בכי לפני הזריחה (18+)

4:42 לפנות בוקר. אני כבר יכולה לשמוע את העורבים שהשכימו רגע קט לפני הזריחה. אני יושבת מול החלון הפתוח לרווחה, מאזינה למנגינות ישנות של לנה דל-ריי ובידי אוחזת בכוס יין חצי מלאה. רוח קיץ קרירה מלטפת ומדגדגת את חלקי גופי החשופים. מעט מהופנטת, אני מנסה לחשוב. לא באמת מתחשק לי, אז אני מגבירה את המנגינה. הוא בכל זאת שב לדמיוני, אני מנסה לטשטש עם לגימה. אולי אסיח את דעתי עם רכישה חדשה? ניסיתי. הכל יקר, גנרי או מכוער, ובכלל בשביל מה? כבר לא אראה אותך. תכשיט עם אבן חודש הלידה שלי? מה היא בכלל? וואו, הצבע הזה נורא. מזל שאני לא באמת מאמינה במיסטיקה.

אני מניחה לנייד, שוב תוהה. עוד לגימה, שוב מגבירה. האמן אחר, זו לא לנה. אני לא מכירה, אבל זה מהפנט לא פחות. מה הייתי עושה כדי לחזור לאותו אירוע ולפעול אחרת. איבדתי אותך. לא שהיית שלי, ובכל זאת, יכולתי לחוש הערכה, אולי אפילו מעט חיבה. עוד לגימה. אני לא מצליחה להשתכר, רק העייפות שלי בינתיים גברה. לא רוצה לחזור למיטה. ריק שם, מחניק, אין שום סיבה. אתיש את עצמי עד הזריחה, אולי אפילו אירדם על הספה. אסיים את עבודת ההגשה? גם מריחת שני משפטים מיותרים כדי להגיע לכמות המלים הרצויה היא הישג, אני מניחה. אני נאנחת.

מגיעה לי מנוחה. כזו אמתית, כזו שבאמת תאפשר לי להחדיר אוויר לנשמה. אני מביטה שוב מחוץ לחלון ומנסה לדמיין גלים מתנפצים, לא מבני מגורים מעופשים שזקוקים בדחיפות לסדרת שיפוצים. אני מסיימת את תכולת הכוס וקמה למזוג עוד. יש תיקן קטן במטבח אבל אני אדישה לנוכחותו. פשוט אין לי כוח. מצדי שיכרסם את אוזניי בזמן השינה. כמה שנים חלפו מאז שהתקעקעתי בפעם האחרונה? אולי הגיע הזמן להתחדש באמת עם הרעיון ההוא שהיה לי לקרסול, הוא היה מקורי ומיוחד. מצד שני, ירדתי כבר מעניין הקעקועים. הם לא יפים בעיניי, הם מעולם לא היו. סתם סמלי התנשאות פריבילגיים, לפחות אלו המינימליסטיים.

אני שוקעת שוב בכורסה שמשקיפה על החלון. שיר נוסף של לנה. יש לי חשק עז לסיגרייה, אבל לא נגעתי באחת שנים. נו טוב, אגנוב אחת מאבא. אני מאלצת את עצמי לקום שוב למטבח. אין "פרלמנט". רק סיגרים דקים של "מונטה קריסטו" בקופסת מתכת אשר מיועדת במיוחד לאחסונם. קופסת המתכת נשענת על בקבוק "ג'נטלמן ג'ק" המצוי בגמר. הוא חוזר למחשבות שלי. אם כי לו היה משהו הרבה יותר יקר, "דלמור". אני נזכרת בפעם האחרונה שהייתי אצלך. אני אמורה לרצות לבכות, אך לא חומקת ממני אף לא דמעה. עיניי יבשות, ואין לי שמץ אם העייפות היא הסיבה, או שאני פשוט באמת כבר מבינה. אם כן, הבנתי די מהר. כנראה כי התפכחתי עוד תוך כדי. בדרכי חזרה לסלון, אני כבר דורכת על התיקן. הוא לא עולל לי כל רע, ובכל זאת, הוא דוחה נורא. אני אפילו לא גוררת משם את הגופה.

עם הגעתי אני מדליקה את הסיגר הדק. ניחוח עז מתפזר בכל הדירה. לא אכפת לי. אני זורקת את עצמי על הספה. בנייד אני שוב גוללת ורוכשת לי שמלת תחרה אדומה שכנראה לעולם לא אלבש. אל תדאג, היא בכל אופן לא בשבילך. היא רק מסמלת עבורי את מה שפספסת. לפתע, הבטן מתכווצת. הבדידות, כאב הלב. ללא שום הכנה או אזהרה, אני בוכה. מפלי מלנכוליה נשפכים וזורמים מטה, מגיעים לצווארי. הפסדתי לך, התאהבתי. באמת. אמרתי שלא, חשבתי שיש לי אפילו יתרון מסוים עליך. אין לי כלום עליך. שכחתי שלא הבאתי מאפרה. אני זורקת את שארי הסיגר אל תוך כוס היין ונשכבת בתנוחה עוברית מעוררת רחמים. הספה מתלכלכת בטיפות מלוחות. אפילו המוזיקה כבר כבתה. בחוץ, השמש כבר עולה. אני נרדמת במהרה.