי אתמול אחרי ארוחת הערב, את יודעת אמא, אני אוהב אותך. חשבתי שאני מתה במקום". בפעם אחרת סיפרה איך כשטיילו בפארק זיוי הקטן, ללא כל היסוס חטף מילדה גדולה את הבובה. היא התחילה לרדוף אחריו ברחבי הפארק. לפתע הוא נעצר, הסתכל לה ישר לתוך העיניים, החזיר לה את הבובה ונתן לה נשיקה על הלחי. נכון שהוא פשוט מדהים?
חצי שנה אחרי הכרותינו ידעתי את קורותיו לפרטי פרטים. לאט לאט שזרה בעדינות לתוך סיפורי זיו מיני קטעים אודות בעלה, וכשהמרכזי היה סיפור הכרותם. "את יודעת איך הכרתי את אלון?". היא המשיכה ברצף עוד לפני שהספקתי לענות, "כשראיתי אותו בפעם הראשונה הוא הופיע בהצגת הסיום של בית צבי. חברה שלי שלמדה איתו הזמינה אותי. כשהוא עלה על הבמה נדהמתי מהכשרון והכריזמה שלו, ואמרתי לעצמי – אני רוצה אותו. שבועיים נידנדתי לחברה שלי שתדבר איתו. רצה הגורל שבדיוק הוא נפרד מבת זוג והסכים להיפגש. איך שנגמר הדייט התקשרתי לחברה ואמרתי לה, פגשתי את בעלי! זה היה ממש כמו סצנה מקומדיה רומנטית קיטשית, רק שאצלי זה היה ממשי".
החיים שלה זה הוליווד, הרהרתי לעצמי ללא יכולת לעצור מחשבות של השוואות. הוליווד , בוליווד. אם היא לוס אנג'לס אז אני בומבי. עניה באהבה, עשירה בדמעות כמו זרמים במימיו של הגאנגס המזוהם.
יום אחד הגיעה למשרד חגיגית במיוחד, "בעשרים לחודש יש לאלון הצגת יחיד. אני מנהלת את דף הפייסבוק שלו וארגנתי כבר 800 חברים שעשו לו לייק. את בטוח מגיעה" ציוותה עלי.
הבטחתי שאגיע, אך ביום ההופעה לא יכולתי לשאת את הקירבה להרמוניה המושלמת. השארתי לה הודעה שלצערי אני חולה- התפרצה שפעת חמורה.
בלילה נותרתי עם רווקותי ובחדרי הריק דמיינתי אותה ואת זיו שלה מריעים בהתלהבות להצלחתו של האב הגאה. החסר שבי פעם ברקותי וראשי סיפר לי כמה אני פגומה וכמה היא שלמה. המלאות שבה מול הרייקנות שלי ליוותה את חלומותי. בחלום באותו הלילה חזרתי להיות ילדה בת 9 מפוחדת וחסרת ביטחון, עומדת בין ביתו של אבי לביתה של אימי ובוכה. הם רבים וצועקים אחד על השניה. אני מנסה לסתום את האוזניים עם ידיי אך הצעקות עזות ולא מצליחה לחסום אותן, כאילו היו דפיקותיו של פטיש אוויר הקודח ללא לאות. מתוך תסכול, מתחילה לחפור בור מתחת לאדמה ומתחבאת בו. אך החושך היה מעורר אימה והתעוררתי מהסיוט הישר לתוך מחשבות על חיי המוקדמים. האם בזמן ההוא החלה נפשי להיסדק, ואמונותי לגבי יחסים בין גבר לאישה סדקו גם את יכולתי בקיום יחסים אלה?
*
יום אחד חזרתי מארוחת צהריים מוקדם מהרגיל. בעומדי בשולי המעלית ראיתי כי דלת המשרד שלנו סגורה. התקרבתי לדלת וקולה נשמע מעברה. היה בו משהו שונה, הוא נשמע כואב ופצוע. "אני לא חושבת שצריך לערב רופא. הוא יהיה בסדר זאת רק שריטה קטנה. אתה מבין?"
שתיקה.
"אלון! אני לא מבינה מה אתה רוצה" צעקה חדה קטעה את השקט.
"אז בכל פעם שתתעצבן עלי תעלם לכל הלילה?"
ומבלי להמתין לתשובה, המשיכה בתקיפות יתרה,
"אתה יכול להגיד לי איפה לעזאזל היית אתמול עד שלוש לפנות בוקר?"
קולה התגבר והסתיים ברעש קולני של שפורפרת נוחתת על גוף הטלפון.
צעדיה התקרבו לעברי והדלת נפתחה בחופזה. "מה את עושה פה? את מרגלת אחרי?" הטיחה לעברי.
"לא ממש לא. אני חזרתי מארוחת צהריים ולא רציתי להפריע היה נשמע שאת באמצע משהו אישי. את בסדר?"
"כן הכל מצויין זה כלום ממש שטויות. סתם וויכוח באנלי בין אוהבים"
"את בטוחה שאת בסדר? בואי נשתה קפה ונדבר קצת". ניסיתי בעדינות לרכך.
"לא, מה פתאום! הכל מאה אחוז. ככה זה כשנשואים לפעמים יש אי הסכמה. כשתתחתני את תביני". הפטירה בדוקרנות מלווה בחיוך רחב, שהיה סימן ההיכר שלה.
בהמשך השבוע לא היה רמז לסדק שנוצר בהתנהגותה שהיתה עד כה ללא רבב. חיוכיה התרבו, ציחקוקיה המשיכו אך סיפורי זיו פחתו ודיבור אודות אלון הפך עלום.
*
זו היתה שבת חורפית שגרתית. התכרבלתי מתחת לשמיכה העוטפת וזיפזפתי בין הערוצים. בהיתי בחוסר עניין בדמויות גבריות יורות אחת על השניה, כשפתאום הטלפון הרעיד את החלל ומתוכו הגיחה ידיעה מטלטלת, כזו שלא יכולתי לדמיין.
"זאת אירית מנהלת משאבי אנוש. קרה משהו נורא. טלי קפצה מהחלון של הדירה שלה, ראשה נחבל במדרכה והיא נהרגה במקום".

מסכת התלחששויות שטפה את החברה. היו כאלה שאמרו שהיא שמה קץ לחיה כי היתה מסוממת, אחרים דיווחו שסבלה מדיכאון אחרי לידה והתעללה בילד שלה, גם הוסיפו שבתקופת הצבא היתה בטיפול פסיכיאטרי. והיו את אלו שסיפרו שבעלה בגד בה עם מעריצה והיא המתמוטטה. השמועות כמו ניסו למלא חורים שנפערו באמונה המתעתעת שדברים רעים קורים רחוק. אני הקשבתי מהצד כמו שותפה לא פעילה, ובתוכי ניסיתי להבין מה היא החביאה מאחורי החזות המושלמת שהציגה לראווה? נזכרתי בציטוט של ניטשה, ש לדבר הרבה על עצמך יכול להיות אמצעי להסתיר את עצמך. התעוררה בי תחושה מוזרה מין צביטה קטנה של הקלה, שעל אף בדידותי אני מכירה בסדקיי ולא רוצה להסתיר את עצמי ממני.
*
כעבור מספר חודשים המשטרה סגרה את התיק, בו בזמן החלטתי שהגיע הזמן לאחות גם את הקרעים בנפשי והתחלתי בטיפול פסיכולוגי. שנתיים מאוחר יותר היכרתי את שחר. בדייט הרביעי, טיילנו בשדרות בן גוריון בעיר כשלפתע הוא נעצר והצביע על בניין בעברו השני של הרחוב.
"את יודעת, לפני שנתיים כשהייתי סטודנט גרתי פה. לילה אחד, למדתי עד מאוחר למבחן. כסיימתי, יצאתי למרפסת לעשן. בעודי מפזר טבעות עשן לעבר הרחוב, קלטתי בבניין ממול, בחורה נתלית על החלק החיצוני של המעקה. היא היתה ממש בין שמים לארץ. בחור שהיה בתוך הדירה אחז בזרועותיה. היא צעקה "תחזיק אותי חזק!". הוא התכופף ונראה מתאמץ למשוך אותה, אך שתי שניות אחרי זה, הוא הרפה בבת אחת מאחיזתו. הבחורה נפלה והוא התבונן בה קפוא בלי להוציא מילה. דיווחתי למשטרה אך נקבע שזו היתה תאונה. אבל אני מוכן להישבע שהוא פשוט עזב אותה".
תהייתי מה היה סדוק בין ארבעת הקירות של הדירה ההיא?
התעוררו בי מחדש זכרונות ישנים על הסכנות הטמונות ביחסים בין גבר לאישה. התבוננתי על שחר ואמרתי: "מה שלא יהיה תבטיח לי שנדבר את הכאב ולא נתנהג אותו". הוא חייך אלי בהבנה, ליטף את ראשי והשיב: "אם לא נייחל להרמוניה מזוייפת, נצליח לשאת את הסבל"
*
בכולנו מסתתרים סדקים ובסוף כל סדק מאיימת לבקוע התפרצות. סיבות מגוונות יש להווצרותם וחלקם לא תמיד ידוע, אך תמיד יהיה גורם מחולל, כזה שלרוב נובע ממפגש של שניים. כשם ששמש סודקת את הסלע או קיר חורץ תיקרה , כך הנפש נסדקת במפגש עם כאב בלתי נסבל.