בגידה

"אן, את כאן?" שמעתי אותו צועק כשנכנס מבעד לדלת חדרי. אמא שלי בטח הכניסה אותו. היא לא יודעת. אף אחד לא יודע. חוץ ממני.
החדר היה חשוך, ושכבתי מכורבלת על המיטה, רעדתי מקור, למרות שזה היה אוגוסט והיה אמור להיות חם. כל נשימה דקרה את ראותיי ושלחה גלי צמרמורת בכל רחבי גופי.
"למה חשוך כאן?" הוא שאל בתמימות והדליק את האור. תמימות. איזו מילה מצחיקה כשמתארים אותו. אנחנו ביחד שישה חודשים. סליחה, היינו. אני לא יודעת מה נחשבנו ברגע הזה.
"כמה זמן?" שאלתי בפחד. פחדתי להתמודד עם האמת.
"כמה זמן מה?" הוא שאל בחיוך מאוס שפעם כל כך אהבתי לראות, ועכשיו דקר אותי מבפנים כמו סכין.
"כמה זמן העמדת פנים שאתה אוהב אותי?" פניי היו לכיוון הקיר, ודמעות החלו לזלוג על לחיי.
"אן, אני באמת אוהב אותך – " טון קולו השתנה.
"אני יודעת. הכל."
"אן – "
"תגיד לי כמה זמן!" צעקתי והסתובבתי אליו בבת אחת, שוכחת לרגע את הדמעות שמכתימות את פניי ומורחות את עיניי ולחיי באיפור שחור ורטוב.
הוא שתק.
"אהבת אותי בכלל?!" התפרצתי שוב. הוא המשיך לשתוק. הבנתי את התשובה, אפילו שהיא לא נאמרה.
"אני מצטער, לא רציתי – "
"למה?" קולי היה סדוק. "למה בכלל להתאמץ, להעמיד פנים, לנסות?"
"זאת הייתה… " הוא מלמל.
"מה? תגיד את זה!"
"זאת הייתה התערבות." הוא אמר בפשטות. לא נראה שהוא בכלל מצטער. הרגשתי שהריאות שלי קורסות, והלב שלי דפק במהירות. הרגשתי שאני הולכת להתעלף.
"תצא מפה."
"מה?"
"אמרתי לך לצאת מפה!" עכשיו עמדתי מולו והסתכלתי ישירות בעיניו. "עכשיו!" רציתי שהוא יצא מפה, לפני שמצבי יהיה יותר גרוע. הוא עמד בדממה והסתכל עליי במבט מתגנב. הוא הסתכל עליי באותו מבט כשנפגשנו בבית הספר. הוא היה מסתכל עליי ככה ומחייך, ואז יום אחד הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, והחלטתי לתת לזה הזדמנות.
טיפשה. טיפשה, טיפשה, טיפשה. היית צריכה לדעת. טיפשה! הוא עדיין עמד בשקט.
"תצא!" דחפתי אותו לכיוון הדלת. הוא הפסיק להתנגד והתקדם לעבר דלת הכניסה.
"את עוד תצטערי על זה." הוא אמר לי ויצא מפתח הדלת. טרקתי אותה אחריו ונכנסתי בחזרה לחדר שלי. ישבתי על המיטה וניסיתי לנשום, אבל לא הצלחתי. הרגשתי שהריאות שלי מתכווצות, והתחלתי לראות כתמים שחורים בעיניים. הרגשתי שאני אתעלף בכל רגע. הלכתי לחדר האמבטיה באיטיות, אבל בקושי הייתי מודעת לזה. הגוף שלי הלך בצורה אוטומטית. הנקודות השחורות עדיין הציקו לי, אבל המשכתי להתקדם. התחלתי לפשפש בארונות בטירוף, כמו אחוזת דיבוק. לא הייתי מודעת למעשיי. ידיי נחו לבסוף על בקבוק זכוכית קטן בצבע סגול חיוור. פתחתי את המכסה בעיוורון חושים ושפכתי את תכולתו אל תוך כף ידי. חלק מהכדורים הצבעוניים נפלו על הרצפה, אבל הם לא עניינו אותי. החופן שבידי עניין אותי הרבה יותר. סגרתי את ידי סביב הכדורים והלכתי חזרה לחדר שלי. התיישבתי על המיטה ולקחתי דף לבן ועט אקראי שהיה זרוק על השידה שלי, וכתבתי עליו שלוש מילים בכתב חד וברור. בלי לחשוב פעמיים, פתחתי את פי וקירבתי את היד מלאת הכדורים אליו. כאב ראש חד ודוקר הפתיע אותי וגרם לי לרעוד ולהפיל כמה כדורים. נשמתי נשימה עמוקה והכנסתי את כל הכדורים לפי. לקח לי כמה שניות לבלוע את כולם ואחרי זה הכל היה כל כך רגוע. קולות מעומעמים של דפיקות, צעקות, ושחור.
הפתק נח לידי בשלווה, כמו שאני הייתי. ועליו היה כתוב בכתב בולט וברור, "אני כבר מצטערת."