הוא לא חוזר

"בבקשה תענה לי" שקט השתרר בבית הקברות "תענה לי! למה הייתה צריך ללכת, למה לא נשארת, למה לא דיברת איתי, אני הייתי עוזרת לך" אף קול לא נשמע "תענה לי! אני לא מצליחה לישון בגלל זה, אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מזה, רק תגידי לי למה הלכת" שקט על אלחוט היה בבית הקברות "תעני לי" התחננתי עליו "תענה לי" הוא לא אמר דבר "אני רק רוצה לדעת, למה אתה לא עונה, למה אתה מתעתע בי, למה אתה מציק לי, למה אתה לא עוזב אותי לנפשי, למה את לא חוזר להיות אתה" אמרתי "אתה צריך לבוא הביתה, להיות איתי ועם הילדות, הם לא יכולת לראות אותך כך, הם מתגעגעות למי שהייתי, לפני שהלכתה, אתה לא מבין שקשה להם, שקשה לי, יש ימים שאני לא מצליחה להתלבש בכוחות עצמי, כי אני לא יכולה לראות אותך כך, כול כך רחוק, קר, נוקש, לאין נעלם הלב שלך, לאין נעלמה אהבה שלך, הרגשות השלך" הוא עדיין לא הגיב, ניסית לקרוא אותו להבין מה עובר לו בראש, אבל זה פשוט בלתי אפשרי, הוא כול כך קר רוח, ולא אומר דבר. "אני מתגעגעת עלייך, לשיחות הקטנות שלנו, אתה זוכר איך נהגנו לשחק בחוץ כשהיינו צעירים, מלאים בחיים ובאהבה, אנחנו יכולים להמשיך לעשות את זה אתה רק צריך לחזור הביתה" רק ציוץ ציפורים הפר לרגע את הדממה שהייתה בבית הקברות. "אתה יודע משהו נמאס לי!" צעקתי "נמאס לי שאתה לא מקשיב לי, שאתה לא מסתכל עליי, לא מדבר, נימאס לי ממך, הלוואי שתעלם, שאני לא יצטרך לראות עוד את הפרצוף שלך" "נעמי, הכול בסדר?" "כן" עניתי "אם מי את מדברת?" "עם בן" "נעמי?" "מה?" שאלתי, השתיקה חזרה לבית הקברות, "נעמי? את בסדר?" מיכל שאלה אותי "אני… אני…א.." "את לא צריכה לדבר" היא אמרה, הדמעות לאט לאט התחילו להשתחרר "נעמי" היא אמרה בקול עדין, כמעט לחשה, היא חיבקה אותי, אימצה אותי עליי "לאין הוא הלך?" שאלתי "הוא הלך למלחמה, יפה שלי" היא אמרה "למה הוא הלך?" "את יודעת שלא הייתה לא ברירה" מיכל ענתה "למה הוא לא חוזר? מה קרה לו? "תסתכלי עליי, יפה שלי" הרמתי את מבטי עלייה והסתכלתי עליי עיניה הירוקות שצבעם כמו הצבע של בן "בן מת, יפה שלי, הוא מת במלחמה" "זה לא יכול להיות, אני רוצה אותו איתי" אמרתי "אני גם יפה שלי, אבל אין שום דבר שאנחנו יכולת לעשות הפעם" "לא זה לא יכול להיות" התחננתי עלייה "הוא לא מת" "תסתכלי אל הקבר" היא אמרה לי
בן לוי
נפל במהלך פעילות מבצעית בשטח אויב
בן 36 היו בנופלו
3.5.1982-29.3.2018
היו זכרו ברוך
"בן מת, יפה שלי, הוא מת והוא לא יחזור לא משנה כמה נתפלל" מיכל אמרה ורק אז נפל לי האסימון, שבן לא יחזור יותר אף פעם, בן מת.