דמעות חלולות כמעט כמו המוח שלי

ידיה היו מונחות בחוסר מעש על רגליה המסוכלות. היא ישבה ברוגע על גג ביתה, מוזיקה בוקעת מתוך אוזניותיה ועיניה מביטות בעייפות על הכוכבים בעשר וחצי בלילה. בפעם הקודמת שישבה שם, לפני שנה, הכוכבים היו מטושטשים מבעד לנחלי הדמעות ששטפו את עיניה, ונראו כמו מסך של אור בתוך חייה החשוכים. הפעם, עיניה פקוחות לרווחה, ואם היה בה רצון, הייתה מצליחה לספור את אלפי הכוכבים שאירחו לה חברה, אולי אפילו להמציא להם שמות כמו שהייתה עושה בגיל שבע. היא רצתה כבר להרגיש משהו, אפילו את הדמעות המעצבנות על הלחיים שלה. כשישבה על הגג בפעם הקודמת, לא רואה את הכוכבים כמו שלא ראתה עד כמה טיפשה הייתה כדי לאהוב טיפשים, הייתה הפעם האחרונה שבכתה. אפשר להגיד שהיא אפילו התגעגעה להרגיש אומללה. היא העדיפה זאת על לא להרגיש כלום. ריקנית.כמה שרצתה לשבת שוב על המיטה שלה ולהביט בחוסר אונים כל שנייה אל עבר האייפון שלה, לא לפספס את הרגע שבו ישלח לה שוב הודעה. וכמה שהיא רצתה לבכות שוב על הטיפשות שלה. וכמה רצתה לכעוס ולצרוח ולצעוק ולשאוג. ולבכות. אבל לא הייתה הקלה בלילות חסרי מחשבות, כי היא לא הצליחה לסבול יותר את הואקום בראש שלה. לפחות אז הראש שלה היה עסוק, גם אם זה לתכנן את ההתאבדות המושלמת.
היא נשמה עמוק והתחילה לספור את הכוכבים, כמו לספור כבשים רק בלי דמיון. היא חיברה קווים בין הכוכבים, מחפשת את עצמה ביניהם. אבל היא לא מצאה כוכב בודד כמו שהיא לא מצאה את עצמה.
צליל הודעה קטע את מחשבותיה הריקניות, והוריד את עיניה המרצדות על מסך הכוכבים הזוהרים להביט אל עבר האייפון שהוציאה מכיסה.
״היי.״
שיט.