וואן שוט – לא על מפורסמים-

זה וואן שוט שהוא לא על מפורסמים אבל קוראים לאחת מהדמויות הראשיות זאיין, אבל זה בכלל לא קשור למפורסמים כי הם בכלל שם בגיל 13…. טוב אני לא מגלה יותר, אתם כבר תדעו את זה כשתקראו… תהנו!!(:
#################################################333

פעם אחת הייתה ילדה שקראו לה רום,
שיערה הארוך והחלק היה בצבע כתמתם, הצבע שהיה של השיער של אימה, שנפתרה כשהייתה בגיל 4 וחצי ואביה שנטש אותה לאחר שנתיים.
רום גדלה כל חייה אצל דודתה רות, שטיפלה בה בהערצה ודאגה לה בכל דרך אפשרית.
רום הייתה ילדה מנודה בגלל רקע סיפור חייה. אבל מתי שהייתה צריכה משהו, היא הייתה הולכת לחבר הכי טוב שלה, זאיין.
היא הייתה עוזרת לו והוא היה עוזר לה בכל זמן אפשרי.

#גיל שמונה#

״תביאי את הכדור, הוא מאחורי השיח!״ הכריז זאיין והצביע לכיוון שהכדור התגלגל אליו.
״טוב!״ אמרה רום והתקדמה.

#גיל שלוש עשרה#

רום ישבה בחדרה מקשיבה למוסיקה שחיברה אותה למצב הרוח שלה, עצובה ומבולבלת מכל היום שעבר עליה.
״רום…?״ שאלה אותה דודתה רות שהיא נכנסת דרך הדלת עם ראש מורכן.
״כן גברת מדיסון?״ שאלה אותה רום.
״אנחנו צריכות לדבר..״ אמרה לה רות בקול מודאג, בזמן שרום מזפזפת בשירים שהיו לה במחשב.
״בואי..״ אמרה לה רום וטפחה על המקום הפנוי על המיטה.
״אאה… רום… הרופא התקשר.. ואמר.. שיש חשש לזה שאת חולה בסרטן.״ אמרה רות שמבטה עדיין לרצפה.
״מה.?!״ אמרה רום כשדמעה זולגת מעיניה ושקולה נשמע כמעט כצעקה.
״אבל אל תדאגי הכל יהיה בסדר בתנאי שתבטיחי לי שתישארי חזקה״ אמרה לה בעודה מחזיקה את ידיה ומושכת אותה לחיבוק.
רום לא יכלה להוציא מילה מפיה אפילו שרצתה כל כך לשבור את השתיקה ששררה בחדר.
״אני אשאיר אותך לבד״ אמרה לה דודתה והתנתקה מהחיבוק.
״טוב..״ השיבה לה רום ולאחר מכן התקשרה אל חברה הטוב, זאיין.
״הלו?״ נשמע קולו של זאיין בצד השני של הטלפון.
״שלום, זאיין… אתה יכול לצאת לפארק בעוד כ-5 דקות?״ שאלה אותו בקול מודאג.
״כן.. קרה משהו?״ שאל אותה זאיין כשקולו גם כן, מודאג.
״נדבר?״ שאלה אותו, בניסיון לרמוז לו שלא כדאי לדבר על נושא כזה בטלפון… בלי שהוא בכלל יודע על הנושא המחריד.
לאחר דקה רום יצאה מהבית לכיוון הפארק וראתה את זאיין יושב על ספסל אקראי בפארק.
״אז מה קרה?״ שאל בפרצוף חיוור.
״זאיין… הרופא התקשר לדודתי רות ואמר לה שיש חשש שאני חולה בסרטן… וזה אומר שרוב הסיכויים שאני לא אחיה״ אמרה והדמעות הציפו את פניה.

*מנקודת מבט של זאיין*

שמעתי את דבריה המחרידים של רום ואינני ידעתי מה לעשות ולהגיד. אז רצתי כמה מהר שאני יכול לביתי, קובר את פניי בידיי, מנסה לחשוב איך לעכל את הבשורה.

*כעבור שבועיים – נקודת מבט של רום*

כבר שבועיים חלפו מאותו היום שאני וזאיין התרענו בפארק, שבועיים עברו ולא דיברנו.
היום אני עושה ניתוח שיכול לעזור לי לחיות אבל רוב הסיכויים שהוא לא יצליח.
״בהצלחה!״ אמרה לי האחות והכניסה אותי לחדר של הניתוח.

*אחרי הניתוח*

התעוררתי לחדר גדול ולבן, מלא בצינורות.
״שלום! הניתוח עבר בהצלחה!״ אמרה לי האחות וקמתי ללחוץ את ידה.
לאחר 3 דקות של מחשבה, נזכרתי קצת במה שקרה לי לפני כמה זמן…
ולמה בכלל אני בחדר ניתוח.
רצתי לביתו של זאיין, ראיתי שם ניידות ואמבולנסים מחוץ לבית..
״אני חיה! הניתוח עבר בהצלחה!״ אמרתי שנכנסתי לביתו עם חיוך חושף שיניים.
ראיתי את משפחתו של זאיין יושבת מצוברחת בסלון הבית.
״איפה זאיין?״ שאלתי שוברת את השתיקה.
״אנחנו צריכים לדבר..״ אמרה לי אימו של זאיין.
״מה.. קרה משהו?״ שאלתי אותה מפוחדת.
״זאיין.. הת.. התאבד״ אמרה מגמגמת בקושי מצליחה להוציא מילה מהפה.. וליבי נפל ארצה. ״בגללך!״ אמר לי ילד מהכיתה שלי ושל זאיין. לא ידעתי מה לעשות… גם אני התחלתי לבכות.
רצתי אל השירותים וראיתי את זאיין שוכב על הרצפה כולו דם מחוסר הכרה, היה פתק על השיש והיה כתוב בו: ״רום – אני בא אלייך! <3״

*נקודת המבט של הסופרת*

אז אפילו אם הסוף עצוב, בסופו של דבר הם יפגשו אחד את השנייה ביום מין הימים.