העולם ההוא…

החדר היה לח ותחוב, קורי עכבישים כיסו את הקירות האפורים, החדר היה חשוך פרט לנר אחד וקטן שהאיר את הביתן, את הנר הקטן החזיק נער מבוגר בעל פנים מפוסלות ויפות, הוא רכן על יד החלון והביט החוצה בחשש, עיניו הירוקות היו מכווצות, מפוחדות ומקשיבות לכל דבר קטן שעלול להרוס את הדממה, שיערו השחור נפרע ברוח החורפית הקרה; הוא פשט את מעילו והגיש אותו לנערה ששכבה בצד,הנערה לקחה את המעיל השחור בדממה ולבשה אותו באיטיות, עינייה היו שחורות וקטנות, פניה אצילות ושיערה מטולטל ושחור, היא הייתה יפה,יפה מאוד.
"אני לא חושב שהם ימצאו אותנו כאן." אמר הנער והתיישב לידה. "הביקתה מוצפנת היטב."
"אני מקווה." לחשה הנערה חלש כל כל עד שההנער היה צריך להרכין את ראשו כדי לשמוע.
הנערה הניחה את ראשה על החזה של הנער ועצמה עיניים.
"אל תירדמי!" קרה הנער בבהלה וחפן את פניה בידיו. "תישארי ערה. בבקשה, תישארי ערה."
הנערה פקחה את עינייה באיטיות, "אין טעם." לחשה. "הפציעה שלי..אני מאבדת יותר מידי דם."
הנער הניח את ידו על חזה והרגיש נוזל חם, בדיוק במקום בו הסכין חתכה אותה.
"לא היית צריכה לעשות את זה." לחש. "לא היית צריכה להציל אותי."
הנערה זקפה את גבה ובעודה גונחת בכאב אמרה:"נועדתי להציל אותך! אתה שומע אותי? נועדתי להציל אותך."
הנער לא הביט בה, הוא הסיט את עיניו לכיוון הקיר הכי מרוחק והזיל דמעה.
עכשיו היה תור הנערה להפיח תקווה בבן-זוגה, היא חפנה את פניו בידייה ונשקה למצחו.
"נועדתי להציל אותך," אמרה ברוך ומחקה דמעה עגלגלה מפניו. "אני אוהבת אותך." לחשה. "אני אוהבת אותך ואני אמות בשבילך מאה פעמים."
"את לא תצתרכי." לחש הנער ונישק את מנצחה, "אנחנו נברח מכאן עם עלות השחר, אנחנו נברח מכאן ואני יביא אותך למקום קסום עם אגמים ועם.." קולו נשנק, גוש המלח צרב בגרונו הוא לא יכל להמשיך, הוא לא יכל לתפח תקוות שווא בבת זוגתו האהובה,הוא לא יכל לפגוע בה יותר משכבר פגע.
"תמשיך אהובי." לחשה הנערה והביטה בעיניו. "תמשיך." כל עוד זה יחזיק אותי ערה. הוסיפה בליבה.
הנער נשם נשימה עמוקה והתחיל להבטיח משהו שלעולם לא יקיים.
"המקום הזה יהיה גדול, יהיו שם אגמים, נהרות ומפלי מים, סביב עצי היער הירוקים יהיו חיות בר כמו אריות ונמרים מנומרים, אייליים לבנים וחומים; עופרים צעירים שישתו מהנחל וינשופים שלא יתנו לנו לישון בלילה מרוב הקריעות שלהם, וציפורים שיעירו אותנו עם שחר,ליער יהיה מראה פראי אבל מלא ממש פראי, בצידי הדרך ינוחו סוסי פרא וכשהשמש תעלה בשמים גבוה וחזק כל כך עד שהנחשים יצאו ממאורתם, נחשים אדומים, חומים ירוקים ולבנים, בחורף השלג יכסה הכל ודובי הקוטב ילכו בכל פינה, בלילות מושלגים נשמע את הזאבים קוראים אל הירח ובבוקר נוכל להריח את ריח הגשם ואת ריח הדשא הלח, סוסי פרא חומים ושחורים ילכו ויצנפו לידיונו, יהיה להם רעמה גדולה ומתולתלת בדיוק כמו שאת אוהבת, האריות הזהובים לא יפחדו ממנו ואנחנו לא מהם, אמחנו נהיה חברים, החברים הכי טובים שיכולים להיות;"
"ומה עם הנמרים?" שאלה הנערה בגניחה, חיוך מאולץ על פניה, חיוך מלא כאב ועם זאת חיוך מאושר, לפחות היא תמות בידיו. לפחות היא תזכה לראות אותו, להרגיש אותו אוחז בה. היא זכתה בו, כשם שהוא זכה בה.
"הנמרים יהיו גם החברים שלנו אבל לא כמו האריות, הנמרים ישמרו עלינו והאריות יארחו לנו חברה, יהיה לנו מקום טוב בעולם ההוא, בלילות הירח יעמוד במלואו ויאיר לנו את הדרך. והכוכבים.." גרונו נשנק שוב, אך הוא המשיך, דמעות זולגות על לחייו "הכוכבים יכתבו את שמך בצורה מעוגלת ויפיפה כל לילה, אני יבנה לנו בית על גג אחד העצים הירוקים ביותר, סביב כל עץ יצמחו פיטריות חומות וכתומות, ושיחים קטנים מלאים ורדים,חמניות ותותים, ופטל ואוכמניות, הרבה אוכמניות סגולות,אדומות, וגם.."
"האם תבטיח לי, אהובי," קטעה אותו הנערה "האם תבטיח לי?"
"להבטיח מה?"
"האם תביא אותי למקום הזה?"
הנער נשנק, הוא הניח את ראשו על מצחה ונאנח בעצב. "אני מבטיח." לחש. "אני אביא אותך למקום הזה."
הנער קירב את הנערה אל גופו וחיבק אותה בחום. "אני מבטיח." לחש.
"אם כך.. אהובי." לחשה הנערה. "אמות באושר."
"לא.." לחש הנער. "את לא יכולה למות! את לא! את שומעת אותי? אני אוהב אותך. תישארי איתי, תישארי איתי כדאי שאוכל להביא אותך למקום הזה..בבקשה אהובתי, תישארי.." קולו דעך אט אט ונמוג בחשכה.
הנערה גנחה והביטה בעיניו של הנער היא אמרה שלוש מילים, שלוש מילים שילוו את הנער לעד.
"אני..אוהבת..אותך."