סיפור אמיתי. נכתב לאחר פרידה קשה.

איפה טעינו?

31/12/2016 812 צפיות 2 תגובות
סיפור אמיתי. נכתב לאחר פרידה קשה.

"נו, תגיד את זה כבר", אני אומרת בקול חנוק, מנסה ללא הצלחה לעצור את הדמעות.
"את יודעת שאין לי ברירה, אני צריך זמן לחשוב"
"אני מבינה, זה בסדר. תגיד את זה כבר"
"אני רוצה להפרד"
אני שואלת את עצמי איך הגענו למצב הזה. היינו זוג כל כך מתאים, איפה טעינו? והמחשבות מתחילות להציף זכרונות מהעבר.

אני זוכרת את אחת הפעמים הראשונות שראיתי אותך. זה היה בעל האש אצל ידיד. שמעתי שאתה בא, אז הייתי חייבת לבוא. כל כך רציתי לצאת איתך, אבל התביישתי.
התקרבת לעברי, התחלתי לחשוב על נושא שיחה אבל ישר באת ושאלת "רוצה לרקוד?". הייתי בהלם, הצלחתי לעשות הנהון קל, משכת אותי מהכיסא והסברת לי איך לרקוד.
דרכתי עליך כל כך הרבה פעמים, כל פעם רציתי להסתכל על הרגליים אבל אתה הרמת לי כל פעם את הראש, כדי שאסתכל לך בעיניים בזמן הריקוד. לא היה אכפת לך שכולם מסתכלים, ושכנראה הריקוד לא מתאים לסיטואציה.

"את סומכת עלי?" שאלת. אחרי שיוצאים חצי שנה די לגיטימי לשאול את זה. ידעת שאני עוד סגורה אליך, והייתי כנה איתך ואמרתי שלא. קשה לי לסמוך על אנשים.
"אני רוצה לתת לך את הזמן שלך, אני רוצה שתסמכי עלי, אני לא אעשה דבר שלא תסכימי לגביו. אני אוהב אותך אמילי"
'הוא אמר אוהב?' אני זוכרת ששאלתי את עצמי. רציתי כל כך להגיד לך שגם אני, אבל פחדתי כל כך. פחדתי שברגע שאגיד את שלוש המילים אז אהיה פגיעה.
ואתה חיכית בסבלנות. אחרי שנה של חוויות למדנו להכיר אחד את השניה יותר טוב. אזרתי את האומץ ואמרתי לך שגם אני אוהבת אותך. הרגשתי כל כך בטוחה איתך.

"אתה חושב שנחזור?" שאלתי.
"אני לא יודע, אני צריך לחשוב"

עוד זכרון של חגיגות השנתיים, עשינו פיקניק ודיברנו מלא, היה לנו תמיד על מה לדבר, וכשלא- היינו יכולים להסתכל אחד על השניה שעות בלי להגיד מילה.
שנינו שכבנו על השמיכת פיקניק, מסתכלים על השמיים ומדברים. סיפרת בדיחה מטופשת וצחקתי בקול ופתאום נדמת, הסתכלת עלי וחייכת.
"מה, זה הפרצוף טמבל שלך?"
"את כל העולם שלי אמילי, את יודעת את זה? בלעדייך אין לי שום דבר בעולם הזה. אם אאבד אותך אהיה הבן אדם הכי עצוב בעולם"
חייכתי, התקרבתי אליו ונישקתי אותו. ידעתי שהבחור הזה הולך לחיות איתי את כל החיים.

שלוש שנים.
זכרון שלנו יושבים על ספסל בפארק.
"אני רוצה להתחתן איתך" אמרת.
"אני גם רוצה, אבל אתה יודע שאי אפשר עכשיו. שנינו בצבא"
ידעתי שהיה לך קשה. לא קיימנו יחסי מין כל הזמן הזה כי אני מאמינה ביחסים אחרי החתונה. התחלתי להרגיש את הרצון שלך להרגיש אותי יותר, וגם אני רציתי.
העברתי יד על השיער שלך וחייכתי, חיוך שמנסה להראות שהכל בסדר.
"הלוואי ולגאיה יהיה את החיוך שלך"
גאיה הייתה הילדה העתידית שלנו, אהבנו לדמיין איך נראה כשנהיה הורים.

חוזרת לסיטוציה העכשווית.
הדמעות שוב מתחילות לזלוג. אתה מרוחק ממני ואני רואה את הדילמה הפנימית שבך: לחבק אותה או לא?
אתה מנסה להיות חזק, ועדיין יושב במרחק ממני.
קול בראש קורא לי להתחנן בפניך שתשאר. אני מנסה להתעלם כי אני יודעת שזה לא פייר כלפיך.

כמעט 4 שנים.
זכרון צורב שאתה נכנס אלי הביתה ועסוק בפלאפון. אחרי זמן מה אתה מתפנה אלי ואנחנו מנסים בכוח לדבר על מה היה השבוע.
"אתה זוכר את המבט שלך מפעם?"
"מה? על מה את מדברת?"
"לא משנה".
דיברתי על המבט שלך בי סתם ככה משום מקום. המבט שאמר כל כך הרבה, שלמדתי כל כך להעריך אותו.
כבר כמעט שנה שלא הסתכלת עלי ככה.
האם זה אומר שהפסקת לאהוב אותי?

"כבר דמיינתי את הילדים שלנו" אני אומרת. חושבת על זה שוב וכועסת על עצמי שאמרתי לך את זה.
"גם אני אמילי, פשוט אני צריך לראות אנשים אחרים. את הבחורה הראשונה והיחידה שיצאתי איתה, אני רק רוצה לבדוק שאנחנו לא נמצאים בבועה"
אני חושבת מה הבעיה בבועה הזאת אם היה לנו כל כך טוב.
איך הגענו למצב הזה?


תגובות (2)

כלכך מרגש וכתוב בצורה מהממת

31/12/2016 03:11

ריגשת אותי ממש.. מזדהה, מאוד קשה להפתח לאנשים בידיעה שנפגע בסוף. גם אני סוגרת את עצמי בפני כולם. אולי זה מה שצריך לעשות בשביל להשאר חזקים.
כתוב טוב ובצורה שנכנסת עמוק ללב. מצטערת כל כך בשבילך שאחרי ארבע שנים זה מה שקרה.

31/12/2016 11:39
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך