זה היה צריך להספיק

ואהבתי אותה.
וחשבתי שזה יספיק, ואיכשהו אם אני אוהב אותה מספיק והיא תאהב אותי מספיק הכוכבים יסתדרו והגורל ירצה ואיכשהו, הו איכשהו!, נגד כל הסיכויים נהיה ביחד.
אומרים שמטעויות לומדים וזה דבר טוב שצריך לעבור כדי להשתפר.
אבל הטעות הזאת.
אוי. למה דווקא פה הייתי חייב לטעות.
תנו לי כל החיים לטעות, להיכשל בכל דבר, שכל צעד שלי יגמר בשבר אבל רק פה. רק בדבר הקטן הזה לצדוק.
שהיה תהיה שלי ואני אהיה שלה.
ואיכשהו, נגד כל הסיכויים נצליח.
הייתי רוצה לומר שגם אם טעיתי, וגם אם היא עזבה וגם אם נשברתי אני אצליח לקום, ולראות את המחר.
אבל זה יהיה שקר.
והיא מועלם לא אהבה במיוחד שקרנים.
אז אני שוכב פה, בטעות הזאת, ומחפש את הטוב ברע.
מחפש, וזה כמו מחט בערמת שחט ואני לא מוצא דבר.
לעזאזל גורל ולעזאזל עם כולם.
היא הייתה שלי ואני הייתי שלה. וזה היה אמור להספיק.
אבל זה לא.