ההוא שאהבתי

שוב פעם אני בוכה בשקט במיטה מחכה שזה יסתיים.. למדי ערב אני בוכה ומשכנעת את עצמי שמחר הכל ישתנה.
שוב פעם הצעקות של ההורים שלי , הרעש , הכוס שנשברת בחוזק רב , ושוב פעם אותה הרגשה , הרגשה שרודפת אותי , הרגשה שלא נותנת לי מנוח. ההרגשה הזו גורמת לי לקפוא, להיתקע , לא להתקדם –
ההרגשה שאף אחד לא אוהב אותך,
ההרגשה הכל כךמגעילה שאי אפשר להוריד מעליך. למה זה קורה לי ?
מה כבר עשיתי ?
אני רק רוצה להיות ילדה נורמלית. כמו כולם.

אני מרגישה רע , מלוכלכת , מגעילה , אני מרגישה שכל רגע אני הולכת לבכות אבל אני מנסה , מנסה להחזיק את הדמעות בפנים. שלא יצאו החוצה. אם הם יצאו , זה רק יראה עד כמה אני חלשה.

לא עבר יום שלא התעמתתי עם הרגש הכל כך חזק הזה לסיים את חיי. הכדורים שבאמבטיה היו קרובים אליי יותר מתמיד, אפילו ידידותיים.

החיים האלו רק הולכים ומדרדרים. באמת שטני לא יכולה יותר. אני מנסה כמה שפחות להיות בבית. לא להיות עם ההורים ולהתרחק , מהכל. אבל לצערי זה לא עוזר. כבר כמה פעמים שניסיתי לברוח. אך כלום לא עזר. מצאו אותי והענישו מחדש. וסתם יותר סבלתי.

אני לא אשכח את היום ההוא שהכל התחיל להיות טוב יותר , עד אותו רגע שלא הכרתי אותו לא הייתה לי סיבה לחיות. הייתי במצב כל כך רע ורק הוא הצליח להוציא אותי ממנו בשנייה. הוא שינה את חיי מקצה לקצה. אני לא אשכח את היום ההוא כשראיתי אותו לראשונה. מי ששינה את חיי. אהוב ליבי.