וואן שוט – זאין מאליק

-שנת 1995-

"היי תפסיק כבר!"
"טוב נו, אם את מתעקשת"
"חחחחח נו דיי זאיןןןן"
"לא רוצה, טוב לי עם איזה שזה עכשיו"
"אבל דיי זאין זה מדגדג"

כן.. אלה היו ימים מדהימים.
היינו בני 8. היינו גרים בדירות צמודות.
היינו חברים טובים כל כך..

-שנת 2001-

"ליאור אוף בואי כבר"
"נו חכה אני מחפשת את הכדור! נודניק"
"אני נודניק?"
"כן אתה."
"את בטוחה במה שאת אומרת?"
"כן"
"את יודעת שאת חוצפנית?"
"כן ואני גאה בזה"
"חחחחחח בואי אני מחכה לך"
"טוב"

היינו בני 14. הוא היה כמו אח בשבילי..
אבל הרגשתי כלפיו משהו.
זה קשה מאוד לאהוב חבר שכל כך קרוב אליך.

-שנת 2005-

"אני מחכה לך למטה, אני בטוח שאת יפיפיה כמו תמיד"
"אוקיי, אני יורדת עוד שתי דקות, יש לי רק לסדר משהו.."
"אוקיי"
"אתה יודע שאני אוהבת אותך נכון?"
"אממ.. אני לא בטוח"
"אז תדע שאני אוהבת אותך"
"גם אני אותך"

היינו בני 18, סיימנו תיכון. אנחנו בדרך לנשף.
וכפי ששמתם לב.. אנחנו ביחד♥

-שנת 2008-

"זאין, האם תשא את ליאור לאישה?
"כן, כמובן :)"

"ליאור, האם תשאי את זאין לבעל?"
"כן, כן!"

כן, זה יום החתונה שלנו.
זה סופסוף קרה..
אני כל כך אוהבת אותו!

-שנת 2012-

היום אין לי מה לספר.. אני לא נמצאת.
אתם בטח שואלים מה קרה לי..
אז אני נמצאת בעולם שמעבר, בעולם האחר.
ב2005, הייתי צריכה לסדר משהו. זה היה זה.
כל מה שאתם קוראים היום.. זה מה שכתבתי פעם.
מה שחלמתי, ומה שקרה היה אותו הדבר.
כל השנים האלו.. שתקתי.
לא סיפרתי לו על המחלה, חשבתי שזה יעבור.
לא סיפרתי לו כי הוא צריך לשמור על הבנות, מאיה ולי.
הבנות שלנו..
אם הייתי מספרת לו, הוא היה יותר דואג עכשיו.

לדעתכם, הסיפור שלנו נגמר מוקדם מידי.
לא.
הוא התחיל רק עכשיו.