הלבד הזה

אני כותבת את זה בדמעות.
חושבת על כמות הקילומטרים האדירה המפרידה בנינו. ואני מרגישה כמו חור שחור בלב. חור שחור שרק גדל וגדל, ושואב את כולי מבפנים.
את כל הרגשות את כל השמחות. כל התקוות שהיו, ויהיו לי אי פעם, למצוא מישהי כמוך.
מישהי שתגרום לי להרגיש בצורה בה גרמת לי להרגיש.
כעת נשארה ממני רק מעטפת חלולה המתהלכת לה בין הצללים.
לבד, בחושך.
בודד לי כאן.

יש שמש בחוץ.. אז למה קר לי כל כך?
אני רועדת רק מהמחשבה עלייך.
שאת לא כאן איתי.
המחשבות מסתבכות לי. נהיה לי בלאגן אדיר בראש. אני חושבת שאני עומדת להשתגע..
מה יהיה? מה עכשיו?
איך מתקדמים מכאן?!

לא מתקדמים.. תקועים במקום.
עם כל המחשבות האלה שלא יעזבוני לעד.
בלעדייך..