הפרעות

אני מניחה את קצה העט בפי ומהרהרת לעצמי; "מה קורה אחרי המוות? ולמה המוות קיים? החיים הם כמו מנהרה ארוכה ומפותלת, ושלא משנה לאן נפנה, כי בסוף… נגיע אל האור."
"אוליביה בנט! חולמת כמו תמיד" אני מנערת את ראשי ומוציאה את קצה העט מפי, "אם את חושבת שאת יודעת את הנושא טוב כל כך, אז למה שלא תסבירי לנו בעצמך איך החלה המהפכה התעשייתית?" אני מסבה את מבטי אל הלוח, מנסה לקרוא את הכתוב אך לשווא, בשנייה שעיני נפגשות עם המילים שכתובות על הלוח הן הופכות למערבולת גדולה ושחורה של צבע. "אני… אני" אני מגמגמת, ידי מזיעות ורגלי מתחילות לרעוד, וככל שאני מתאמצת יותר לנסות ולפענח את כתם הצבע השחור שנמצא על הלוח כך הוא הולך וגדל. "אני לא יודעת"… אני אומרת בשקט "מצטערת". וגברת היטלוד המורה להיסטוריה נועצת בי מבט מאוכזב, כאילו הייתה לה תקווה שאצליח, אבל התקווה שלי, נעלמה ממזמן.