החליל והגבעה- פרק שלישי

המשכתי לעקוב אחריו אל תוך שדה הפרחים שעטף את הכפר, לפחות, כך קראנו לו, שדה הפרחים- פעם, כשהייתי קטנטנה הייתי נוהגת לצאת לכאן עם אבי, השדה היה ים אדום של ריח עמוק ואבקנים- ואני הייתי רצה לי, שם, אל תוך שדה האבקנים. ואז באה המלחמה, הוורדים נתלשו ונעקרו, נרמסו על ידי פרסות סוסים ומגפיי חיילים, שריפת גופות הותירה שם דבר מלבד דם, אפר וקוצים.
ושם הלכתי, עם החלילן, שמעתי ברקע הצעדים הכבדים את התפצפצות הגבעולים הזקורים תחת למגפינו ואת רעש שמלתי הנקראת מהיתפסותה בקוצים קטנים ומשוננים, איך הבד השחור נקרע מגופי ומשאיר מאחורי שביל עגום של שחור, מבט אחרון לכפר שלי, אני הולכת אל הלא נודע, ועוד מחר- מחר אצטרך להיות שם, מכוסה בלבן, צועדת אל גורלי כמו מלח סורר על קרש ספינה, מוכנה לקפוץ למים ולסרב לשחות, פשוט להיות שם, לתת לעצמי לטבוע בין גלים ויצורי ים שיאמצו אותי לחיקם, אל חיי חסרי החשיבות- להיות כמו כולם, לזה נועדתי- לטבוע.
והוא, הוא שבר את השתיקה, גלגל ההצלה שלי, ההזדמנות שלי לנצל כל נשימה בחיי, "אני מקווה שהאדון שלי לא יכעס," שמעתי אותו ממלמל בינו ובין עצמו, "הוא יכעס, יאמר שכבר עשיתי את הטעות שלי, סליחה אדון, סליחה.".
לעולם לא ראיתי אותו ככה, הוא תמיד נראה האדם המאושר ביותר בעיניי, רוקד ומפזז ברחובות העיר עם חלילו השובה לב, פתחתי את פי כדי לומר משהו אבל סגרתי אותו במהרה כאשר הוא בחן אותי עם עיניו העמוקות, "אני מצטער אם הפחדתי אותך," הוא אמר בקול עצוב והושיט לעברי יד, כאילו הוא רוצה ללטף אותי, אך הוריד אותה לחיקו מיד, מתחרט על מה שעשה.
"מי את?" הוא שאל, בעיניים נוצצות, כמה מוזר זה להיזכר בשאלה החשובה הזו, כשאתה הולך לצד אדם כבר שעה ארוכה ומתנהג כאילו אתם חברי ילדות שכוחים, והדבר הכי חשוב שעולה במוחך, הדבר הראשון שאתה צריך לדעת כאשר אתה הולך עם זר כבר שעה, מהו שמו.
"סילבר," הרגשתי את המילה מתנתקת מהריאות הריקות שלי כמו לחישת רוח דלה ותו לא, כאילו היה הוא רשרוש העלים אשר לחשש את שמי, שם, רחוק, "כמו הצבע של הירח," הוא מלמל ושנינו הפנינו את מבטינו אליה, אל הלבנה ששלחה את צבעה עלינו.
"ושמך?" שאלתי, מרגישה את הרטיבות של האדמה הבוצית חודרת אל נעליי הכבדות, "את לא זוכרת אותי?" הוא מצמץ בצורה מוזרה, הרגשתי את ליבי פועם בין עורקי, החרטה על בואי לכאן התחילה לקרקר בביטני כשהוא התנפל, שמעתי את חבטת גופי על האדמה הרכה כאילו זו לא אני אשר בפנים, אלא צופה, קהל אל המתרחש.
הרגשתי את ידיו הקרות מורחות את הבוץ על צווארי, את עיניו הכחולות נעוצות בנשמתי, את זקנו הכואב מתכח בראשי, לקחתי אוויר בצורה ריקנית והסתכלתי בו, נאבק, משליך את עצמו ממני ורץ, נצמד אל עץ אורן גדוש בתחב ומלמל "בנג'מין." בקול צעיר ומשתחל.
"לך," שמעתי אותו אומר, ראיתי אותו נותן לעצמו לשקוע, "את לא זוכרת אותי סילבי?" הוא שאל,
הוא היחיד שהיה קורא לי ככה,
מזמן, לפני שנים ארוכות,
אך זה לא אפשרי,
הרי הוא שם, כבר שבע שנים-
קבור באדמה.